מוחבא אל הכלים

פרדה אקלום היה מנהיג ציוני שהעלה עשרות אלפי תלמידים לארץ. זה לא הספיק למדינת ישראל כדי שתפעל להנצחתו יחד עם שאר גדולי האומה

שילה פריד , ה' בטבת תש"פ

פרדה אקלום (משמאל) יחד עם פעיל העלייה ברוך טגניה
פרדה אקלום (משמאל) יחד עם פעיל העלייה ברוך טגניה
צילום: באדיבות המשפחה

ביום בהיר אחד בשנת 1976 הגיע לרשת החינוך הישראלית אורט מכתב שמקורו בעיר האתיופית אינדאבגונה, ובו דרישה להקים בית ספר יהודי-ציוני ליהודי צפון המדינה האפריקנית.

מכתב שלימים תוצאתו תהיה לא רק בית ספר ואפילו רשת תיכונים לקהילת ביתא ישראל במחוז הצפוני, אלא המפתח לעליית יהודי אתיופיה לארץ. מי שהיה חתום עליו הוא פרדה יזזאו אקלום. שמו כמעט אינו מוכר בציבוריות הישראלית, רק משום שמדינת ישראל לא ראתה לנכון להנציח אותו עד היום. בשבוע הבא ימלא עשור לפטירתו.

פרדה אקלום הוא האיש שפרץ את הדרך של יהודי אתיופיה לישראל. הוא החל כאיש חינוך, מורה ומנהל שייסד בתי ספר יהודיים ברחבי אתיופיה, מונה לראש מועצת אינדאבגונה וקישר בין הקהילות היהודיות בארץ מוצאו ובין המוסד הישראלי. מאוחר יותר גויס למוסד באופן רשמי והפך לאחד מסוכניו. הוא הוביל את האלפים שצעדו מאות קילומטרים מאתיופיה לסודן, משם למדינה אירופית ואז לישראל. עשר שנים לפטירתו של אחד המנהיגים הגדולים שהצמיחה תפוצה יהודית כלשהי, ושמו כמעט נשכח. רק בשנים האחרונות החלו בהנצחתו באופן רשמי, כאשר בבאר שבע נקרא מעגל תנועה על שמו. בוועדת השמות של עיריית ירושלים הונחה בחודשים האחרונים בקשה לקרוא גם בבירה אתרים על שמו, וכעת העניין מצוי בבדיקה.

עמרם אקלום, אחיו הצעיר של פרדה, מספר בכאב כי הנושא הוא לא רק הנצחה של מנהיג כזה או אחר, אלא סיפורה של קהילה שלמה. "אין שום היכרות אמיתית עם מסע הגבורה שעברו יוצאי אתיופיה", הוא אומר בשיחה עם 'בשבע'. "אנחנו פונים לעוד ערים ומקומות שיעשו לו את הכבוד הזה. יש החלטה בקריית מלאכי לתת את שמו לרחוב, כרגע זה עוד לא מומש אבל נמשיך לדחוף".

אקלום הצעיר מספר איך כבר מגיל בחרות היה אחיו מנהיג סוחף ומושא להערצה. "היו לו אוהדים נוצרים ומוסלמים באזור שבו גרנו וכמובן המון יהודים שהוא הנהיג. מגיל קטן הוא נדד בעקבות ההשכלה. היו לו שני חלומות: האחד ללמוד באוניברסיטה באדיס, שהייתה היחידה באתיופיה, והשני להגיע לארץ ישראל. על שניהם הוא נאבק. בגיל 20 בערך הוא החליט לנסות להגיע לישראל, לפחות כתייר. בשגרירות ישראל באתיופיה לא נתנו ויזה לכל אחד, היה צריך לפחות מאתיים דולר בארנק ועוד מסמכים ואישורים. לא היו לו מסמכים שכאלה, אבל הוא זייף אותם וקיבל אישור. כשחיכה לאונייה במשך כמה ימים שמע יום אחד ברדיו שפרצה בישראל מלחמת יום כיפור והשליט האתיופי ניתק את הקשרים עם ישראל, כמובן שהאוניות לא יצאו והוא חזר הביתה מאוכזב מאוד.

"הוא הפך לאיש חינוך ולמנהל בית ספר, ונבחר להיות ראש המועצה בעיר שבה גרנו. כשהבין שבצפון אתיופיה אין מערכת חינוך יהודית וקשר עם ארגונים יהודיים מרחבי העולם הוא פנה לרשת אורט וביקש להקים בית ספר ובהמשך עוד כמה באזור. כך הוא התקרב יותר ויותר למדינה, והחלום שלו לעלות לארץ התחזק. יום אחד הוא פגש באתיופיה את איש מערכת הביטחון חיים הלחמי. הלחמי הסביר לו שיש הסכם חשאי בין ישראל לאתיופיה ובמסגרתו יהודים יוכלו להגיע לישראל תמורת נשק. פרדה ביקש מראשי הציבור היהודי להיות בין הקבוצות שעולות לארץ, אבל הם הורו לו שיישאר, כי יש לו תפקיד חשוב לעודד את היהודים ולארגן את קבוצות העולים. אחרי שתי משלחות שהוציא הוא ביקש שוב לעלות, אבל אז משה דיין חשף את ההסכם, שליט אתיופיה התעצבן ושוב נסגרת העלייה".

טבעת וכתובת בלבד

אחרי המשבר ביחסים בין המדינות, מצבם של היהודים באתיופיה התדרדר. המשטר רדף אז פעילים ציונים ואת כל מי שהיה נגד המשטר, וחייו של פרדה היו בסכנה. הוא החליט לברוח ברגל לסודן, והגיע לבירה חרטום אחרי מסע מפרך ומתיש של ימים ארוכים. בחרטום הוא הסתובב חסר בית וחסר כול, כשבכיסו רק שני פריטים – טבעת הנישואין שלו והכתובת של חיים הלחמי.

"פרידה מכר את הטבעת, קנה עט ונייר ושלח מברק למשרדו של הלחמי. במברק היה כתוב: 'שמי פרדה אקלום, אני בחרטום בירת סודן. בואו לחלץ אותי'", ממשיך עמרם אחיו ומספר. "אחרי כמה שבועות הגיע איש מוסד ישראלי לחלץ את אקלום, אבל למוסד אז הייתה מטלה והיא להביא יהודים לארץ. הם ערכו במשך שבועיים חיפושים כדי לברר אם יש קהילות יהודיות בסודן, אך לשווא. בסופו של דבר הם החליטו על ניסוי אחר – הבאת יהודים מאתיופיה לסודן ומשם להביא אותם לישראל".

בשלב הבא התדפק על דלתה של משפחת אקלום באתיופיה שליח סודני, שביקש לצרף אליו את שני האחים הגדולים בבית. "קודם כול נשמנו לרווחה, כי בכלל לא ידענו מה עם פרדה במשך תקופה ארוכה, אם הוא חי בכלל או יושב בכלא, והשליח אישר לנו שהוא חי". שני האחים יצאו עם השליח, ויחד עם עוד שלושים סוחרים יהודים הם יצאו למסע שכלל 800 קילומטרים של הליכה, טיסה למדינה באירופה, זיוף דרכונים ומסמכים ובסוף נחיתה בנמל התעופה של מדינת ישראל.

"פרדה התיישב באופקים. הוא הגשים את חלומו לעלות לארץ, אבל לא לתקופה ארוכה. הוא הוזמן להגיע לפגישה במוסד, שם התבקש לחזור לסודן ולהוביל את המסע של היהודים לארץ דרך חרטום. הוא רצה להישאר בארץ ישראל שעליה חלם, אבל הבין שזהו צו השעה. הוא הפך לסוכן מוסד מן המניין ונסע לחרטום. השמועה נפוצה בקרב יהודי אתיופיה. עוד ועוד אנשים התחילו ללכת ברגל, מסע כבד שגבה קורבנות רבים. מאוחר יותר עלינו גם אנחנו, כל המשפחה. אנחנו גאים בו מאוד".

"חכם, אמיץ ומשכיל"

סיפורו של עמרם מצטרף לעוד רבים שעלו במבצע אחים. המיזם הענקי שהוביל אקלום נפרש על פני 14 שנה, מ-1977 ועד-1991. כעשרים אלף איש צעדו בחולות של סודן כדי לעלות לישראל, כארבעת אלפים מתוכם נספו והיתר הגשימו את חלומם והגיעו לירושלים. אחד מאותם עולים הוא חבר הכנסת לשעבר אדיסו מסאלה, איש מפלגת העבודה שבילדותו למד אצל אקלום בבית הספר.

"לסודן הגעתי כפליט", הוא מספר, "באתיופיה הייתי במחתרת נגד השלטון, וכשהמחתרת התפרקה הייתי חייב לברוח כי חיי היו בסכנה. בסודן חייתי ממש במסכנות, עבדתי במלון בלי כסף תמורת מקום לישון ואוכל. יום אחד יצאתי מהמלון וראיתי את פרדה, היה כל כך נעים לפגוש בו ולקבל את החיבוק החם שלו. הוא לקח אותי לעבוד תחתיו בעזרה ליהודים. כל יהודי שהגיע לחרטום, לפני שעלה על מטוס ליוון, גרמניה, צרפת או איטליה, הוא היה בודק שיש לו מה שהוא צריך ונתן את ברכתו לכל העולים למטוס. פרדה היה מנהיג משכמו ומעלה, איש נדיר עם עוצמות בלתי רגילות".

אחד האנשים שעבד עמו בצמוד הוא דני לימור, איש מוסד ומפקד מבצע משה ומבצע אחים להעלאת יהודי אתיופיה. "שנה וחצי ביליתי בסודן עם אקלום", מספר לימור. "הוא היה איש אמיץ, חכם ומשכיל. ציוני בנשמתו, מסור לעבודתו. אני מאמין שלעם ישראל יש יכולות נדירות שמתחלקות בין כל עדות ישראל, ופרדה הוא גיבור ישראלי אמיתי. הוא היה אדם שתרם לציונות ולמדינת ישראל לא פחות משמות גדולים ורבים אחרים שאפשר להזכיר. הייתה לי זכות גדולה להיות לצידו וללמוד ממנו המון".

בתום המבצע האדיר התיישב אקלום עם משפחתו בבאר שבע. הוא המשיך בישראל את עבודתו כפעיל קליטה ועזר לעולים רבים שהתקשו בהתאקלמות בארץ. באותו זמן הגיעו לאוזניו ידיעות שיהודים רבים שעברו את הגבול הסודני נהרגו, והוא החל במגעים עם המדינות השכנות לאתיופיה וסודן כדי למצוא דרכים נוספות להעלאת היהודים. אולם הוא זכה להתעלמות, ואפילו גורש מקניה על ידי המשטרה המקומית.

בשנת 2009, בזמן שהיה בביקור באדיס אבבה, נפטר. "דאגתי שארונו יובא לארץ על חשבון המוסד", מספר לימור, "ערכנו לו הלוויה ממלכתית ומכובדת כפי שראוי לאדם כמותו".

המשפחה ממשיכה לנסות להנציח את שמו של פרדה, וכעת הם ממתינים שההחלטה בקריית מלאכי תאושר ומצפים לדעת מה יעלה בגורל הבקשה שעלתה לדיון בירושלים. הם לא עושים זאת למען כבודם שלהם, ואפילו לא למען כבודו של אקלום, אלא למען הדורות הבאים.