לאומי לישראל

ישנו מכנה משותף בין המאבקים בארץ נגד חוק הלאום ובין ההתנגדות העולמית למהלכים כמו הברקזיט. כולם קשורים למתקפה נגד התפיסה הלאומית

בעז לוי , י"ב בטבת תש"פ

ד"ר אסף מלאך וספרו 'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים' (הוצאת ידיעות ספרים)
ד"ר אסף מלאך וספרו 'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים' (הוצאת ידיעות ספרים)
צילום: מירי שמעונוביץ

בפרפרזה על קביעתו של הרמב"ם "דע כי נפש האדם אחת היא ולה פעולות רבות ושונות", נדמה שבשנים האחרונות גם נפש הפוליטיקה אחת היא, ולה מאבקים רבים ושונים. הגירה, כיבוש, חוק הלאום, מסתננים, ברקזיט, התנחלויות, בית המשפט העליון – כל הדיונים והוויכוחים הללו נובעים ממקום אחד והולכים אל מקום אחד: הלאומיות. במערב, ובישראל ביתר שאת, הזהות הלאומית מאותגרת ונתונה תחת מתקפה ארטילרית כבדה, וכל המעזים לשרבב את ראשיהם מהשוחה ולתמוך בה זוכים מיד לקיתונות של רותחין. זה מתחיל בגידוף המחמיא יחסית "לאומנים", ומסלים עד מהרה ל"גזענים", "פשיסטים" וכמובן "נאצים".

ובחסות האש והעשן הללו, נדחפות ומקודמות כל אותן אג'נדות שמבקשות לקעקע את ריבונותם הלאומית של האזרחים על חירותם, זהותם וגורלם. נפש פוליטית אחת אחראית למאבק נגד הברקזיט בבריטניה ובעד הפיקוד המרכזי בבריסל, נגד חוק הלאום ובעד שלטון בג"ץ, נגד הגדר הדרומית ובעד המסתננים.

קשה לשאת דברים באולם הרצאות שעולה בלהבות, וקשה לא פחות לנהל דיון רציני במרכזו של שדה קרב ציבורי כזה, אך למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, נולד ספרו החדש של ד"ר אסף מלאך 'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים – גלגולי הלאומיות היהודית והפולמוס הישראלי' (ידיעות ספרים), שהוא יצירה מקורית, מעמיקה ורחבת יריעה, והחשוב מכול – מענגת עד מאוד לקריאה.

ספרו של מלאך הוא תגובה אינטלקטואלית לכל המגמות ששוחקות את הלגיטימיות של הלאומיות. תגובה – אך לא פרופגנדה. רחוק מכך. מלאך שוטח בפני הקורא, בנדיבות ובהגינות, את עמדותיהם של בני הפלוגתא שלו לעומקן (מחזה נדיר באזורנו) ורק לאחר מכן עובר לפרק אותן לגורמיהן.

הספר מתמודד עם הטענה של היהודים האנטי-ציוניים מצד אחד ושל אויביה האנטישמיים של ישראל מצד שני, שהיהדות היא דת ולא לאום. טענה ותיקה זו מצטרפת לטענת החוקרים בני דורנו, לפיה התופעה הלאומית היא תופעה מודרנית, חדשה מקרוב באה, שעתידה להיעלם מן העולם כשם שבאה אליו.

ישראל החדש

ההתמודדות נפרסת בשלושת חלקי הספר. בחלק הראשון עוסק מלאך בדימוי המדיני-לאומי של עם ישראל כפי שהשתרש בעולם הנוצרי, ובהשלכותיו על התעוררות הלאומיות באירופה של אביב העמים. הוא מביא הוגים שונים שזיהו את היהדות כחוקה לאומית (בניגוד גמור לנצרות האוניברסלית והאנטי-מדינית), ומראה איך כבר בסוף המאה ה-18 פונה נפוליאון האדיר אל "יורשיה החוקיים של ארץ ישראל, ישראל עם סגולה!", ומכריז ברורות על "זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות" (עמ' 50). מלאך מוסיף ומתאר תופעה מופלאה – ובלתי מוכרת בעליל, שבמסגרתה כמעט כל עמי אירופה התייחסו לעצמם, בשלב זה או אחר בתולדותיהם, כאל "ישראל החדש" במובן לאומי, ולא רק במובן כלל-נוצרי.

החלק הזה הוא מסע אינטלקטואלי ססגוני ומרתק, שמתחקה אחר שורשי הלאומיות מאתיופיה הנוצרית באפריקה, עבור בספרד, צרפת ושאר ממלכות אירופה, ועד לאמריקה הרחוקה.

בחלק השני הספר מפרט את טענת חוקרי הלאומיות, לפיה כל הסיפור הלאומי הוא סיפור בדים מודרני הניצב על כרעי תרנגולת. המחבר אומנם אינו שליח האו"ם לסוגיה, ויש לו עמדות ברורות לחלוטין בעניין, אך כפי שכבר אמרנו הוא נותן ליריביו את מקומם ודן במשנתם במלוא הכבוד. רק לאחר שעמד על דברי האסכולה המודרניסטית לפרטיהם ולעומקם, מלאך פונה להפרכתם. בכלל זה משנתם של הכוכבים הגדולים בשמי הדיסציפלינה - אריק הובסבאום, ארנסט גלנר ובנדיקט אנדרסון, וכן המיתוסים האקדמיים הקשורים בלאומיות. מתברר – ותיראו מופתעים – שהמחקר בתחומים אלו נגוע בהטיה פוליטית קשה.

אם לא די בכך, הספר חושף גם את המגמתיות של חוקרים ישראלים שונים, שאנסו את סיפורה של התנועה הציונית לתוך הפרדיגמה המודרניסטית. המפורסם שבהם, פרופ' שלמה זנד, חיבר ספר בשם 'מתי ואיך הומצא העם היהודי', שלדאבוננו היה רב מכר באירופה, תורגם ל-20 שפות והפך במהירות לאחד מן הספרים הישראליים הנמכרים ביותר בעולם אי פעם. זוהי תופעה שמשקפת לפי מלאך את התשוקה האירופית הכמוסה לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל – אלא שהיא עומדת ביחס הפוך לכוחו המדעי של הספר.

חלקו השלישי של הספר עוקב בפירוט רב אחרי גלגולי ההיבט הלאומי בתולדות ישראל. הרעיון המובא בחלק זה, לפיו המקרא היה חיבור היסטורי ראשוני מסוגו בעולם העתיק, כזה שעסק בקורותיו של עם ולא בקורותיה של שושלת מלוכה, והשלכות הדבר על התגבשות הזהות הלאומית הישראלית – הוא חידוש מעניין ביותר. הקורא ימצא בו גם דיון מעמיק בטענות של היסטוריונים ומבקרי מקרא לפיהן העם היהודי הפך מאומה לעדה דתית בתקופת בית שני. הבסיס לטענה זו מצוי בקריאה סלקטיבית ולא פעם מגמתית של ספרות בית שני במקרא ושל ספרות התקופה.

במסגרת דיון זה מלאך מרחיב את היריעה וסוקר גם את ספרות ימי הביניים, כולל עיון בסוגות הכתיבה השונות של חכמי ישראל: הפייטנים, הפילוסופים, המקובלים, הדרשנים ועוד ועוד. בכל הסקירות הללו הוא מתעכב על ההבדלים שבין החכמים, ומראה מי מהם הדגיש את היסוד הלאומי ומי פחות. כך למשל, תיאור העידן המשיחי מופיע אצל חלק מחכמי ישראל בצורה לאומית מובהקת, והמשיח מתואר כמנהיג פוליטי-צבאי. אצל אחרים עידן זה מתואר כתקופה פוסט-פוליטית של סוף העולם הפוליטי המוכר לנו, או כאלגוריה על גאולת הנפש.

הספר נחתם בדיון על היסוד המשיחי והמסורתי בתנועה הציונית, וגם הוא כולל שפע מובאות ואנקדוטות מרתקות. דבריו של בן גוריון "הציונות היא תנועה משיחית... הציונות הטילה על עצמה את השליחות הנועזה להפוך את החלום העתיק למציאות חיה, ודורנו זכה לראות את ראשית התגשמותו" – הם דוגמה אחת מני רבות.

לאומיות ודמוקרטיה

היה מקום להרחיב עוד קצת את העיסוק בתנאים ההיסטוריים הייחודיים שהובילו לעליית מדינות הלאום, בייחוד סביב התמורות הפוליטיות הגדולות שחוותה אירופה החל מהמהפיכה הצרפתית ואביב העמים בראשית ואמצע המאה ה-19. הכוונה היא בעיקר לטענה ההיסטורית שעליית הלאומיות המודרנית קשורה בטבורה לעליית הדמוקרטיה, ושהשתיים כרוכות זו בזו לבלי הפרד. ביסוד ההבנה הזאת ניצב הרעיון שמשטר דמוקרטי אינו עניין מופשט, ושלשם כינונו יש צורך באזרחים ממשיים בעלי אחווה וזיקה הדדית (הקשיים שחוות מדינות רב לאומיות כמו ניגריה למשל, נעוצים בין היתר בהעדר האחווה בין הקבוצות השבטיות שמרכיבות אותן).

משאב זה של אחווה וזיקה אזרחית, הדרוש לדמוקרטיה המתהווה לשם ביסוסה ושגשוגה, מצוי באופן טבעי ברגש הלאומי – שכפי שמלאך היטיב לתאר הוא תופעה אנושית טבעית ועתיקה. הרעיון הדמוקרטי החדש, שחיפש לו באירופה של אביב העמים מצע אזרחי להחיל עליו את מנגנוניו, נחת אפוא על הרגש הלאומי והשתמש בו לצרכיו. אגב כך, התחזק גם הרגש הלאומי מצידו וקיבל ביטוי מדיני רב עוצמה. וכך, במעין סימביוזה הדוקה, הדמוקרטיה והלאומיות צמחו והפרו זו את זו בדמותן של מדינות הלאום המודרניות.

את ד"ר אסף מלאך אני מכיר מהרצאותיו במכללה למדינאות ומפרסומיו השונים בנושא הלאומיות. ספרו על הלאומיות ומקומו של עם ישראל בתוכה, שמוטל כעת אל השיח הציבורי הסוער שלנו, הוא יצירה מרשימה שאגב גיבושה זכתה לעבור בכור המצרף של סטודנטים דעתנים, אינטלקטואלים ביקורתיים, ואפילו של מדור הדעות בעיתון הארץ. התובנות הטמונות בו תחייבנה תגובה של בני הפלוגתא של מלאך, וזו לא תתמהמה. או כמו שאמר ירון לונדון, "מצאתי בספר הזה עניין עצום". בין כה וכה, השיח הציבורי בישראל ייצא נשכר.

***

הכותב הוא העורך הראשי של הוצאת פנס כיס – סלע מאיר

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)