אל הטור השבועי הזה הגעתי ממחוזות האקטואליה. אחרי שנים ארוכות של כתיבה פוליטית ברובה, בעיתון זה וברשתות החברתיות, שמחתי לחזק את קשריי עם התחום החביב עליי באמת: תרבות הפנאי. נהניתי במיוחד מהצדדים האסקפיסטיים של התחום, מהיצירתיות ומהאנושיות ומהרחבת האופקים – ניגוד מוחלט לאפולוגטיקה הפוליטית המשעממת, לייאוש מנציגי הציבור, להעדר ההקשבה ולאינפלציית ימי הבחירות. אותה העלאת גרה קולקטיבית שבעבר תפסה נתח נכבד מסדר יומי.
לקח לי זמן לעשות את הסוויץ'. טור הפתיחה שלי, סאטירה קלילה בכיכובו של ראש ממשלה מנוח, עסק עדיין במציאות הפוליטית. כעת מותר לספר (זאת צורת ביטוי. תמיד היה מותר, זה לא הקלטות מנדלבליט פה) שתכננתי לפתוח את הקריירה התרבותית שלי בטור פוליטי אחר, פחות הומוריסטי. רציתי לשתף את הקוראים במחשבות נוגות על התרבות בישראל. אחרי הכול, שם המדור הוא תרבות ופנאי, לא תרבות הפנאי. כלומר, הוא מתייחס גם לתרבות בכללותה.
בטור שכתבתי בראשי, ביקשתי לזעוק על התרבותיות שנשדדה מאיתנו לטובת הוולגריות. על תרבות דונלד טראמפ שחדרה לפוליטיקה הישראלית, על ילדים של פוליטיקאים שמתגססים בטוויטר, על עיתונאים ויועצים שמגיבים בתשלום או בחינם, בשפה ילדותית ונמוכה ובלי קווים אדומים, על תוכניות פוליטיות שנראות כמו מלחמת אזרחים, על מפגינים שעוברים את הגבול ועל עיתונאים שמדבררים אותם. והכול מפוזיציה, בלי שום יושרה, שלא לדבר על גילויים נאותים. וגם על העובדה שאנחנו, הימין הדתי והחילוני, שותפים מלאים לחרפה, תחת ההצדקה הבעייתית שהצד השני התחיל. נניח שבצורה כזאת יצליח הימין לנהל ולקיים את המדינה, אבל לשם מה? את כל זה ועוד חשבתי לכתוב כבר בטור הראשון. למרבה המזל, יועץ תקשורת פנימי במוחי הסביר לי שהרייטינג יהיה נמוך ממילא, אז עדיף כבר להקליל.
עד כה פורסמו, תחת שמי ותמונת בלוריתי המופרכת, 40 טורי תרבות בדיוק. מספר עגול, מכובד, טיפולוגי ביהדות, וכמובן חסר משמעות כי ברגע זה אני מקלקל אותו עם טור נוסף. מהיום שבו התחלתי לכתוב בעמודי התרבות והפנאי, עיקר מאמציי הושקעו בגיוון התכנים: קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, ספרות, מופעי במה, ספורט, אינטרנט ואפילו עולם הילדים. פה ושם הכרחתי את עצמי לצאת לירידים, פסטיבלים ותערוכות, לרכוש כרטיסים למופעים ואפילו לפתוח ספר או שניים. את כל זה עשיתי בשבילכם ולמענכם. אני משקר, כמובן, זה היה למעני. זאת הייתה הדרך שלי לברוח מהאקטואליה המבאסת.
אז נכון, סרטים תיעודיים קיבלו במדור זה חשיפה פחות מבוקרת. בנוסף לכך, הפגנתי כאן חיבה מוגזמת לתרבות המערב שר"י, עם דגש על עולם הבידור האמריקני. בהחלט יש מצב שהזכרתי כאן שמות כמו רובין ויליאמס, ריצ'רד גיר וספיידרמן יותר פעמים מאשר את שמו של הרב רפי פרץ. לא מתנצל. יאללה תגידו תודה שלא טרחנתי פה טורים שלמים עם השריטה האמיתית שלי: מוזיקה לסרטים.
אחרי עשרה חודשים, הטור הזה מגיע לסיומו החוקי. חבל, עדיין לא הספקתי לשתף את הציבור בקונצרטים קלאסיים, במופעי מחול, בטרגדיות של שייקספיר ובמיצגי רחוב נגד הכיבוש. אל תשמחו מהר כל כך, לא הלכתי לשום מקום. בסך הכול אני עובר דירה לחלק האקטואליה של העיתון. כן, חוזר להעלות גרה, אלא מה? מילא, העיקר שיאייתו נכון את שמי ובלוריתי המופרכת.