אמריקה הישנה

3 סרטים דוקומנטריים עושים כבוד לז'אנרים נכחדים בתרבות הפנאי האמריקנית. 2 מהם מלבבים ומעוררים תחושת נוסטלגיה ואילו השלישי משעמם

אבי סגל , י"ב בטבת תש"פ

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עצמי

1.

השם פרד רוג'רס אולי לא מוכר מאוד לישראלי הממוצע, אבל בתרבות האמריקנית מדובר במוסד של איש אחד. רוג'רס, כומר ששאף להפוך את הטלוויזיה למכשיר חינוכי, יצר את תוכנית הילדים 'השכונה של מר רוג'רס' ששודרה בארצות הברית במשך יותר משלושה עשורים. הוא היה המפיק, התסריטאי, המלחין, מפעיל הבובות והכוכב הראשי של הסדרה, ובעיקר נודע ביכולתו לפנות לקהל הצעיר ולדבר איתו בגובה העיניים. כן, אני יודע. כומר וילדים, מה כבר יכול להשתבש? אבל עובדה: יותר מיובל שנים חלפו מימיה הראשונים של התוכנית, ושמו של האיש נותר ללא רבב.

הסרט הדוקומנטרי רב הקסם 'תהיה השכן שלי?' מ-2018 מביא את סיפורו ויצירתו של רוג'רס, שהלך לעולמו ב-2003. הסרט הוליד התעניינות מחודשת בכוכב הילדים המנוח, כולל סרט עלילתי חדש על אודותיו בכיכובו של טום הנקס (שהפסיד השבוע את פרס גלובוס הזהב על תפקיד זה). קשה שלא להתרשם מאישיותו המיוחדת של איש הטלוויזיה המעודן, אישיות שמשלבת אידיאליזם נטול ציניות עם שלווה פנימית וחיצונית. הסרט על רוג'רס מזכיר לנו את עידן התמימות בטלוויזיה, ימים שבהם חשבו קודם כול על חינוך גם בתוכניות הילדים בישראל.

2.

'אמבטיות מעל ברודווי' הוא סיפור גילויו של ז'אנר אמריקני עלום: מחזות זמר תעשייתיים. ראשיתו באחת הפינות בתוכנית האירוח הלילית של דייוויד לטרמן, השם ייקום דמה, פינה שהציגה תקליטים משעשעים שנמצאו בחנויות מקומיות. אחד מכותבי התוכנית, שעליו הוטלה המשימה לרכוש את תקליטי הוויניל הישנים והמשונים, גילה עולם שלם של אלבומי מיוזיקלס שלא נועדו להפצה, ומאז נהיה אספן אובססיבי של התקליטים הנדירים.

מחזות הזמר התעשייתיים, שרווחו משנות ה-50 ועד ראשית האייטיז של המאה הקודמת, היו הפקות תיאטרון לכל דבר ועניין. אלא שהם עסקו במוצרי צריכה והופקו על ידי היצרנים כחלק מאירועים פנימיים של עובדי החברה. המופעים המוזיקליים הונצחו על תקליטים כמזכרת למשתתפי האירועים, ולא היו אמורים להתפרסם ברבים. רצו הגורל ודייוויד לטרמן, ושירים רציניים להחריד על דגנים, אמבטיות וסוכני ביטוח הפכו לנחלת הכלל.

'אמבטיות מעל ברודווי', שלטרמן עצמו חתום עליו כמפיק שותף, מצליח להפוך את הבדיחה הטלוויזיונית לנוסטלגיה מלבבת. במקום סיפור ציני על מופעים מגוחכים בהשתתפות אנשים פתטיים, אנחנו מקבלים סיפור רומנטי ומעורר אמפתיה על החצר הצדדית של הקפיטליזם האמריקני. החיבור בין האספן לגיבורי תחביבו יוצר סיפור אנושי על עידן אחר בכלכלה ובתרבות של אמריקה, ומעניק לצופה נקודת מבט נוספת על יחסי הגומלין הנצחיים בין אומנות למסחריות.

3.

סיפורה ההיסטורי של סוגה אומנותית אזוטרית הוא גם נושאו של הדוקו 'פוסטר: הסרט', שעוסק בהדפסת כרזות פרסום לסרטי קולנוע. הסרט מ-2016 מגולל את סיפורם של הפוסטרים האומנותיים שליוו את הפצת הסרטים, מהדפסי הליטוגרפיה במחצית הראשונה של המאה הקודמת ועד תעשיית ההדפסים של ימינו שמיועדת לאספנים יודעי ח"ן בלבד. כשם שהנושא נשמע מבדר ומבטיח, בוודאי לאוזני חובב הקולנוע הסביר, כך הסרט משעמם עד מוות.

גיגול קצר מגלה ש'פוסטר' זכה בפרסים על בימוי ועריכה, שזה מוזר. הסרט שבו צפיתי בערוץ 'יס דוקו' נראה בקושי בשלב הראף-קאט, כלומר אחרי עריכה ראשונית בלבד. מה יש בו? המון ראשים מדברים, סיפורים שמעניינים אך ורק את הדוברים, ואפקט ויזואלי אחד ויחיד שחוזר על עצמו שוב ושוב. בולטת בהיעדרה: מוזיקת רקע. עוד נעדרים: דמויות ראשיות, כישרון לספר סיפור ורגש אנושי. אותם מרכיבים שהפכו את שני הסרטים הקודמים ליצירות תיעודיות מומלצות.