קיבלתי שאלה נוקבת על מצוות השירות בצבא מלמדן חריף, ששירת בצבא ביחידה קרבית. הוא בעל רקע דתי לאומי, אך שינה את עמדותיו וכיום הוא לומד בכולל חרדי. כמדומה ששאלתו מבטאת בכאב עצום את מלוא הטענות, ולכן אביא חלקים ממנה בהרחבה:
"לכבוד הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א. שלום וברכה רבה. בזמן האחרון אנו עדים למסע הסתה ורדיפה אנטי דתית במדינה בכלל ובתוככי הצבא בפרט. אגש לחלק מהעובדות המצמררות בצבא: א) חייל שרצה להתקדם לפיקוד לא הורשה לגדל זקן כי "מצופה ממפקד לעתיד להתגלח". ב) חיילים מזוקנים לא יורשו להשתתף בטקסים ייצוגיים. ג) חיילים ביחידות שונות אולצו לגלח זקנם ונענשו כשלא עשו זאת.
ד) חיילים שהתגייסו קיבלו אמצעי מניעה בחבילת השי. ה) חיילים בקורס טיס חויבו ללכת למועדון להט"ב ולשמוע את דרכם ודבריהם ואף לצבוע את המועדון. ו) חיילים חויבו וחייבים לצפות בהצגות של שיא הגסות והפריצות, הכוללות ביצועי מעשי סדום והצדקת נאצים וכו'. ז) חיילים חויבו וחייבים להשתתף במסיבות חוף, כולל בגדי ים ופריצות נוראית. ח) שינה מעורבת. ט) חיילים הוכרחו לסחוב על גבם חיילות... להתאמן בקרב מגע עם חיילות... י) מתירים לבנות להיכנס למגורי החיילים ומסלקים מהקורס את מי שמתלונן. יא) מחייבים חיילים לשמוע שירת נשים. יב) בפקודה חדשה שיצאה (והחליפה את פקודת השילוב הראוי), חייל או חיילת לא יכולים לדרוש שלא לשרת בגדוד מעורב, ולרבצ"ר אין שום סמכות להחליט בזה אלא רק לראש אכ"א. יב) מקימים מחנה חדש ליחידות מעורבות, עם אימונים קלים יותר, כדי שלא לגרום שברי מאמץ לבנות. יג) רבנים שמדברים בגנות ערבוב נשים וגברים מועפים מהצבא, אך ארגוני שמאל שונאי יהדות מורשים לשטוף את מוחות החיילים ברעל הרסני ולהפוך את צה"ל לעיר החטאים. יד) חיילים שלמדו בישיבות גבוהות לא יוכלו להיות מג"דים ולהתקדם בצבא. טו) הוקפאו ביקורים של תרומת ספרי תורה לצבא, אך כל תרומה אחרת מותרת בלא הגבלה. טז) הצבא הפקיע מהרבנות את תחום תודעה יהודית ונתנו לאלה שמכריחים את בחורי ישראל לצפות בהצגות גסות... יז) כיום אין לרבנות שום כוח בצבא, והרב הצבאי משמש כבובה כדי ליצור מצג שווא כאילו יש רבנות בצבא, ומכתיבים לו מה לכתוב ומה לומר ביחס לגיוס נשים ומגלי עריות. יח) חייל שיורה במחבל נעצר וייתכן שישב בכלא. לכן חיילים מפחדים לירות על מחבלים.
ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, אך כמדומני שהתמונה מובנת: הצבא בקריסה ערכית כלל מערכתית, כאשר עיקרון השוויון המגדרי המעוקם שהשתקע בצבא הוא אחד הגורמים לכך. שני סוגי בעיות עיקריים הצגתי כאן: ביטחונית-מוסרית וערכית-דתית.
על הבעיות הביטחוניות-מוסריות יש משיבים: 'אין ברירה, חייבים לשמור מפני האויב...'. אבל השאלה ההלכתית הקשה היא: מי התיר להתגייס עם פקודות מטכ"ל הסותרות את התורה? מאיפה ההיתר לשלוח חייל למות בשדה הקרב בגלל שהמפקד מרחם יותר על ערבים מאשר על חייליו? ישנם סיפורים רבים על מוות של חיילים בגלל רחמים על אכזרים, כאשר נמנעו מלהפגיז ונכנסו רגלית, או בעת הפוגה הומניטרית שהאויב ניצל להתחמשות, או בפקודת נוהל מעצר חשוד. אמת שכתב המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות המלחמה מחייבת כניסה לסכנת חיים, אבל זאת בתנאי שמדובר על סכנה בעקבות המלחמה, ולא בעקבות פקודות עקומות.
בקשר לסוג השני, בעיות ערכיות-דתיות, קשה היה לי לכתוב את כל העובדות המזוויעות שהבאתי לעיל, על כל מה שמכריחים חיילים היום לראות רחמנא ליצלן. ידועים דברי ההלכה (סנהדרין עד, ב), שנפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך, שכאשר מחייבים יהודי לעבור עבירה, בלא שום הנאה לכופה אלא רק כדי להעבירו על דתו, ייהרג ואל יעבור. ובצבא מכריחים את הדתיים בלי סיבה מבצעית לעבור על דתם, כדי לחנכם מחדש, ואזי מדובר בבחינת ייהרג ואל יעבור.
לפי כל זה, כיצד כבוד הרב עדיין מתיר לחיילים בישיבתו ובכלל להתגייס לצבא?! זחלתי ואירא (כמעט כרב כהנא תחת המיטה), כי תורה היא וללמוד אני צריך, ואשאל את כבוד הרב: הרב לוקח על אחריותו את כל האיסורים והסכנות הנ"ל שחס וחלילה עלולים לפגוע בתלמידים הרכים? מה יעשה הנער ולא יחטא? אמרו בסנהדרין (קז) שלעולם לא יביא אדם עצמו לידי ניסיון! ואשוב ואעז פניי ואבקש מהרב מקורות להיתר לשלוח את צעירי הצאן לצבא כיום למרות כל הנ"ל.
איני מתכחש לעובדה שהדבר מסובך ומורכב, בוודאי פסיקה כללית כזאת עלולה לפרק ממשלות, לעורר מלחמות וכו'. זה ממש הלכות ציבור, פיקוח נפש של ציבור. אולם האם מפני החשש העתידי הנ"ל יש היתר הלכתי לזרוק את החיילים הללו לקובה של זונות? למקום שבו יחויבו להתמודד עם כל הנ"ל?!
אמת, זה לא כל הצבא. יש גם שמירות, אוכל ודברים חיוביים. אך לא מדובר בחייל זוטר שהחליט על דעת עצמו להכריח את פקודיו לעבור עבירות, אלא על מערך כולל של שינוי שמתחיל בתחום התודעה היהודית ונמשך לתלישת זקנים, שירת נשים, שינה עם נשים, עצירת קידום מפקדים עם זקן, ועד מסיבות חוף וכפייה ממש לצפות בזנות גמורה. והכול תחת פיקודו של הרמטכ"ל ובהכוונתו, עובדה שלא הדיחו את המפקדים שעשו זאת. עד מתי תמשיכו לטעון שיש מצווה לשרת בצבא? עד שיכריחו את החיילים להשתחוות לפסל? האם זה הגבול?
נ.ב. הדברים נכתבו מתוך סערת רגשות על המצב ועל השואה הרוחנית שאחינו חווים בצבא. אלף מחילות אם שלא במתכון הגזמתי בבוטות הדברים, וסליחה אם היה נראה מדבריי איזה מיעוט כבוד ברב. אוהבים את כבודו מאוד, והכול מתוך רצון לברר ההלכה ודעת התורה בעניין. תורה היא וללמוד אנו צריכים".
תשובה: בין כללים לפרטים
היסוד החשוב ביותר בלימוד התורה הוא ההבחנה בין כללים לפרטים, מפני שהשוואה ביניהם משבשת לחלוטין את ההבנה. קושיה פרטית יכולה לדחות עמדה פרטית, אבל אין בכוחה לדחות עמדה כללית. ההבחנה בין פרט לכלל היא בכמות ובאיכות: בכמות - כמות פרטי המצוות התלויים בכלל מרובים לאין שיעור מכמות המצוות התלויות בפרטים. באיכות - גודל קידוש השם שבהופעת הכלל גדול לאין ערוך מקידוש השם הנובע מהפרטים.
הטענות על יישוב הארץ
הדוגמה הבולטת לכך היא מצוות יישוב הארץ. במשך הדורות האחרונים היו יראי שמיים שהתנגדו לעלייה לארץ מחשש שהעולים יעזבו את דרך התורה והמצוות. אולם היו אלה חששות פרטיים לעומת מצווה כללית, ולכן בפועל, כל מי שעודד יהודים להישאר בגולה גרם לירידה רוחנית איומה פי כמה וכמה, שכן הנותרים בגולה התבוללו ונרצחו באחוזים גדולים לאין ערוך מהעולים לארץ. ואין לטעון להגנת הטועים שרק נסיבות חיצוניות כעליית הקומוניזם והנאציזם גרמו לכך, מפני שגם אלו שניצלו מהשואה ונותרו בארצות המערב עזבו את התורה והמצוות והתבוללו באחוזים מרובים פי כמה וכמה מהעולים לארץ. גם אז המתנגדים לעלייה אספו סיפורים פרטיים על עבירות שנעשות בארץ על ידי החלוצים, ובשם צדקנות זו גרמו לאנשים להישאר בגולה. אילו הצדקנים היו מבינים את דברי חכמים שאמרו שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בהשוואת משקל הפרטים לכלל.
הטענות על הישיבות
כיוצא בזה, שונאי הישיבות והרבנים טוענים כנגדם טענות פרטיות רבות, וממלאים את העיתונים בדיווחים על רבנים שהתעללו בתלמידיהם, שאנסו, גנבו, הפלו, רימו וכדומה. כתוצאה מזה, אדם שאינו מבין את הערך של התורה והישיבות יכול לטעון שכבר עדיף שלא יהיו ישיבות ורבנים, ואיך יש היתר מוסרי לשלוח תלמידים רכים לניסיונות קשים שכאלה. אולם גם אם כל הטענות העובדתיות נכונות - הן פרטיות, ויש לטפל בהן במלוא הרצינות במסגרת פרטית. אין להן משקל אל מול הערך הכללי של לימוד התורה שמתקיים על ידי רבנים בישיבות. אילו הטהרנים הללו היו זוכרים את דברי חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בטענותיהם.
מצוות הצבא
כיוצא בזה, כל הטענות שהעלית הן במשקל פרטי לעומת המצווה הכללית של הגיוס לצבא, שבה תלויות שתי מצוות שכל אחת מהן כללית ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה: הצלת עם ישראל מיד צר ואויב, ומצוות יישוב הארץ.
לגבי עצם הטענות, לפחות מחצית מהן אינן נכונות כלל, והשאר נכונות למחצה לשליש ולרביע, ובדרך כלל חומרתן רחוקה ממה שתיארת, למשל רוב הטענות על צניעות שעיקרן ברמה של איסורים דרבנן. אומנם גם בהן צריך לטפל, כפי שהתייחסתי פעמים רבות לבעיות שבצבא ולצורך לקבול על המפקדים ולעיתים אף לסרב פקודה. אולם אין בכל הטענות הללו כדי לבטל את המצווה הכללית הגדולה.
וזאת לדעת, כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים - הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים, ומעל הכול קידוש השם הגדול שבניצחון על האויבים וחזרת עם ישראל לארצו כדברי התורה והנביאים - לא נחשבים.
לפיכך, כל מי שלומד תורה לאמיתה חייב ללמד על גדולתה של מצוות השירות בצבא שצעירי דורנו זוכים לקיים. ובמקביל צריך לפעול לתיקון הבעיות הפרטיות. ככל שיותר צעירים חרדים יתגייסו לצבא, הם יזכו לקיים יותר את המצוות הכלליות המקודשות, וממילא הבעיות הפרטיות יתוקנו ביתר קלות.
לתגובות: [email protected]