תשכח ימיני

שלוש מ-4 המפלגות הסרוגות הסכימו על ריצה משותפת והשליכו את בן גביר הצידה אבל ספק אם יצליחו לשקם את הנזק התדמיתי שגרמו לעצמן בדרך

יאיר שרקי , י"ט בטבת תש"פ

יאיר שרקי
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

הסכם הכניעה שעליו חתם הרב רפי פרץ עם נפתלי בנט, שמבוסס על הפרת ההסכם הקודם שלו עם איתמר בן גביר, יהיה כנראה הדיל האחרון שהוא יעשה בפוליטיקה. כשם שעולל לעצמו נזק בדרישה, עם התרגיל המבריק שרקח עם בן גביר על גבו של סמוטריץ', כך הכפיל את המבוכה בפרישה - כשהשליך את בן גביר בצד הדרך.

ההסכם של הבית היהודי עם עוצמה יהודית היה שגוי, אבל אופן ביטולו היה מחפיר. איתמר בן גביר יקנה את עולמו אם ינהג כסתיו שפיר, יבלע את העלבון של חבריו ואת דחיקתו החוצה ברגע האחרון ויפרוש כדי לא לפגוע בגוש, אבל איש בימין לא יוכל לבוא אליו בטענות אם יתעקש להתמודד לבד.

התנגדותו של בנט לשלב ברשימה את בן גביר ותלמידי הרב כהנא מנימוקים אידיאולוגיים הייתה אולי ראויה להערכה, אלמלא בנט כבר הסכים לישיבה עקרונית איתו בסיבוב הקודם (המשא ומתן כשל בגלל ויכוח על שאלת המיקום). סמוטריץ' נהנה לראות את בן גביר בחוץ בגלל התיעוב ההדדי. גם פרץ, שצייץ שעה קלה לפני סגירת הרשימות "מילה זו מילה" – ומחק, לא ממש ראוי להערכה.

על דבר אחד בכל זאת יש הסכמה בין כל פלגי הימין ופיצוליו המודבקים והמגובסים: 61 מנדטים כבר לא יהיו לגוש בבחירות הקרובות. איש לא בונה על ניצחון, לכל היותר תיקו אסטרטגי שינציח את המצב ועשוי להתגלגל גם לבחירות בפעם הרביעית.

בוויכוח שהתנהל בשבועות האחרונים הציגו תומכי הריצה בשני ראשים, ליברלי וחרד"לי, וגם תומכי ההתמודדות ברשימה מאוחדת אחת היגיון פוליטי. הראשונים העדיפו את הסיכון של ירידה אל מתחת לאחוז החסימה בשביל הסיכוי לבדל את המפלגות זו מזו, להגדיל את קהל היעד ולהשיג הכרעה. האחרונים העדיפו לוודא שאף קול לא יושלך לפח ולהשיג תיקו יציב, גם במחיר ויתור על שוליים טהרנים בשני הצדדים. הפוליטיקאים הסרוגים מצאו אפשרות שלישית: הם ויתרו על הבידול אבל דאגו להשאיר את השוליים בחוץ ולאבד קולות כמיטב המסורת.

את כל הדרך המביכה, הכוללת הסכמים ובגידות, התחייבויות שתוקפן פג בתוך כמה שעות והרבה מאוד דם רע ותדרוכים-טינופים הדדיים, העבירו אותנו נציגי הציונות הדתית כדי להגיע לאותה שורה תחתונה: מפלגת ימינה של הבחירות הקודמות חזרה באותה מתכונת, הפעם עם בנט בראש. ואולי החזרה היא בכלל אל הבית היהודי של הכנסת ה-20, לפני שבנט יצא להרפתקת הימין החדש שתוצאותיה הכניסו את הפוליטיקה הציונית-דתית ואת מדינת ישראל כולה לסחרור.

בין סתיו שפיר לבן גביר

המפד"ל, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה יהודית, נעם, מולדת, חירות, תקומה, יחד, ארץ ישראל שלנו, התקוה, התחיה, זהות, אח״י, ישראל בעלייה, ישראל ביתנו, עם שלם, הימין החדש, ימינה. זו רק רשימה חלקית של המפלגות, הרשימות והמסגרות הפוליטיות שהתמודדו מימין לליכוד בדור האחרון. יחד או לחוד, בראשות כוכבים זוהרים או פוליטיקאים ותיקים, הימין הישראלי תמיד ידע להתפלג ולהתפצל. הציונות הדתית היא מצטיינת לאומית, אולי אפילו עולמית, בענף.

מה שהחל בכסות של חידוד אידיאולוגי הפך לשיטה פוליטית. במקום גוף מאוחד ודמוקרטי שבתוכו יתנהלו המאבקים וההכרעות, האישיים והרעיוניים, כל אחד בתורו הקים לעצמו מסגרת שבה הוא היה שליט יחיד. האבסורד והמבוכה במצב הזה מתחדדים מול המשמעת הציבורית בשמאל, שפעם אחר פעם מתארגן באופן זהיר.

למרות ההתנהלות המבישה של חבריה למחנה הדמוקרטי, סתיו שפיר לא חלמה לעשות מעשה בן גביר מהבחירות הקודמות ולהתרסק לבדה אל אחוז החסימה. גם עיסאווי פריג' לא שקל ליזום פיצול קמיקאזה כמחאה על דרדורו אל העשירייה השנייה ומחיקת השותפות היהודית-ערבית במרצ.

וכך לבוחרים משמאל לליכוד יהיו בסך הכול שני פתקים להתלבט ביניהם מלבד הרשימה הערבית המשותפת: כחול לבן או העבודה-גשר מרצ. זה לא בגלל שהפערים בין יועז הנדל ויעל גרמן קטנים יותר מאלו שבין בן גביר לסמוטריץ', ואלו שבין עומר ינקלביץ' ויאיר לפיד חריפים פחות מאלו שבין הרב פרץ לבנט, אלא מפני שהמחנה הזה למוד אופוזיציה ורעב לשלטון, בניגוד לימין השבע והמפונק שמרשה לעצמו להסתכן.

האיחוד של שלוש מארבע המפלגות בזמן הפציעות לא יוכל לטשטש את הבעיה שנחשפה בדרך: ההצדקה היחידה להמשך הייצוג הסקטוריאלי הסרוג תהיה אם כולן יותכו למפלגה פוליטית אחת, שבה ייוצגו כל הזרמים במגזר באופן דמוקרטי ושקוף, בלי ועדות מסדרות ומרכזים נפרדים. אם מתעקשים להשאיר את המודל הקיים שבו זקוקים בסוף לנתניהו שיבוא לעשות סדר, אולי כבר עדיף לקצר הליכים ולנהל את זה במסגרת הליכוד.

12 מנדטים אבודים

בכחול לבן השתדלו לשמור על איפוק ולהצניע את חגיגות השמחה. זה היה אחד השבועות הפוליטיים הטובים ביותר בתולדות המפלגה. האיחוד בין מרצ והעבודה הסיר סופית את החשש מאובדן קולות בשמאל, אבל החרקירי המפואר בימין היה מתנה גדולה עוד יותר. למרות הניסיון להציג את כחול לבן כמפלגת שמאל, המנעד הרחב שהיא מכנסת בתוכה תחת ההבטחה "רק לא ביבי" כולל בתוכו לא מעט מיוצאי המחנה הלאומי. מחקר פנימי של ישראל בכר, האסטרטג הראשי של המפלגה והיועץ הקרוב של גנץ, מלמד שמחצית מבוחרי כחול לבן מגדירים את עצמם כמרכז-ימין. 20 אחוזים מבוחרי כחול לבן מגדירים עצמם כימין-ימין. אלו לא רק תומכי תל"מ של יעלון, אלא גם ביטחוניסטים חובבי גנץ ואשכנזי וחלק מהאגף הימני של יש עתיד. אלא שגנץ לא מסתפק בהם ורוצה להעביר עוד קולות בין הגושים. מרגע שהדימום משמאל נעצר סופית, גנץ פנוי למקד את המאמץ רק באזור הימין-מרכז. לפי מחקר העומק של בכר, במערכת הפוליטית יש 12 מנדטים אבודים ומתנדנדים. אלה הם ימנים שלא נוח להם עם ביבי, אבל גם לא עם כחול לבן וליברמן, ועל הנתח הזה ינוהל רוב הקמפיין.

גנץ הגיע השבוע לעיר דוד, סמל הקונצנזוס הלאומי, ומסר הצהרה כשמימינו יועז הנדל ומשמאלו תהילה פרידמן וחילי טרופר. החבורה הזאת, כשהיא מגובה גם בהאוזר, בוגי יעלון, אלעזר שטרן ואחרים, תנדוד עכשיו בין מחוזותיה של הציונות הדתית הליברלית. נתניהו תמיד ידע לכוון אל לב המיינסטרים הציוני-דתי, גנץ מלכתחילה מעדיף את הרצף הרחב. הוא ביקר השבוע בבית הספר קשת, ובמדרשת לינדנבאום של הרב אוהד טהרלב, שם פגש בנות לפני גיוס לצה"ל. מאחורי הקלעים הוא גם החל בסדרת פגישות עם בכירים ורבנים בציונות הדתית. הוא לא בונה על התמיכה שלהם, אבל מבקש להכשיר את הלבבות לקראת היום שאחרי הבחירות, ולרכך את הרושם של קמפיין ה"ממשלה חילונית" מהפעם שעברה.

בכחול לבן ידעו שהעברת קולות מגוש לגוש היא משימה קשה מאוד, ושהצבעה להם נתפסת על ידי סרוגים רבים כיציאה מגבולות השבט, וגם ציפו לפגוש מולם על המגרש את בנט-שקד ומתן כהנא שיציעו מסגרת ייעודית בדיוק לקולות הללו. מהרגע שהימין החדש חברה לסמוטריץ', ובהמשך גם לרב פרץ, המשימה הפכה קלה יותר, והוחלט במפלגה להעמיק את המאמץ בגזרה הזאת.

כחול לבן כבר הוכיחה שהיא עשויה מחומר קשיח יותר ממה שחשבו. האבן היחידה שנשרה בשלוש מערכות מהחומה הבצורה שהקימו הייתה עריקתו הצולעת והאופורטוניסטית של גדי יברקן. אחרי הוויתור של לפיד על הרוטציה, ציפוף השורות, כתיבת האסטרטגיה החדשה והשמירה על משמעת קמפיין, מגוף פוליטי מוזר היא הפכה למפלגה חזקה ובעלת עוצמה עם תקציב ענקי ומנגנון יעיל ומשומן. אם האנרגיה הזאת תושקע בתבונה במחוזות הימין הרך אידיאולוגית והמפורר פוליטית, גם התיקו האסטרטגי שאליו חותר נתניהו כבר לא מובטח.

לתגובות: 2sherki@gmail.com