המלצרית, הטבחית והגאווה הישראלית

המפיק והבמאי נעם שלו התיישב במסעדה בבירת שבדיה ומצא את עצמו משוחח בטלפון עם אישה סורית שרק ביקשה לומר תודה לכל אזרחי ישראל.

נעם שלו , ח' בטבת תש"פ

שבדיה
שבדיה
צילום: ISTOCK

שישי בערב, מסעדה קטנה בלב שטוקהולם. אני מסיים לאכול ומבקש חשבון.

המלצרית ניגשת ואני מגיש לה את כרטיס האשראי שלי שלפתע נשמט ונופל לרצפה. היא מתכופפת מייד, מרימה אותו ומביטה על הכרטיס.

מאיפה אתה? היא שואלת. ישראל, אני עונה ואז רואה שהיא מביטה בי בפה פעור, רועדת ומתחילה לבכות. תוך שניות היא נעלמת, ואני מזדרז לאסוף את המעיל והכובע כדי לאתר את היציאה הקרובה, כי ברור לי שאני יהודי לא אהוד בסביבה עויינת.

ולפני שאני מספיק לברוח לרחוב הקפוא, היא חוזרת עם עוד בחורה בבגדי טבחית ומצביעה עלי, עדיין בוכה ורועדת. אני כבר בפוזיציה של נסיגה מהירה, אבל קולט שאין עוינות מצידן. המלצרית מבקשת ממני סליחה, ואחותה מסבירה לי שמעולם לא פגשו ישראלי, ושכל מה שהן רוצות זה להגיד לי תודה.

מסתבר שהן פליטות מסוריה, ולפני כמה שנים אמא שלהן חלתה מאוד והיתה על ערש דווי. באישון לילה לקחו אותה לגבול עם ישראל, ומשם לשלושה שבועות בבית החולים בצפת. והיום האמא בריאה ושלמה, וגרה עם בנותיה בפרבר של שטוקהולם.

המלצרית לא מתאפקת ומתקשרת לאמה, ואני מוצא את עצמי מדבר בערבית מעורבת באנגלית ובגרמנית עם אישה נרגשת ובוכה, שביקשה ממני רק דבר אחד: תמסור תודה לכל האחים שלך בישראל, כי בזכותם לבנות שלי יש אמא.

אז עם כל הציניות, הפוליטיקה הרקובה שלנו והכעס התמידי על המון דברים רעים בחיים בארץ, הייתי צריך לנסוע עד שטוקהולם כדי להרגיש אחרת.

ובשם אישה סורית אחת אני מוסר תודה, לכולנו.