להסביר במשפט

בספר חדש מסביר עו"ד שמחה רוטמן, בשפה פשוטה כיצד לקחו שופטי בית המשפט העליון את השלטון לידיים שלהם, ולא רק באמצעות פסיקות בבג"ץ

יוני רוטנברג , ה' בטבת תש"פ

העביר את הדיון על מערכת המשפט למרכז הבמה. עו"ד שמחה רוטמן
העביר את הדיון על מערכת המשפט למרכז הבמה. עו"ד שמחה רוטמן
צילום: הלל מאיר

אחת התשורות במבצע גיוס ההמונים לספר החדש של עו"ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, הייתה ספר שיישלח לאחד משופטי בית המשפט העליון. התשורה זכתה כמובן לפופולריות רבה, ובימים הקרובים מתכוון רוטמן גם להוציא אותה אל הפועל. פרט לבדיחה, עם קצת רצינות, התשורה הזאת מסמלת בצורה די טובה את מפעל חייו של רוטמן – לפוצץ את הבועה שיצרו לעצמם השופטים העליונים, ולהביא אותם להתעמת עם הביקורת הציבורית עליהם.

"הספר כתוב בצורה שמכוונת לציבור הרחב ולא למשפטנים”, מסביר רוטמן. "כל אדם שיקרא יוכל להבין את הבעיה, איפה מערבבים אותו. היכולת של מערכת המשפט לצבור כוח נבנתה על השימוש במושגים מעורפלים ועקרונות משפטיים מומצאים כמו מידתיות, סבירות ושלטון החוק, שתפקידם לגרום לאזרח הקטן לחשוב שהוא לא מבין ועליו להתבטל לחוכמתם של השופטים. למעשה, המשמעות של כל המילים המפוצצות האלה היא אחת: אני אחליט ולא אתה”.

"החוק מאוד ברור”, הוא ממשיך, "וצריך שאנשי מקצוע יבואו ויסבירו לאזרחים שהם לא טועים והאינסטינקטים שלהם נכונים ובריאים. זה מה שניסיתי לעשות בספר הזה. יש כאן עובדות שמגבות כל טענה, ואני מזמין את כל מי שרוצה לבוא ולהתווכח על זה. אני לא אצטנע, ואומר שנעשתה פה עבודה ששווה לכמה דוקטורטים בהיקף ובעומק שלה”.

נכנס למצע

מהמשרד הירושלמי הצנוע, שמתחלק בין משרד עורכי הדין הפרטי שלו ובין התנועה למשילות ודמוקרטיה שאותה הוא מוביל יחד עם יהודה עמרני, מנהל רוטמן מאבק בהפיכה השיפוטית שיזם אהרן ברק. זה התחיל לפני שמונה שנים במפגש קטן ואקראי בין רוטמן, עורך דין צעיר שאך סיים התמחות במשרד המשפטים, ובין עמרני, שעד אז כבר הספיק לנהל כמה עמותות וקמפיינים תקשורתיים. “יהודה ידע שהוא רוצה לעשות משהו נגד הטירוף של בג"ץ, אבל לא ידע מה. אני הייתי במצב הפוך – עבדתי במשרד המשפטים וידעתי בדיוק מה צריך לשנות, אבל הייתי זקוק לפלטפורמה של יהודה".

החיבור הזה הלך והתפתח לתנועה למשילות ודמוקרטיה, שמהווה כיום את חוד החנית של המאבק באקטיביזם השיפוטי. "בסוף 2012, כשיצאנו לדרך, הייתה בדיוק מערכת בחירות, ולהפתעתנו אף מפלגה לא הכניסה למצע שלה את העניין של הרפורמות במשפט. יותר מזה, הזהירו אותנו לא להתעסק בזה כי זה עלול לעורר תגובת נגד של נתניהו, שהיה אז מגן מערכת המשפט. המטרה שלנו הייתה שבמערכת הבחירות הבאה תהיה לפחות מפלגה אחת שתכניס את זה למצע. בפועל הבחירות באו כבר אחרי כשנתיים, ושלוש מפלגות הכניסו את זה למצע שלהן”.

בסבבי הבחירות האחרונים כבר היה קשה להחמיץ את הנושא. הוא לא סתם נכנס למצע של המפלגות, אלא עמד בחלון הראווה. רוטמן מייחס את זה גם לעבודה שלו ושל התנועה, אך גם לשופטי בג"ץ בעצמם. "בג"ץ הביא את זה על עצמו. בין השנים 2015-2007 היה רצף ביטולי חוקים שלא היה כדוגמתו. שלוש פעמים ביטלו את חוק המסתננים, חוקים משמעותיים אחרים שזכו להסכמה רחבה בוטלו שנה אחרי שנה. זה גרם להבנה שחייב להיעשות פה שינוי”.

שכרון הכוח של בג"ץ הביא לפריחה בפעילות ובפרופיל הציבורי של התנועה למשילות ודמוקרטיה. רוטמן ואנשיו התחילו להיתפס כגורם שמצריך התייחסות והתמודדות מצד המערכת, ובניגוד למסורת במשרד המשפטים הם נאלצו להתמודד עם טענות ופרסומים של התנועה. בחודש האחרון גרר סרטון שפרסמה התנועה נגד התנהלות המשנה ליועמ"ש דינה זילבר תגובה חריפה ממשרד המשפטים.

“התנועה למשילות הפכה לגורם שמתחשבים בדעתו בציבוריות הישראלית. גם במשרד המשפטים לוקחים בחשבון את הביקורת ואת חוות הדעת שלנו. לא מתייחסים אלינו כאל חבורת צעקנים. הסרטון הרגיז אותם כי הוא לא דיבר על ימין או שמאל אלא על נטילת הסמכות בלי לקיחת אחריות. דינה זילבר עלולה בהוראה שלה לגרום לי לאכול בשר מקולקל מהשטחים, אבל היא לא תצטרך לעמוד על זה לדין הבוחר בקלפי. זה מרגיז אותם כי הם לא מבינים, הם בטוחים שהם פועלים לפי ערכים אוניברסליים שכולם מקבלים”.

לא להרגיז

הייחודיות בספר החדש של רוטמן היא בכך שהוא פורט לפרוטות מה כל כך מרגיז בבג"ץ. “הספר מתאר באמצעות פסקי דין את המעורבות הרחבה של בג"ץ בחיים שלנו. הפרק הראשון מראה איך בג"ץ גרם לעלייה במחירי הדיור. פסילות חוזרות ונשנות של מדיניות הממשלה בתחום הקרקעות גרמו לעלייה במחירי הדיור. כשאין פעולה ממשלתית קרקעות לא מופשרות, תוכניות לא יוצאות לפועל, כל השוק קופא וממילא המחירים מזנקים”.

בג"ץ זה לא רק ביטול חוקים. רוטמן מסביר כיצד השפעתו של בג"ץ הרסנית גם בלי פסיקות מפורשות. "הנושא של מניעת הריסת בתי מחבלים היה אחד הנושאים הראשונים שעסקנו בהם. מצאנו שבג"ץ עצמו לא פסל הרבה הריסות, ומאידך אישר להרוס כמה וכמה בתים. אלא שאז חקרנו וגילינו שהייתה בצבא ועדה שהייתה מופקדת על מתן חוות דעת למטכ"ל אם הריסת בתים היא אפקטיבית או לא”, הוא ממשיך ומספר. "במצגת שהכינו למטכ"ל היו 60 שקפים שהוכיחו את האפקטיביות של הריסת בתים, אבל השקף האחרון קבע שהמדיניות צריכה להיות מיעוט בשימוש, כי ההריסה היא על גבול החוקיות. לא הבנו את זה, כי לכאורה בג"ץ אישר את רוב ההריסות, אז ממה חששו בוועדה? ואז מצאנו בספר די נידח, שבאחד הדיונים אהרן ברק אמר לנציגי הוועדה שאם ימשיכו להרוס בית המשפט יאמץ את דעת המיעוט של חשין שאוסרת על הריסת בתים. אז הבנו שצה"ל נמנע מראש מהריסת בתי מחבלים כדי לא לעורר את חמתו של בג"ץ, שישלול ממנו לגמרי את היכולת להשתמש בכלי הזה”.

על קצה המזלג, רוטמן מנסה לשרטט את הקו שעובר בין כל פסקי הדין שבספר. “הקו המחבר את כל פסקי הדין שמופיעים בספר הוא היקף הנושאים שבית המשפט מרשה לעצמו להתערב ולהחליט בהם. זה חריג בכל קנה מידה. אם בית המשפט היה מעמיד את זכות העמידה כתנאי סף, רוב העתירות היו נדחות. לדוגמה, בדיון שמתנהל עכשיו על כשירותו של נתניהו לכהן כראש ממשלה, זה היה נזרק מכל המדרגות בכל מדינה אחרת. בית המשפט הגיע למצב שהוא לא יודע כבר להגיד משפט פשוט: נושא העתירה אינו בסמכותי, איני מוסמך ואיני יודע לדון בזה. וכשדנים בכל נושא זה בהכרח מביא לנזקים, ואפילו כשאין לשופטים אג’נדה ברורה”.

אתה מתאר את האופן שבו פועל בג"ץ ואת הבעייתיות שיש בכך, אבל מה לגבי המניע? פרופסור למשפטים יגיד שמדובר בוויכוח אקדמי-תיאורטי בתורת המשפט, והמפגין בכיכר הבימה יגיד שזה ניסיון הפיכה מכוון.

"אין פער בין המפגין בכיכר הבימה ובין פרופ’ רות גביזון”, קובע רוטמן. "יש הבדל בעוצמת המחאה ובחירת המילים, אבל כשאתה רואה את התיאור שלה מדוע לא מונתה לבית המשפט העליון, אתה רואה שברק פשוט שיקר בנוגע לעניינה. והיא מתארת למה – כי לברק הייתה תוכנית ברורה ששופטים יכריעו בכל עניין ונושא. כל מי שחשב שבית המשפט הוא לא המקום לקיום דיונים פוליטיים וערכיים, לא התקבל לבית המשפט. זה היה כך גם באקדמיה. לקחו את הקצה של התיאוריות המשפטיות הכי נידחות בעניין אקטיביזם, והפכו אותן למיינסטרים של לימודי המשפטים בישראל. בסופו של דבר האג’נדה של ברק היא על השולחן – להעביר את הכוח מידי הפוליטיקאים לידי בית המשפט”.

המצאה חדשה

בשבוע האחרון קיבלו הטענות שמביא רוטמן בספרו מעין חותמת רשמית מאת אהרן ברק בעצמו. סרטון מתוך כנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן מתעד התבטאות של ברק על כך ש"לאט לאט התגבשה אצלי המחשבה בדבר מעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות". הקורא ההדיוט אומנם לא מבין מה עומד מאחורי המילים הללו, אבל העשן שיוצא לרוטמן מהאוזניים כשאני מעלה את הנושא בפניו מאותת על כך שמדובר בשיא חדש.

"עד 95’ היה ברור שחוק הוא חוק, ובית המשפט פוסק לפיו”, מסביר רוטמן. "ב-95’ ברק חידש שחוקי יסוד מחוקקת הכנסת בכובעה כרשות מכוננת, דהיינו זו שמנסחת את החוקה של מדינת ישראל, והוא יכול לבטל חוק רגיל. העניין הוא שמי שקובע אם החוק סותר את חוק היסוד הוא בית המשפט. זה גרם להיסטריה ברשות המחוקקת, במובן שכמעט חדלו לחלוטין מחקיקת חוקי יסוד, עד חוק הלאום שנחקק לאחרונה. הפוליטיקאים פחדו שחוקי היסוד שיחוקקו ישמשו נגדם”.

"עכשיו כשחוקק חוק הלאום, פתאום בית המשפט מתכנן לדון בו, בניגוד למה שבית המשפט קבע שחוק יסוד הוא בעל מעמד על חוקתי. הרי על פי מה יכול בית המשפט לפסול חוק יסוד? בהתחלה דיברו על המצאה בשם 'עקרונות יסוד של השיטה', אבל כנראה הרגישו שזה מוגזם. ואז פתאום ברק המציא רעיון חדש. הוא הרהר בכך שמגילת העצמאות, שהיא טקסט לא חוקתי לחלוטין שגם מוזכר בו במפורש שהוא אינו מהווה חוקה, ישמש כטקסט בעל מעמד חוקתי. יכולות הפרשנות של טקסט מהסוג הזה הן כמעט בלתי מוגבלות, ומעתה הם יוכלו לעשות בחוק הלאום כרצונם. זה כבר ממש מהמקפצה. כשלא נוח פתאום חוקי היסוד הופכים לנחותים ומגילה דקלרטיבית לחלוטין, שבפסקי דין רבים הוכרזה על ידי ברק כלא חוקה, הופכת לחוקה. האמת היא שהעניין הוא בכלל אחר – ברק לא מוכן לשמוע על כך שמישהו אחר ייקח את הכוח לידיים, ולצורך העניין הזה הכול מותר”.