ג'ו ביידן: אין מקום לרעל האנטישמיות בארצנו

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב מספר על תוכניתו למאבק באנטישמיות ומציג את עמדתו ביחסי ישראל-ארה"ב והסכסוך עם הפלסטינים.

ג'ו ביידן , ט' בטבת תש"פ

ג'ו ביידן
ג'ו ביידן
צילום: רויטרס

(זהו טור ראשון בסדרת מאמרים על אנטישמיות וסוגיות יהודיות שנכתבו על ידי מועמדים לבחירות לנשיאות 2020. סוכנות הידיעות JTA שיגרה לכל המועמדים משתי המפלגות חמש שאלות זהות שעליהן התבקשו לענות)

1. ברחבי ארצות הברית נרשמה באחרונה עלייה בפשעי שנאה על רקע אנטישמי. בשנת 2018 אירעו שתי מתקפות ירי בבתי כנסת בפיטסבורג ובפאווי שגבו קורבנות בנפש. יהודי העיר ניו יורק נתונים כעת דרך קבע למתקפות אלימות, ויהודים ממשיכים להיות המטרה ברוב פשעי השנאה על רקע דתי ברחבי המדינה. כיצד אתה מתכוון לטפל בעלייה באנטישמיות ברחבי ארצות הברית?

יש לנו בעיה רצינית עם גל של עליונות לבנה ואנטישמיות גואה – באמריקה, מימין ומשמאל של המפה הפוליטית, וברחבי העולם. זו אינה תופעה חדשה, אולם על מנהיגים בכל מקום מוטלת האחריות לפעול בנחישות למיגור רעה חולה זו. במקום זאת, יש לנו נשיא, אשר מעודד ומחזק מגמה זו, הן בשפה ברורה והן ברמיזה.

לאחר אירועי שרלוטסוויל, דונלד טראמפ נתן רישיון מחודש לשנאה והעניק חוף מבטחים לאנשי העליונות הלבנה, ניאו-נאצים והקו קלוקס קלאן. קו דק עובר בין האנשים שצעדו עם לפידים בשרלוסטוויל וקראו "יהודים לא יחליפו אותנו" לבין היורה בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג שאמר שיהודים "מבצעים רצח עם באנשיו".

אנו זקוקים לגישה כוללת למאבק באנטישמיות המתייחסת ברצינות לאלימות שמלווה אותה ולשקרים המסוכנים ומלאי השנאה העומדים בבסיסה. למרבה הצער, אנטישמיות לובשת פנים רבות וחוצה אידאולוגיות, מפלגות, קבוצות ולאומים. לכן עלינו להיות ערנים ולהשמיע את קולנו בכל פעם שאנו רואים את האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער. על כולנו להתייצב מול מי שסוחרים בסטראוטיפים זדוניים או רוצים להפחיד ולפלג אותנו לשם רווח פוליטי. שתיקה היא שותפות לדבר עבירה, לכן עלינו להשמיע את קולנו – בכל פעם. עלינו לקרוא לשנאה בשמה ולגנותה.

עלינו גם לטפל באלימות הקיצונית, של העליונות הלבנה, אשר גרמה לשפיכות דמים כה רבה, במיוחד כאשר טראמפ מעלה את גובה להבות השנאה ומקצץ במשאבים שאנו העמדנו בתקופת ממשל אובמה-ביידן לטיפול בקיצוניות מבית. אני אחזיר את הכספים המיועדים למטרה זו ואפעל להעברת חוק פדרלי למלחמה בטרור מבית. אנו יכולים לנסח חוק שיכבד את חופש הביטוי וזכויות האזרח, ובה בעת יבטיח שהמדינה תעקור מן השורש טרור מקומי, כשם שעלינו לשים קץ לטרור בינלאומי. עלינו למנות הנהגה במשרד המשפטים האמריקאי אשר תיתן עדיפות להעמדה לדין בגין פשעי שנאה ותבהיר כי אין מקום לרעל כזה בארצנו.

עלינו גם לנתק את הקשר בין קיצוניות לבין אלימות חמושה בנשק על ידי חקיקת חוקים הגיוניים לפיקוח על כלי נשק. כנשיא, אוודא שרובי סער ומחסניות עם קיבולת כדורים גבוהה יוצאו שוב מחוץ לחוק. אנו ננהיג גם תכנית לאיסוף כלי נשק מהציבור תמורת תשלום כדי להוציא מהרחובות כלי נשק רבים ככל שניתן.

אנו יודעים כי שנאה זו לא התחילה עם דונלד טראמפ והיא לא תסתיים כאשר הוא יעזוב את תפקידו. ההיסטוריה האמריקאית אינה אגדת ילדים. הקרב על נפש האומה היה מאבק תמידי בין האידאל האמריקאי שכולם נולדו שווים, לבין המציאות הקשה שבה גזענות ואנטישמיות קורעות אותנו לגזרים זה זמן רב. לכן עלינו לחדש את מחויבותנו לאידאלים הנעלים שלנו ולעשות את מה שהנשיא טראמפ אינו מסוגל לעשות – להתייצב יחד נגד שנאה, להתייצב לצד מה שאומה זו, בשעתה היפה, מאמינה בו.

2. מספר מחוקקים דמוקרטיים מתחו לאחרונה ביקורת על ישראל בצורה אשר יש מי שכינו אותה אנטישמית. מבחינתך, היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות?

אף מדינה, כולל ישראל, אינה חסינה מפני ביקורת לגיטימית. לדוגמה, במשך עשרות שנים התנגדתי להרחבת ההתנחלויות, כיוון שהן מהוות מכשול לשלום וגורמות נזק לתמיכה האמריקנית בישראל. הבעתי ביקורת זו ישירות בפני ההנהגה הישראלית, ממנחם בגין ועד ביבי נתניהו. אבל לעולם אין לבודד את ישראל או לפגוע בה בצורה בלתי הוגנת. זה מסוכן. וכל פעולה שנועדה לדחוק לשוליים קבוצה אתנית או דתית מעמידה את כולנו בסכנה – זה דבר שהעם היהודי מכיר היטב.

לכן חיוני להתייצב נגד החלטות מוטות ונסיונות לגרום לדה-לגיטימציה של ישראל באו"ם, ולכן חשוב להבטיח שישראל, כמו מדינות אחרות, תהיה מיוצגת בוועדות חשובות באו"ם.

ולכן הייתי ברור בדבריי: הקריאות כאן בארצות הברית להחרים, להתרחק ולהטיל סנקציות על ישראל הן שגויות. נקודה. תנועת ה-BDS מבודדת את ישראל – ביתם של מיליוני יהודים – בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם היחס למדינות אחרות, ולעיתים קרובות מדי גולשת לאנטישמיות ופוטרת את הפלסטינים מאחריות על בחירותיהם.

3. אינספור פוליטיקאים ניסו לתווך בין ישראל לפלסטינים במשא ומתן לשלום, ועם זאת פתרון של שתי מדינות נראה כיום יותר חלום מאשר אפשרות מעשית. מהן תוכניותיך הקונקרטיות לטיפול בסכסוך בין ישראל לפלסטינים?

אני סבור כי פתרון של שתי מדינות הוא הדרך היחידה לביטחון ארוך טווח לישראל, תוך שמירה על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. זוהי גם הדרך היחידה להבטיח את הכבוד הפלסטיני ואת האינטרס הלגיטימי שלהם להגדרה עצמית לאומית. וזהו תנאי הכרחי לניצול הפתיחות הקיימת לשיתוף פעולה בין ישראל לבין שכנותיה הערביות.

כיום, נראה כי הן ההנהגה הישראלית והן זו הפלסטינית אינן מוכנות ליטול את הסיכונים הפוליטיים הנחוצים להתקדמות במשא ומתן ישיר. אתגר זה הפך קשה עוד יותר בשל מדיניותו החד-צדדית של טראמפ, צעדיו לקיצוץ הסיוע לפלסטינים והתחמקותו מאמירה חד-משמעית על חשיבות הפתרון של שתי מדינות.

אני אשקם את אמינותנו עם שני הצדדים לסכסוך. על ארצות הברית לשמור על מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל – לרבות התמיכה חסרת התקדים שסיפק ממשל אובמה-ביידן. הכרחי גם לחדש את הסיוע לרשות הפלסטינית התומכת בשיתוף פעולה ביטחוני ישראלי-פלסטיני, תוכניות ליצירת קשרים בין אנשים משני העמים, פיתוח כלכלי, סיוע הומניטרי ושירותי בריאות לעם הפלסטיני.

הממשל בראשותי ידרבן את שני הצדדים לנקוט צעדים כדי להשאיר סיכוי לפתרון של שתי מדינות. על המנהיגים הפלסטיניים לשים קץ להסתה ולהאדרת האלימות ועליהם לדבר בכנות עם בני עמם בנוגע ללגיטימיות של ישראל ולקיומה כמדינה יהודית במולדתו ההיסטורית של העם היהודי. על המנהיגים הישראליים לשים קץ להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ולדיבורים על סיפוח אשר יהפכו את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. עליהם להכיר בלגיטימיות של שאיפות העם הפלסטיני למדינה. על שני הצדדים לפעול כדי להעניק סיוע רב יותר לתושבי עזה, ובד בבד לפעול להחלשת החמאס ובסופו של דבר להחלפתו. ועל מדינות ערב לנקוט צעדים רבים יותר לנורמליזציה עם ישראל ולהגדיל את התמיכה הכספית והדיפלומטית לכינון מוסדות פלסטיניים.

4. האם יש משהו בתרבות היהודית האמריקנית, או דמות יהודית היסטורית, שהייתה לה משמעות מיוחדת עבורך?

היה לי הכבוד לפגוש כל ראש ממשלה ישראלי מאז גולדה מאיר וליצור קשרים הדוקים עם רבים מהם. אני נוצר במיוחד את החברות האישית העמוקה שהייתה לי עם שמעון פרס ואת החוכמה וטוב הלב שאפיינו את מנהיגותו. הייתה לו מחויבות בלתי מתפשרת לכבוד ולערכים הטבועים בכל אדם, ולדעתי, הוא גילם את המצפון והנפש של ישראל. שמעון תמיד דיבר על תקווה, ועל העתיד.

פגשתי אותו בביקורי הראשון בישראל בשנת 1973 – בשנה הראשונה לכהונתי בסנאט. בביקור זה פגשתי גם את גולדה מאיר ואת מי שהיה באותו זמן העוזר שלה, יצחק רבין, במשך קרוב לשעה. היא דיברה על מה שקרה במלחמת ששת הימים, על המחיר שגבתה, וציירה תמונה קודרת אשר, למען האמת, הפחידה אותי. בדיוק הגעתי ממצרים וראיתי מה קורה שם. אבל כאשר הלכנו לפגוש עיתונאים ולהצטלם, היא אמרה לי: "סנאטור, אל תדאג. יש לנו נשק סודי״, היא אמרה. ״אתה מבין, אין לנו מקום אחר". כחודש מאוחר יותר פרצה מלחמת יום כיפור.

חוויה זו הטביעה חותם משמעותי אצלי. היא גרמה לי להבין, מהבטן, את האיום שעימו חי העם היהודי מדי יום – אבל גם את חוסנו. פרס וגולדה מאיר הראו לי את רוחו של עם, אשר כנגד כל הסיכויים, הפריח את השממה, כונן דמוקרטיה איתנה ובנה כלכלה משגשגת המבוססת על חדשנות. ולכן תמיד הייתי ואני עדיין תומך נלהב של ישראל.

5. האם השתתפת בסדר פסח או במנהגי חגים יהודיים אחרים? אם כן, באילו נסיבות וכיצד הייתה החוויה עבורך?

היה לי הכבוד לחלוק חוויות משמעותיות רבות עם חברים ובני משפחה יהודים – מחתונות ועד ישיבת שבעה. במהלך השנה הראשונה לכהונתי כסגן נשיא בשנת 2009, הנשיא אובמה הפך לנשיא הראשון שקיים סדר פסח בבית הלבן – מסורת שנשמרה מדי שנה בתקופת כהונתו כנשיא. ג'יל ואני גם היינו גאים בסוכה הראשונה שהוקמה, בשנת 2013, במעון הרשמי של סגן הנשיא, והזמנו ילדים יהודים מהקהילה לבוא ולקשט אותה. היה לנו לעונג לארח את חברינו מהקהילה בחג הסוכות. בשנת 2014 עמדתי בראש הדלקת החנוכייה הלאומית של ארצות הברית שציינה את תחילתו של חג החנוכה עם מסר שחשוב שכולנו נזכור היום: "המורשת היהודית היא מורשת אמריקאית".