מדוע פוצלו ימי הזיכרון לשואה?

יום הקדיש הכללי לא התקבע כיום הזיכרון הממלכתי לזכר השואה. איך נולד הפיצול ומה השלכת פיזור הנצחת השואה במוקדים שונים בישראל?

שמעון כהן , ט' בטבת תש"פ

יד ושם
יד ושם
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לקראת יום הקדיש הכללי, יום עשרה בטבת שאלנו את ד"ר יוסי שפנייר, חוקר זכרון השואה, עד כמה מהווה 'יד ושם' מוקד הנצחה לאומית, כאשר ברחבי הארץ קמים מוסדות הנצחה קטנים יותר אך כאלה המתאפיינים במגזריות מסוימת או באופי מסוים של הנצחה.

את דבריו פותח ד"ר שפנייר, איש מכללת אפרתה, בפער ההנצחה שנוצר כבר בראשית שנות החמישים בין הציבור הדתי לזה הכללי. הוא מזכיר כי יום עשרה בטבת, יום ראשית המצור על ירושלים בידי צבאות נבוכדנצר הוגדר על ידי קדמונינו כיום תענית להתייחדות עם זכר החורבן, ו"על התאריך הזה, מעט אחרי הקמת המדינה, חשבו הרבנות הראשית וגורמים אחרים איך ראוי ונכון להנציח את השואה".

"הגופים השונים, הדתיים הציוניים והחילוניים הציוניים תפסו אחרת את זכר השואה ואיך הוא צריך להיכנס ללוח השנה העברי. הרבנות הובילה למהלך לפיו כבר יש לנו כבר את עשרה בטבת שמיוחד לזכרון חורבן המקדש ושראוי לזכור בו את חורבן יהדות אירופה ואת אירועי החורבן הקודמים של העם היהודי. לעומת זאת הציונות החילונית ראה במרד גטו ורשה שאירע בערב פסח את התאריך הראוי לזכר השואה, ולכן הציעו לקבוע את יום השואה ליום פרוץ המרד, אבל מכיוון שאי אפשר לקיים יום כזה בערב פסח התאריך עבר לכ"ז בניסן".

כאשר עלתה שאלת המיקום בו נכון להנציח את זכר קרבנות השואה צצה מחלוקת נוספת: "הראשון שחשב על העניין ועשה משהו ביצועי הוא מנכ"ל משרד הדתות באותם ימים, שמואל זנוויל כהנא. הוא לקח את המקום בהר ציון שבו מרתף השואה ולשם הוביל ממצאים שונים בהם אפר מהשואה. אנשים כוונו להתייחד שם עם הקהילות השונות. לעומת זאת כמה שנים לאחר מכן החל להתגבש אתר ההנצחה ביד ושם. בשנות החמישים נקבע שזה יהיה המקום שבו עם ישראל יזכור את הנספים".

הסיבות לבחירת אתר יד ושם היו טכניות ואידאולוגיות. "חיפשו מקום שאפשר יהיה לקיים בו משהו גדול דווקא במערבה של ירושלים. לאחר מכן זה קישר את השואה עם התקומה והפנתאון שבהר הרצל. כך זה התפתח לאורך השנים. מנגד, מרתף השואה היה מקום מאוד צפוף, יש שם את קבר דוד וכנסיות והמקום לא התאים".

כהנא דווקא המשיך להעלות על נס את ייחודו של מרתף השואה ובמאמר שפרסם בתשי"א ציין את חשיבותו כמקום הקרוב ביותר למקום המקודש ביותר שנותר, "המקום הקרוב ביותר שניתן היה להשקיף ממנו אל הכותל המערבי והר הזיתים, ולכן היה חשוב מאוד לעשות את המקום כמקום הנצחה"

"כהנא הוביל לשם, אבל התברר שהמקום פחות נגיש והוא נשאר מקום יותר עלום. המקום צנוע, צנום וקטן ולא מטופל בצורה מספיק טובה", מסביר שפנייר ומציין כי על רקע זה "יש מאבקים לא קטנים בין יד ושם למרתף השואה. טוענים שהממצאים לא מטופלים שם כראוי, וממילא גם תקציבים לא מגיעים אליהם. שני המוסדות שהיו אמורים לפעול יחד מתנצחים ביניהם".

על מיזמי הנצחה נוספים ומקבילים לאלה הוא מספר ומזכיר את מעורבותה של הקרן הקיימת לישראל בהנצחת זכר הנספים בשואה על ידי נטיעת עצי יער הקדושים ואנדרטת הקדושים שבליבו.

"בנוסף יש הנצחות נוספות. שלושה קיבוצים, יד מרדכי, מורדי הגטאות ומעלה החמישה, ובכל אחד גלעדים שמנציחים את השואה. כל אחד ראה בדרכו את הנצחת השואה ודרכם רצה להעביר את המסר לדורות הבאים. מוזיאון קטן קיים גם בניר גלים", מציין שפנייר.

באשר להנצחה במגזר החרדי מעיר ד"ר שפנייר כי "למגזר החרדי יש בעיה בנושא ההנצחה. הם מנסים לקדם את הנושא, אבל שלא כמו בציונות הדתית ובציבור החילוני הם נמצאים מאחור כי פסלים ואנדרטאות אינם לרוח תפיסתם". עוד הוא מזכיר את הקושי המתעורר סביב בחירת האופן בו נכון להנציח את הקדושים בהיבט האמוני.

עוד מעלה ד"ר שפנייר את התפיסה במגזר החרדי ולפיה "בכך שאני מקים ישיבה או מכון תורני לזכר קדוש זוהי ההנצחה הנכונה ביותר. הם לא יפתחו מוזיאונים או יקימו גלעדים ואנדרטאות".

"מי שפוקד היום את מרתף השואה הם בעיקר חרדים. במוזיאון הזה אין צורך להתמודד עם מראות שלא לרוח התפיסה", דברי שפנייר.