פוליטיקה אלוקית

עד כמה לרבנים יש כוח בעולם הפוליטי, והאם ההתערבות מועילה או מזיקה? כתבה שלישית בסדרה

עפרה לקס , י"ט בטבת תש"פ | עודכן: 13:28

בנט והרב דרוקמן
בנט והרב דרוקמן
צילום: דוד וייל

שבוע פוליטי סוער עבר על הציונות הדתית. ימים של מתח, הסתודדויות, התייעצויות וחישובים אינסופיים, כאשר במוקד עומדים פוליטיקאי המגזר והרבנים המלווים אותם. ביום רביעי בבוקר הציע הליכוד להציב את הרב דרוקמן בן ה-87 בראש רשימת הבית היהודי, כדי לפתור את משבר האיחודים והרשימות.

יממה קודם לכן, כשנודע דבר הריצה המשותפת של האיחוד הלאומי והימין החדש, יצא מכתב תמיכה של קבוצת רבנים בשר בצלאל סמוטריץ'. "אנו מעודכנים בנעשה ושותפים בהתלבטויות הרבות והכבדות אשר רובצות על כתפיו" כתבו, והוסיפו כי כוונותיו טהורות והוא איננו מובל על ידי ראייה פרסונלית. המסר היה ברור. הוא כוון בדיוק לטענה של מתנגדי סמוטריץ'. לקבוצת הרבנים שכתבה אותו היו כוונות פוליטיות ברורות.

אם נחזור עוד כמה ימים לאחור, לתחילת השבוע, ניזכר בהדים שעורר ריאיון של רב אחר, הרב רפי פרץ, בידיעות אחרונות. גם אחרי ששככו קולות העליהום עמדה באוויר הטענה שנאמרה שוב ושוב בשנה האחרונה, לפיה הפוליטיקה איננה מקצוע לרבנים ומקומם של רבנים בבית המדרש, בישיבה או מקסימום כיועצי דעת תורה. אלה שמתנגדים לטענה הביאו רשימה של רבנים מהציונות הדתית שנטלו בעבר חלק בפוליטיקה. בכך הוכיחו שלא רק אנשי תקשורת או גנרלים יכולים לצנוח מגובה רב אל כיסא הח"כ. גם רב יכול. אז אולי לציונות הדתית אין מועצת גדולי התורה וגם לא מועצת חכמים, אבל רבניה מעורבים בפוליטיקה המגזרית באופנים שונים. הדגם והדרך גמישים ומשתנים לפי נבחרי הציבור והרבנים של אותה הקדנציה.

"שום יראה מרבנים"

"לרבנים בציונות הדתית אין באמת השפעה על הפוליטיקאים, כמו שיש להם בציבור החרדי או החרד"לי. פוליטיקאים ציוניים-דתיים נצמדים לרבנים לא כי הם רוצים לשמוע את דעת הרב אלא כי יש לרבנים כוח. לא כמו ליצמן וגפני שאומרים: אנחנו רוצים לשמוע בקולם של רבנים כי יש כאן דעת תורה", כך אומר עו"ד הרצל יחזקאל, יועץ פוליטי ותיק, שהיה בין השאר יועצה של איילת שקד. "הרבנים מנסים להיות קבוצת לחץ, להיות נחמדים כלפי הפוליטיקאים כדי לקדם את המטרות שלהם, וגם זה לא תמיד עובד, כי הם לא באמת חזקים. כלפי הרב דרוקמן יש איזו יראה וחיבה כזקן הרבנים וכמישהו שהיה בפוליטיקה ושילב רבנות ופוליטיקה במשך שנים רבות".

אנחנו חוזרים לסיפור שגרם לנפתלי בנט לפרוש מהבית היהודי ולהקים את הימין החדש, לפני שנה ושני סבבי בחירות. אז אמר בנט שמה ששבר את גבו וגרם לו לפרוש מהבית היהודי היה הלחץ שהופעל עליו על ידי הרבנים ובמיוחד על ידי הרב דרוקמן, שלא להציב לנתניהו אולטימטום. בנט רצה לאיים שאם לא יקבל את תיק הביטחון, יפרוש. נתניהו שלח אל הרב דרוקמן את ראש המל"ל, מאיר בן שבת, כדי שהלה ישכנע אותו להימנע מהצעד הזה. בנט ושקד, נזכיר, אכן משכו את האיום שלהם, אבל חודש ועשרה ימים אחר כך השניים פרשו והקימו מפלגה אחרת.

יחזקאל מסביר: "לבנט אין שום יראה מרבנים. הרב דרוקמן לחץ עליו, והוא נכנע כי הבין שהוא נמצא במפלגה ציונית דתית, שיחד איתו יש נציגים חרד"לים שמכבדים רבנים וגם שהוא ייצא מול הציבור כאחד שלא שומע לרבנים ובמיוחד לרב דרוקמן. זו הסיבה שהוא משך את האיום. אחרת זה לא היה מזיז לו". עוד מסביר יחזקאל, שבנט אולי לא מחזיק מרבנים כאוטוריטה בכלל, אבל התדמית שלו בתוך הציבור הציוני-דתי "כחצי דתלש" כהגדרתו, הגבירה את הצורך להישמע לרב דרוקמן. "הוא מסתכל על האלקטורט. על כמה זה נותן לו בסוף". מה שיחזקאל בעצם אומר הוא שהקשבה לדעתם של רבנים עשויה לשרת את הפוליטיקאי הציוני-דתי מול הציבור שלו וגם מול חברי הסיעה שלו. היא יכולה גם לחזק את הדימוי שלו כיותר דתי, אם הוא נתפס לא מספיק דוס בעיני הציבור.

יחזקאל הולך צעד קדימה ומדבר על כך שבכלל הציבור הציוני-דתי לא מאוד מחזיק מרבנים. "זה ציבור דעתן, שיש לו מה לומר על כל דבר. אם כבר הוא מנצל את הרבנים. אדם רוצה לקדם את עצמו, הוא הולך לרב דרוקמן ומצלם סרטון. משתמשים ברבנים כשרוצים". איפה כן הוא ראה השפעה? במינוי דיינים. "שם הם מעורבים. גם הרבנים מצהר שלוחצים שיתמנה מישהו שמחזיק בתפיסת העולם שלהם וגם הרב שפירא. במינוי דיינים ההנהגה הפוליטית הציונית-דתית משתדלת לתת מקום לכל הפלגים שבה, וכל רב רוצה שהתלמיד שלו יקבל תפקיד". בשורה התחתונה, הוא אומר, "כמעט אין לרבנים השפעה על הפוליטיקה".

מועדון ה-75

מי שהתגאה בכך שהבית היהודי נפגשת ומתייעצת עם רבנים הוא הרב אלי בן דהן, שהחל את דרכו בכנסת כאיש מפלגת תקומה ואחר כך כח"כ וסגן שר מטעם הבית היהודי. הפגישה החודשית עם הרבנים התרחשה בכל יום ראשון שאחרי שבת מברכים. נכחו בה, מלבד הרב בן דהן, הרב דרוקמן, הרב רבינוביץ', הרב שטיינר, הרב דרורי, הרב אריאל, הרב קלונסקי והרב מלמד. מי שכינס את קבוצת הרבנים היה הרב דרוקמן, לבקשתו של הרב בן דהן. אחד מתנאיו של הרב דרוקמן היה שהרבנים יהיו בני יותר מ-75. הרבנים נהגו לשבת עם הרב בן דהן ולדון איתו בנושאים שעומדים על הפרק - הצעות חוק שונות, נושאים לטיפול - והוא היה מביא את דברם אל הסיעה.

"עלו שם למשל התייחסות למערך הכשרות של צהר או למערך הגיור של צהר. הרב רבינוביץ' היה בעד מערך הגיור ואפילו היה חלק מההנהלה, אבל רוב הרבנים היו נגד", מספר בן דהן. למה לא היו גם רבנים מזרמים אחרים בציונות הדתית? "יכול להיות שהיו צריכים להביא רבנים מגוונים. כאב לי שבקבוצה גם לא היה רב ספרדי. אבל לא היה רב כזה שהסכים לשאת בעול". הרב בן דהן מתאר אידיליה בין הפוליטיקאים לרבנים. "הרבנים לא אמרו 'כזה ראה וקדש', הם שמעו ממני אם יש אילוצים שונים. מצד שני, אני לא זוכר מצב שהסיעה אמרה על דברי הרבנים 'עם כל הכבוד, אנחנו נעשה אחרת'". הרב בן דהן מתאר היוועצות קלאסית בדעת תורה. אנשים שיש להם סמכות תורנית ומוסרית והם מהווים השראה. הם מצביעים על הכיוון הכללי שאליו צריכה לשוט הספינה, אך לא נכנסים לביצוע המעשי.

הרב בן דהן חוזר גם הוא לאמירה של בנט כשהקים את הימין החדש: "אני לא זוכר שהרבנים מנעו מבנט משהו. אפילו במקרים שהם אמרו את דעתם, הם מעולם לא איימו. נניח שבנט היה רוצה לתמוך במערך הכשרות של צהר, הוא פשוט לא היה מקבל רוב על זה בסיעה. זה לא קשור לרבנים. והסיפור על האיום בפרישה מהקואליציה, זה אפילו לא הגיע לדיון בסיעה. זה גם לא הגיע למצב שהרב דרוקמן אמר 'אם תעשה כך וכך אסיר את התמיכה בך'. זה לא הסגנון שלו. אפילו אם כך היה אומר, בנט יכול היה להשיב 'אני מודה לך על העמדה שלך. אין כאן עניין הלכתי, אני לא מקבל אותה'". הרב בן דהן עצמו תמך בשעתו בעמדה של הרב דרוקמן. הוא סבר שמבחינה פוליטית תהיה זו טעות לפרוש, משום שהתיקים שהחזיקו בהם באותה עת - חינוך, משפטים, חקלאות וסגנות בביטחון - היו נכס שקשה לוותר עליו.

מבחינת הרב בן דהן הדגם הנכון של מעורבות רבנים בפוליטיקה הוא דגם של היוועצות, "לא כמו ש"ס, שבה הרב עובדיה בזמנו קבע מי שר, מנכ"ל או מזכירה, אלא כזו שהרבנים אומרים על מה צריך להיות הדגש".

ורבנים שעוסקים בעצמם בפוליטיקה?

"אני אומנם רב, אבל הגעתי לפוליטיקה אחרי 21 שנים שבהן הייתי מנכ"ל במשרדי ממשלה. הגעתי מעולם המעשה והניהול. אני חושב שבאופן כללי, מי שמגיע לפוליטיקה ולא היה קודם בעולם הניהול הוא בבעיה קשה".

הרב בן דהן מזכיר את שמותיהם של כוכבי התקשורת שמעון ריקלין ושרה ב"ק שהועלו השבוע כמי שעשויים להשתבץ ברשימות המפלגות. "הם אנשים טובים, אבל מה הניסיון שלהם? בעבר רצו להציב את הרב מוטי אלון במקום גבוה. עוד לפני שנודע מה עשה. אז נכון, הוא סחף את הציבור בנאומים שלו. אבל מה הקשר לעבודה הפוליטית?".

אלופי הפשרות

"הרב הרצוג אמר שרבנים הם רבנים ופוליטיקאים הם פוליטיקאים. בנושא תחבורה ציבורית בשבת, כשהיה צורך להתפשר הוא אמר לנחום לנגנטל שהפוליטיקאים יעשו את הדרוש. כשרב הוא גם רב וגם פוליטיקאי, אם הוא לוקח ברצינות את רבנותו יכולת התמרון שלו מאוד צרה", אומר ד"ר שוקי פרידמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והמרכז האקדמי פרס. "זה נכון שרבנים הם אלופי הפשרות ויש מדפים שלמים של ספרים על השתנות ההלכה והתפתחותה, אבל אלה תהליכים, והם מתרחשים לאט יותר מאשר בפוליטיקה, ולכן בסוגיות של דת ומדינה הקשורות בגופי הלכות הרבנים מתקשים להתפשר".

פרידמן מבקש להבדיל בין הפיגורות הספציפיות ובין הפרקטיקה, "כי רבנים הם בני אדם. יש רבנים שמתאימים להיות פוליטיקאים ויש שפחות. הרבנים שכן היו בפוליטיקה כמו הרב חנן פורת, הרב נריה, הרב דרוקמן והרב בני אלון, לרוב הוצנחו והגיעו לתקופה מוגדרת. זו לא הקריירה שלהם. וגם זה השפיע על מידת ההצלחה שלהם בתפקיד".

פרט לעובדה שלרב קשה יותר לעשות פשרות מול ההלכה, פרידמן מסביר שהציפיות המוסריות והתורניות של הציבור מרב גם הן מגבילות אותו. "מהפוליטיקאים אנחנו מצפים לקצת יותר אגרסיביות, נחישות, יכולת ביטוי שלא תמיד דומה לדרך הביטוי של רבנים. כשרב שומר על המאפיינים ההתנהגותיים של רב ומגיע לפוליטיקה, אז או שהוא לא מתפקד כפוליטיקאי, ואם הוא כן מתלכלך בפוליטיקה - אז איזה רב הוא, ועל הדרך הוא עשה איזה חילול השם קטן. אם אדם מגיע לפוליטיקה מפוזיציה של רב, זה מסוכן גם לרבנות שלו וגם לפוליטיקה".

הרב אלי בן דהן איננו מסכים עם האמירות של פרידמן. "מספר המקרים שאתה, כחבר כנסת, אמור להתנגש בהלכה, מועט מאוד. נכון שאתה צריך להבין שפוליטיקה היא לא הכול או לא כלום. לפעמים אתה תומך בהצעת חוק שאינה משאת חייך כדי שבשבוע הבא יתמכו בהצעה שלך. אבל זה לא שונה מכל אדם אחר".

גולה פוליטי

"כשהרב בני אלון נכנס לפוליטיקה הוא ביקש שיפסיקו לקרוא לו רב", מספר אליעד אברוך, שעבודת המחקר שלו במסגרת התואר השני התחקתה אחרי רבנים שעשו את המעבר מהישיבה אל הכנסת. הוא עשה זאת בגלל הדילמה שהציג פרידמן. הרב אלון ביקש להבהיר שכעת הוא עתיד לעבוד בכלים פוליטיים והוא מניח לעת עתה את הכובע הרבני שלו. עבודתו של אברוך התמקדה ברב נריה וברב דרוקמן, שהיו גם רבנים וגם ח"כים.

בערב פסח תשל"ז, כך מספר אלישיב רייכנר בספרו 'הנני' על הרב דרוקמן, עלה הרב לירושלים אל רבו הרב צבי יהודה קוק. הוא הקדים להגיע לפני תחילת אפיית המצות המסורתית, כדי להקדים את חבריו, אנשי גוש אמונים. הוא ידע שהם עומדים להגיע ולהפציר ברבו-רבם שיטיל עליו להיות מועמד ברשימת המפד"ל לכנסת. הוא הגיע, הרצה בפני רבו את טענותיו והסביר שהוא חייב להמשיך בשדה החינוך. אחר כך יצא לאכול פלאפל. בזמן הזה הגיעו חבריו לגוש אמונים ושטחו את טענותיהם. בסופו של דבר פסק הרב צבי יהודה כי על הרב דרוקמן להצטרף לרשימה. בתגובה פרץ הרב דרוקמן בבכי.

גם אחרי הרב נריה, מספר אברוך, חיזרו נציגי המפד"ל וניסו לצרף אותו לרשימתם כנסת אחרי כנסת. "הוא הסכים להיכנס לבחירות של תשכ"ט, משום שאז החלו את מהפיכת החיטוב, מעבר מבית ספר שמונה-שנתי ותיכון לחטיבות ביניים. היה חשש אמיתי שהחינוך הדתי ייפגע, וזה מה שגרם לו להישבר ולהירתם למשימה. הרב נריה נחשב לדמות ערכית ומכובדת. דיברו על מחנך הדור הצעיר ומוביל האידיאולוגיה של הציונות הדתית. אז עוד לא היו כל כך הרבה ישיבות ובני עקיבא הייתה תנועה קטנה. הוא כיכב בתעמולת הבחירות".

בסופו של דבר נפתחו חטיבות ביניים לתלמידים הסרוגים והרב נריה חזר לישיבה ולעיסוקיו החינוכיים. "כהונתו של הרב נריה בכנסת לא נחשבה לתקופת הזוהר בעשייה הציבורית שלו, ונראה כי הוא לא מצא את מקומו. בריאיון שנערך עמו כעשור ומחצה לאחר פרישתו אמר הרב נריה על מקומו כחבר כנסת 'שלא יקרה לי שוב כדבר הרע הזה', ואף התוודה: 'הייתי שם גולה פוליטי'. כלומר, ברמה הפשוטה, גולה בשליחות פוליטית. כמעט אסיר ציון. מאוד סבלתי בכנסת".

לעומת הרב נריה, הרב דרוקמן היה תקופות ארוכות יותר בכנסת, בכמה סיעות. תחילה הוא עסק בנושאי דת ומדינה, אבל אחר כך הגיע הביקור של סאדאת ומשם הדרך למאבק על סיני הייתה קצרה. "בעקבות העמדה של המפד"ל בסוגיית הסכם השלום הוא גם מקים מפלגה משלו, מתאחד בחזרה עם המפד"ל ויוצא מהכנסת כדי להמשיך בעשייה החינוכית. מאוחר יותר הוא מוצנח למפד"ל כדמות הרבנית. שניהם רבנים, שניהם אנשי חינוך, אבל התפקוד שלהם בכנסת היה שונה לגמרי. הרב נריה התמקד בעיקר בנושאים הקשורים בעבודתו כאיש חינוך ואיש בית המדרש. הוא שמר על ניתוק מהעולם הפוליטי, ולמרות שהיה בעד 'הטשטוש המאחד' זה לא עמד לו בכל הסוגיות". מנגד, הרב דרוקמן "שיש לו אידיאולוגיה של מעורבות בכל תחומי החיים, עסק בכל הדברים שנמצאים על סדר היום של הציבור הישראלי. הוא הבין שגם אם הוא לא ישיג הכול זה בסדר, ולא מפרקים קואליציה על כל דבר קטן".

מסקנתו של אברוך היא ש"רבנות של אדם איננה מנבאת הצלחה או אי הצלחה שלו בפוליטיקה. תלוי באיזו דרך יחליט ללכת ועד כמה יהיה מחובר להוויה הישראלית ולפוליטיקה עצמה". עניין של החלטה וגם של אישיות.