תן חלקי בתורתך

מאז שרב האולפנית התיר לי ללמוד גמרא עם אבא, התחלתי לשתות בצמא מהמעיין העתיק והמקודש של התלמוד.

עפרה לקס , י"ט בטבת תש"פ

נשים ובנות רוצות ללמוד ולהעמיק בחוכמה הקדושה והעתיקה הזאת, שהיא גם שלהן
נשים ובנות רוצות ללמוד ולהעמיק בחוכמה הקדושה והעתיקה הזאת, שהיא גם שלהן
איור: עדי דוד

צלול ובהיר שמור אצלי אחר הצהריים הנפלא ההוא בכיתה י"א. דילגתי את המדרגות שתיים שתיים וצלצלתי בפעמון הדלת. הלוואי שאבא יפתח, קיוויתי. הבשורה הטובה חיכתה בבטן מסוף השיעור באולפנית בתל אביב, ואחר כך במשך שני אוטובוסים עד הבית ברעננה. עכשיו כבר לא הייתה לה סבלנות והיא התכוונה לצאת בלי לבזבז זמן על הקדמות. אבא פתח. "הרב אמר שאפשר", לא נתתי לו לברך אותי לשלום. "מה?", הוא ניסה להבין באמצע איזו שיחה אנחנו נמצאים. נשמתי לרגע, זרקתי את התיק והתחלתי מההתחלה.

במשך כמה שנים ביקשתי מאבי שילמד אותי גמרא. הוא סירב. אבא דאג לכך שתמיד יתקיים דיון ער, לפעמים נוקב, על פרשת השבוע בשולחן השבת שלנו. תקופה מסוימת כל אחד מהילדים היה צריך להכין רעיון על הפרשה. התרגלנו לפתוח ספרים ולקרוא פרשנים וגם להתווכח. אחר כך אבי לימד את אחותי הגדולה מסכת אבות ואני, הנודניקית הקטנה, הצטרפתי. כשגדלנו, היה לנו לימוד קבוע בשמירת שבת כהלכתה והתמדנו עד שסיימנו. אבא לימד אותנו הרבה תורה. אבל דלת אחת הוא לא הסכים לפתוח בפניי - את דלת הגמרא.

להירדם למנגינת הלימוד

מאז שהייתי קטנה אהבתי להירדם למנגינת הלימוד של אבי והחברותא שלו. הייתה בה נעימות שמשרה ביטחון. אפילו הוויכוחים ביניהם, שעלו לפעמים טון או שניים, לא הפריעו לחלומות המתוקים להגיע. בהתחלה לא הבנתי מילה וזה לא הטריד אותי. אך עם הזמן הגיעה הסקרנות והיא הלכה וגברה ככל שנפתחו לפניי עולמות של לימוד. אמונה ותורה, נביאים ומוסר, משנה וגם הלכה. התחוור לי שרבות מהאגדות שיש בהן עומק מופלא, הרבה מעבר לרובד גן הילדים, מקורן בגמרא, וההקשר שלהן מאיר אותן באור אחר. גיליתי שאי אפשר לדון בהלכה או לקרוא שו"ת בלי להבין את בסיס הדיון שנמצא בגמרא. אפילו התנ"ך נקרא אחרת מנקודת המבט של אביי ורבא.

כן, בכל כך הרבה מובנים גמרא היא האל"ף בי"ת של השפה היהודית. ממנה מורכבות המילים שמהן נבנים המשפטים. ומי שלא יודע אותיות, נגזר עליו שלא יוכל להיות בקיא בשפה הזאת לעולם. עולם התורה וההלכה שלו יהיה חסר.

אז ביקשתי מאבא שיפתח לי את השער. אבל הוא, נאמן לתפיסה שרווחה אז, סירב ללמד אותי תפלות, ואני לא ידעתי איך לשכנע. עד היום שבו שאלתי את הרב יהושע מגנס, רב האולפנית שלי. והוא הפתיע אותי ואמר כן.

אבא כנראה לא היה צריך הרבה יותר מזה. פסיקת הרב פלוס הניג'וזים הבלתי פוסקים שלי, הביאו אותו לשלוף בשבילי מסכת תאומה לשלו ולהתחיל ללמוד איתי. למדנו דפים ספורים במסכת ראש השנה וחתכנו לעבודה זרה. כשהגענו לדף ט"ו בערך פרשתי כנפיים ויצאתי לשירות לאומי כקומונרית. במקום שלי מול הגמרא התיישבה אז אחותי הגדולה, שבדיוק חזרה משנתיים של שירות לאומי, וכשהיא פרשה את כנפיה ופרחה מהקן התיישבה שם אמי האהובה. מאז ועד היום ההורים שלי מתמידים כמו שרק הם יודעים. אוטוטו הם מסיימים את המסכת הרביעית שלהם יחד. מרגש כל כך, והאמת היא שגם טבעי.

ואני? מאז הטעימה עם אבי למדתי גמרא על הסדר במשך שנה אחת, קורס אחד בלבד, במדרשה בבר אילן. מאז חטפתי דף פה דף שם, אבל לא יותר. אני אוהבת ללמוד עם הילדים שלי משנה, נביאים, תורה ואגדה, יודעת להושיט להם עזרה בחשבון ובאנגלית, במדעים ובלשון עד שלהי כיתה י' בערך. אבל כשלבנים שלי הייתה שאלה בגמרא, אפילו כשהיו בכיתה ו', לא יכולתי להיות כתובת. הגמרא היא עדיין מעיין חתום בפניי. כדי לקרוא את הגמרא נכון אני זקוקה לתיווך וזה מתסכל ואפילו קצת מבייש. אני יודעת שהיום כבר קל יותר לפצח את הקוד בעזרת שוטנשטיין, וברשימת ההבטחות לעצמי מככבת השאיפה ללמוד גמרא, לרכוש את הבסיס, להיפגש עם דבר ה'. אבל כמו הבטחות רבות אחרות, היא נשארת שם.

ללמוד בלי השוואות

לכן, כשאני קוראת על פתיחת שיעור גמרא לנשים, אני שמחה ומתפללת שיחזיק מעמד. כי לא פשוט לפנות את הזמן באמצע החיים וללמוד שפה חדשה ולא קלה, ועם זאת הכרחית כל כך.

כשאני שומעת על אולפנה או תיכון שמאפשרים לבנות ללמוד גמרא, אני יודעת שעושים כאן משהו נכון. בעידן שבו קיימים מסלולי מצוינות במחשבים ובסייבר, עתודות מדעיות ותוכניות מחוננים, לא ייתכן להשאיר את הבנות מאחור דווקא ביהדות. רוחות הזמן ששוחקות את הזהות היהודית אינן פוסחות על הבנות, וצריך לתת להן כמה שיותר ידע וכלים להעמיק את השורשים שלהן. מאוחר יותר יכול להיות גם מאוחר מדי.

אני לא חושבת שהלימוד הזה צריך להיות חובה. אבל מי שנפשה חפצה, טוב שתדע איפה נמצאים רש"י ותוספות, מתי קושיה ומתי תירוץ. כך שאם תרצה, היא תוכל להמשיך ולהעמיק וייפתחו בפניה עולמות שלמים. אם לא תרצה, לפחות תוכל לגשת לילדיה כשירכנו הם על הדף וישאלו אותה מה אמר רב, וגם זה לא מעט.

לכן התרגשתי לראות שמעמד סיום הש"ס לנשים בבנייני האומה היה כל כך סוחף ויצר הד כה גדול סביב הלימוד. נכון, לא כל הנוכחות שם סיימו את הש"ס, אבל העובדה שכל כך הרבה נשים הרגישו שיש להן חלק בתורת ישראל גם באזור הזה, שהיה עד לא מזמן אסור לטיסה, היא פלא. לא כי נשים הן גברים ויכולות כמוהם, ולא כי יש לנו חובה ללמוד תורה, אין לנו. מבחינתי, הציר נשים-גברים בהקשר הזה הוא זר. אפילו פוגע בקדושת הלימוד. נשים ובנות רוצות ללמוד ולהעמיק בחוכמה הקדושה והעתיקה הזאת, שהיא גם שלהן. בלי להביט הצידה ולהשוות, בלי לדבר על יותר או פחות. רצון צלול וזך.

לא התחלתי את הסבב החדש של הדף יומי, או ליתר דיוק פתחתי במרוץ והחזקתי מעמד יום אחד בלבד. אבל הדיבור סביב הסיום וההתחלה הציתו אצלי מחדש את הרצון. והתחושה שנשים כבר שייכות לשם נתנה לי את האומץ לגשת שוב ולנסות בקצב שלי. אני בטוחה שאני לא היחידה. מעמדי הסיום הרבים, בחו"ל, בארץ ובכל הגוונים, העירו נים רדום של אהבת תורה אצל רבים, גם בקרב בני ישראל וגם אצל בית יעקב.

לתגובות: ofralax@gmail.com