יאללה, ביי

אחרי שלוש שנים של חוויית כתיבה מרגשת, הגיע הזמן לומר שלום ותודה

דביר שרייבר , י"ב בטבת תש"פ

155 טורים של הנאה. בהצלחה
155 טורים של הנאה. בהצלחה
ללא קרדיט צילום

איך כותבים טור לעיתון?

אפרים קישון הגדול מכולם אמר שאם אתה מסתכל על המציאות, שואב ממנה השראה, מנקה ומסגנן – אתה יוצר דרמה. אם אתה מסתכל על המציאות וכותב בדיוק את מה שאתה רואה – זו קומדיה.

אז איך באמת עושים את זה?

תיאורטית זה נורא פשוט. העיתון מופיע ביום חמישי, לכן צריך להדפיס אותו ביום רביעי, מה שאומר שאת מוסף אתנחתא סוגרים בשלישי, ואת הטור הזה אני צריך לשלוח ביום שני. בבוקר. אחרת המפיקה התותחית של העיתון מתחילה ללחוץ וזה לא נעים. בקיצור, צריך לכתוב ביום ראשון.

בראשון בבוקר קשה לכתוב בגלל מועקת יום א', כמו שקוראים לזה בצבא. טוב, לא קוראים לזה בדיוק ככה אלא משתמשים במילה אחרת שלא יפה לכתוב בעיתון, אבל הכוונה היא אותה כוונה. תכל'ס בבוקר אין מצב רוח, בצהריים עדיין אין מצב רוח, אחרי הצהריים עייפים מזה שאין מצב רוח, בערב ממש עייפים אבל אין ברירה, הדד-ליין נושף בעורפנו.

אז כותבים. מה הבעיה.

הבעיה היא שאתה מסתכל במציאות ומתקשה לראות מה מצחיק בה. הטלוויזיה מלאה זבל, הטלפונים משתלטים על חיינו ועל פוליטיקה כבר כתבנו לפני שבועיים וגם אז הרגשנו שאנחנו שוב חוזרים על עצמנו. וגם מדברים על עצמנו בלשון רבים. מה שמעלה חשד סביר ומידתי לפיצול אישיות מובהק או סתם מגלומניה. מה עוד שאתה לא באמת יכול לכתוב על פוליטיקה ביום ראשון לעיתון שמתפרסם ביום חמישי, כי לך תדע מה יקרה עד אז. עד יום חמישי סמוטריץ' ובן-גביר יכולים לחבור זה לזה ולהצטרף לאורן חזן בבית האח הגדול, בנט ושקד יכולים להקים את הימין החדש-חדש-חדש ולהחריב עוד בית יהודי בישראל, בני גנץ יכול ללמוד לדבר בלי טלפרומפטר ויאיר גולן עשוי פתאום להבדיל בין ישראל לגרמניה הנאצית. סתם, לא. בכל מקרה, המציאות של תחילת השבוע עלולה בסוף השבוע להיראות, ובכן, מנותקת מהמציאות.

אז על מה כותבים?

הנושא הכי בטוח הוא המשפחה. יש לזה כמה יתרונות: החומר זמין, ילדים קטנים לא יודעים לקרוא והגדולים יגלו שהשתמשת בהם רק אחרי שהעיתון כבר יודפס. אומנם הם עלולים להתעצבן ששוב המצאת עליהם דברים שלא היו ולא נבראו ולא ידברו איתך כל השבוע, וזה מצוין כי זה נותן לך אחלה חומר גם לטור של השבוע הבא. עם אשתי, לעומת זאת, הסיפור קצת יותר מסובך, כי היא לא אוהבת שכל החיים שלה חשופים בעיתון. אני באופן אישי חושב שלא כל החיים שלה חשופים אלא רק החלק הקשה שבהם, כלומר החיים המשותפים שלה איתי, אבל אני מכבד את רצונה ולא כותב עליה אף פעם. חוץ מהפעמים שאני כן.

הבטחה שצריך להפר

אחרי שמצאנו נושא, כל מה שצריך לעשות זה להתיישב ופשוט להתחיל לכתוב. זאת אומרת זה היה יכול להיות פשוט אילו השעה לא הייתה כבר אחת עשרה בלילה, כשמועקת יום א' מתחלפת באלגנטיות במועקת יום ב' והילדים עדיין מסתובבים סביבי כדי לחפש אוכל או מטען או גרביים או תירוץ להציץ לי מעבר לכתף כדי לבדוק אם אני במקרה שוב הולך להשמיץ אותם בעיתון. כאילו שבאמת עשיתי את זה פעם.

כל מה שצריך לעשות זה לכתוב את המשפט הראשון, אחר כך זה כבר רץ. או שלא. העניין הוא שהמשפט הראשון הוא הכי קשה. ניסיתי כמה פעמים להתחיל מהמשפט השני, אבל אז נתקעתי עם המשפט השלישי והתברר שהשני הוא בעצם ראשון ולראשון, כזכור, יש מועקת יום א'.

במצב כזה הכי טוב להתרענן במקלחת. כבר עשיתי הערב שלוש מקלחות והילדים מתלוננים ששוב לא השארתי להם מים חמים. גם זה נושא מצוין לטור, צריך לרשום את זה איפשהו. אולי מחר, עכשיו צריך ללכת לישון, שיהיה לי כוח לכתוב את הרעיון המדליק על הדוד הכבוי. מה יש לי לעשות מחר? אה, כן, להגיש טור. מה יש, חייבים לכתוב אותו עכשיו? כן, חייבים.

צריך קפה. ומשהו קטן לידו. ועוד משהו גדול לפניו. אני פותח את המקרר. אין מה לאכול בבית הזה. זה מה שהילדים אומרים כל הזמן, אולי נכתוב על זה פעם. הייתי כותב על זה ממש עכשיו, אבל כבר התחלתי לכתוב משפט שני לגבי דוד מים או משהו כזה, לא זוכר בדיוק מה זה היה.

הקפה מכניס אותי לתנופת יצירה אדירה ואני מצליח לכתוב שלושה משפטים ברצף, עד שאיזה אידיוט עובר לי מתחת לחלון עם מכונית בפול ווליום ועומר אדם בחראקה. זאת אומרת ההפך. אין לי שום דבר נגד עומר אדם, אבל לא בפול ווליום בין שתיים לארבע בלילה שלפני הבוקר שאני צריך לסיים בו את הטור שאני לא יודע איך להתחיל. אם תקום מפלגה שתבטיח להילחם ברעש הזה ברחובות, אני מבטיח להצביע לה. אני לא אקיים את ההבטחה, אבל זה בסדר כי גם היא לא. תאמינו לי, אסור להאמין לאף אחד. במיוחד לא לפוליטיקאים. רגע, אולי נכתוב על פוליטיקה?

מה שאני הכי אוהב זה תגובות של אנשים אחרי שהעיתון יוצא:

"כתבת ממש יפה השבוע. האמת שלא יצא לי לקרוא, אבל ככה אשתי אמרה".

"כדאי לך לקרוא טורים של אחרים. אתה יודע, כאלה שכותבים ממש טוב".

"למה אתה לא כותב על פוליטיקה?".

"למה אתה כותב כל הזמן על פוליטיקה?".

"כתבת נחמד".

"כתבת חביב".

"איך אתה מרשה לעצמך לכתוב ככה? תתבייש!".

"לא נמאס לך להיות כל כך ציני?!".

השיא היה לפני כמה שבועות, כשמישהו, בנוכחות אשתי, שאל אותי אם אני זה ההוא שכותב בבשבע.

"כן", אמרתי לו, "אני".

אז ההוא חייך בהתפעלות, פנה לאשתי ואמר לה: "תגידי, איך את סובלת אותו?".

בכל זה אני נזכר דווקא בשתיים וחצי לפנות בוקר יום שני, כשהחתולים מייללים והדקות מתקתקות לקראת הדד-ליין וחייבים להתקדם כי לא נעים, בעוד כמה שעות המפיקה המקסימה תתחיל לשאול מה קורה עם הטור, ובסך הכול אני אוהב את הכתיבה וגם יש לי המון מה להגיד, כל מה שאני צריך זה להסתכל על המציאות ולכתוב בדיוק, אבל בדיוק, מה שאני רואה. באיזשהו שלב המילים מסתדרות, המשפטים מתחברים, ואז אפשר לשלוח את הטור, לקחת נשימה עמוקה ולהתחיל לחשוב על הטור הבא.

ככה כותבים טור לעיתון.

עוד מילה ודי

לפני שלוש שנים התקשר אליי עמנואל שילה והציע לי לכתוב את העמוד הזה שאתם קוראים עכשיו. אחרי שלוש שנים, 155 טורים והמון שמחה וגאווה על ההזדמנות שניתנה לי להיות שותף לצוות המדהים של בשבע, מסיבות שאינן תלויות בי הגיע הזמן להפסיק.

תודה מקרב לב לעמנואל שילה, לדודו סעדה ולכל הצוות המסור והאהוב של בשבע. תודה ענקית לכם, קוראי העיתון, שקראתם, נהניתם, התעצבנתם, התאכזבתם, פיהקתם והגבתם. בלעדיכם הייתי כותב רק למגירה, והיא, בניגוד אליכם, אף פעם לא צוחקת.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com