דעה: יום הקדיש הכללי מדי

בחוגים האקדמאיים הולך ונעלם הדיון בסיבה להשמדתו של העם היהודי, כלומר באנטישמיות, והוא מתחיל להתפרש כ"אירוע מודרני".

ד"ר מיכל שאול , י' בטבת תש"פ

יום הקדיש הכללי מדי
יום הקדיש הכללי מדי
iStock

הסופיות של "הפתרון הסופי" התבטאה בכך שהנאצים רדפו את היהודים כולם, לא בטריטוריה מוגבלת אלא בכל מקום אליו הם יכלו להגיע.

הם השמידו את הקורבנות, את גוויותיהם, את העדים והמתאבלים ואת עקבות מעשה ההשמדה עצמו. למרות שהשואה היא אחד האירועים הנחקרים ביותר בהיסטוריה, על הרוע המוחלט באמת אין מי שיספר לנו מנקודת המבט של הנרצחים, כי איש לא שרד בכדי לספר. רוב העדים על האנשים, החיים והתרבות שאבדו, אבדו אף הם לנצח ויחד עמם ילדיהם שנולדו ואלה שלא יוולדו לעולם.

עדי אופיר ראה בכך "אבדן בחזקה שניה". אבדן, הוא מסביר, הרי הוא יכולתו של הנעלם להיות אבוד. להתקיים כשמישהו חש בהעדרו. גם תחושת האובדן חוסלה. מיליונים מבין המושמדים אינם חסרים עוד לאיש. הם אבדו יחד עם כל בני משפחתם, ידידיהם ומכריהם. לא רק היום, אלא כבר בקיץ 1945 לא היה מי שיחוש בחסרונם כיחידים מסוימים, בעלי שם וכתובת ועולם חיים מלא, לא היה מי שיחווה את הייחוד חסר התקנה של אובדנם.

אולי הביטוי העצוב ביותר לכך הוא המספר-מושג "שישה מיליון". מספר זה הוא אומדן בלבד, לא מדויק וכולל יחד את כל היהודים המתים, את כל המינים, את כל הגילאים, את כל הגוונים האידיאולוגיים, את כל הנסיבות, את כל שטחי ההשמדה. שישה מיליון שהם אובדן אחד, אובדן שאת גודלו ואת עומקו אין לשער.

כיום בתרבות ההנצחה שולט רעיון ה"פרסוניפיקציה", ההאנשה של השואה, או כפי שזה נקרא ביד ושם "לחלץ את פניהם". ללא תהליך של האנשה אי אפשר ליצוק משמעות לאירוע. "לכל איש יש שם". גם במחקר ההיסטורי הפרט והקבוצה הקטנה תופסים מקום מרכזי בין נושאי המחקר יותר מבעבר. התהליך הזה מתרחש לא רק בישראל אלא גם בארה"ב ובאירופה ומשקף את 'עידן העד' שעלה בעקבות עליית קרנו של שיח הזכויות האינדיבדואלי בתחומים שונים בחברה.

בוודאי שלשואה יש משמעות כלל-אנושית ואוניברסאלית, ומצד שני יש לה גם משמעות אישית-אינדיבידואלית.

אך בין משמעויות אלה ישנה יחידת ביניים שהולכת ונזנחת בדיון האקדמי העכשווי והיא המשמעות הלאומית. בחוגים האקדמאיים הולך ונעלם הדיון בסיבה להשמדתו של העם היהודי, כלומר באנטישמיות, והוא מתחיל להתפרש כ"אירוע מודרני" שהיהודים היו אחד מקורבנותיו, ואולי רק במקרה.

לי' בטבת, שנקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי, הייתה בשנים שלאחר השואה משמעות פרסונלית. קירות בתי הכנסת בכל הארץ רעדו מקולות המוני בית ישראל שאמרו קדיש על קרוביהם שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.

קביעתו של יום זה ביום זיכרון עתיק בלוח היהודי, וסמיכותו ליום השואה הבינלאומי שנקבע בשנים האחרונות, מזמן אותנו להכרה באובדן האנושי, הלאומי והאוניברסלי שהמיט החורבן, שאנחנו לא יכולים לזכור וגם לא לשכוח.

הכותבת: ד"ר מיכל שאול ראש החוג להיסטוריה במכללת הרצוג