איפה זרעים וטהרות שלנו?!

לצד השמחה הגדולה על החגיגות הנרחבות לסיום הש"ס הבבלי, אסור לנו לשכוח שבשני סדרים מתוכם כמעט לא נגענו – זרעים וטהרות.

הרב ארל'ה הראל , י"ב בטבת תש"פ

הרב ארל'ה הראל
הרב ארל'ה הראל
צילום: עופר עמרם

חיכיתי. חיכיתי לשוך החגיגות מעט, כדי לא להחריב שמחות. כך למדתי ממורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. באותה דרשה נוראת הוד, מזמור י"ט למדינת ישראל, אשר נאמרה על ידו בליל יום העצמאות כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא שיתף את כולנו בהרגשתו המופלאה:

"באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עליי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי עשר – 'ואת ארצי חילקו'! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".

כך חש הרב צבי יהודה באותן שעות. אבל הוא לא עצר שם. אחרי שהתייחד עם מורנו הרב חרל"פ זצ"ל באותו חדר קטן, שניהם מזועזעים וכואבים את החסר, קמו שניהם ואמרו: מאת ה' הייתה זאת! והצטרפו לריקודי השמחה. אמור מעתה – גדול הטוב מהרע, הרוב טוב והרוב קובע. אבל אסור לנו אף פעם לשכוח את מה שחסר, את מה שעוד לא השגנו.

לא נגענו

ואם הדבר אמור לגבי קיום מצוות ירושת הארץ, קל וחומר שהדברים נכונים לגבי מצוות לימוד תורה, אותה תורה שעליה נאמר "תורת ה' תמימה משיבת נפש". גם כאן אני לא יכול שלא להיזכר בדבריו של מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל שהיה מצטט תכופות את הבהרת הירושלמי (ברכות פרק ה) לפסוק זה "שתהא כולה תמימה", והיה מסביר הרב צבי יהודה, שרק אם היא תמימה, שלמה, אכן היא משיבת נפש.

והתורה גדולה היא, מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שישה סדרי משנה. והשבוע כל עם ישראל חגג את סיום הש"ס. סליחה, בעצם לא את סיום הש"ס, אלא את סיום הש"ס הבבלי. תרשו לי להזכיר לכם – ישנם שישה סדרים. בשניים מתוכם כמעט לא נגענו. דוגמיות סמליות בלבד מסדרי זרעים (מסכת ברכות) וטהרות (נידה) נלמדות במסגרת הדף היומי. איפה זרעים שלנו? איפה טהרות שלנו? איפה כל משנה ומשנה של תורתנו הקדושה? כל חלק וחלק של תורת ה'?! הבידינו לוותר על איזו מילה אחת מהן? חלילה וחס ושלום!

זו אותה זעקה. זעקה של מחפשי שלמות, של מי שלא מוכן להמשיך לחיות במציאות גלותית וחסרה. איפה התלמוד הירושלמי? איפה מדרשי חז"ל, מדרשי האגדה וההלכה? איפה הם? שכחנו אותם?!

נכון, תמיד אפשר לנוח על זרי הדפנה ולהסתכל בסיפוק על מה שכן השגנו. אבל התבוננות כזאת אף פעם לא מצמיחה דברים גדולים באמת. הסתכלות כזאת השאירה אותנו בגלות אלפיים שנה. אומנם החכם מכל אדם לימדנו "ביום טובה היה בטוב" (קהלת פרק ז), וכעת אנחנו בימי טובה – ימי שמחתה של תורה, שמחת סיום הש"ס הבבלי, שהיא שמחה עצומה ונפלאה. באמת דבר שלא ייאמן, איך רבבות של אנשים בכל קצווי תבל מצליחים לעמוד במשימה יומיומית תובענית כזאת. אני עומד נפעם מולה בכל פעם מחדש, אבל דווקא בגלל זה אני לא יכול שלא להזיל דמעה על מה שחסר.

להרים את הכפפה

רבים רואים בדברי הרב צבי יהודה במזמור י"ט נבואה או לפחות הד בת קול. אבל אני חושב שהרב צבי יהודה לא התכוון להתנבא. הוא התכוון לעורר אותנו. לנער אותנו מרבצנו הנוח והחמים, להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו ולגרום לנו להרגיש מה חסר לנו, כמה התרגלנו למה שיש למרות שזה כל כך חלקי. ומכוח זה שהוא עורר אותנו, והלבבות זעקו שהם רוצים עוד, ה' יתברך נתן לנו ברוב חסדיו ונפלאותיו את שאר חבלי (רוב) ארץ ישראל. גם כעת אנחנו צריכים לזעוק – אנא מלך מלכי המלכים, תן לנו עוד מתורתך הקדושה והמתוקה.

וכאן, להבדיל, אנחנו לא צריכים רק לזעוק. אנחנו יכולים פשוט לעשות – חלקי התורה האחרים מונחים לפנינו, וכל הרוצה ליטול, יבוא וייטול. הבה נתמקד בלימוד הש"ס (למרות חשיבות חלקי התורה האחרים גם כן). כאמור, שני סדרים נחסרים מאיתנו בבבלי.

לסדר זרעים יש לפחות תלמוד ירושלמי. נכון, הוא קשה ללמידה, אבל זו ממש לא משימה בלתי אפשרית. לפני כשנה, לאחר שעברתי תאונת דרכים קשה ביום י"ט בכסלו, קיבלתי על עצמי כמה קבלות טובות, חלקן בהוספת לימוד. שמתי לב שבדיוק באותם ימים עמדו להתחיל מחזור חדש במסגרת לימוד הדף היומי של הירושלמי (כן, כן, יש דבר כזה). החלטתי להצטרף ללימוד מתוך מטרה לסיים את סדר זרעים בלבד, כדי לא לקבל על עצמי דבר שהוא מעל ליכולתי. זה היה קשה, אבל בעזרת הביאור של מהדורת שוטנשטיין (שיצא על כל הירושלמי זרעים) ועוד כלי עזר, צלחתי את המשימה. התחושה הייתה נפלאה – מדובר בסדר מן הש"ס שמחבר אותנו אל ארצנו הקדושה, אל כל רגב ורגב ממנה, אל קדושת החיים הטבעיים בארץ החיים. שמיטה ועורלה, כלאיים ותרומה, הכול כל כך מעשי אחרי אלפיים שנות גולה. רעננות הציפה אותי, עונג של תורה תמימה משיבת נפש. בפועל ניתן לקבוע בכל יום זמן קצר של רבע שעה בערך ללימוד כחצי עמוד של הירושלמי בסדר זה, ולהשלים את הכול בנחת במשך שנות לימוד מחזור הדף היומי של הבבלי.

וסדר טהרות – זו כבר באמת לא משימה קשה. למשל, אם כל לומד דף יומי יוסיף עוד חמש דקות ביום ללימוד משנה אחת (!) מסדר טהרות, שעליו קיימים אין סוף פירושים קלים ובהירים, אזי הוא יספיק לסיים את סדר טהרות פעמיים בתוך שבע שנות הסבב של הדף היומי. בשורה התחתונה, תוספת קלה של פחות מעשרים דקות לימוד תאפשר לכל לומד לסיים בתוך שבע שנים את כל הבבלי, סדר זרעים בירושלמי וסדר טהרות משניות. נפלא.

אולי כדאי שמישהו ירים את הכפפה ויפיץ תוכנית מעשית כזאת, מסודרת. בחלק ממהדורות הש"ס של 'מאורות הדף היומי' מודפסת בצד העמוד משנה יומית מכל סדרי הש"ס שעליה לא נכתב בבבלי. זו גם אפשרות טובה, אבל כאמור היא מחסירה את הירושלמי על זרעים, וחבל. אבל לפחות, כל מי שייצמד לסדר זה יוכל להסתכל בנחת בעוד שבע שנים ומחצה ולומר לעצמו – אכן, זכיתי ללמוד את כל הש"ס.

יוזמה נוספת שחשוב להרים היא הכנת הקבלות בין כל דף בבבלי לדף בירושלמי, כדי להגשים את חזונו של הראי"ה זצ"ל בתוכניתו הגדולה "סדר לימודנו בהישיבה המרכזית העולמית במקצוע ההלכה בע"ה הוא – הבבלי עם הירושלמי, בהערכה בכל סוגיה וסוגיה" (מאמרי הראי"ה).

כמובן, צריך לזכור שהקב"ה לא סופר בשמיים דפים אלא שעות של לימוד תורה, ובעיקר מאמץ והשתדלות, אבל אם בכל זאת שמחים בשמחת גומרה של תורה, אזי שזו תהיה באמת שמחה על גומרה של תורה בכללותה, לא תורה חלקית וחסרה שצללי גלות אופפים אותה.

אנחנו, חובשי ספסלי בתי המדרש של תורת ארץ ישראל, אשר אחד ממאפייניה הוא שלמותה של תורה, צריכים להוביל מהפיכה זו. בעוד שבע שנים, בסיום הש"ס הבא של הציונות הדתית, נוכל לציין שמחה, שאכן זהו סיום של תורה כללית, מקיפה.

***

הרב ארלה הראל הוא נשיא ישיבת 'לב חדש' בשילה

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)