לציון יום השואה הבין לאומי, תפתח השבוע במכון "משואה" תערוכה חדשה "השחרור-רגעים ראשונים" המציגה עשרות עדויות מוסרטות של ניצולים,מאוספי מכון משואה, המספרות בגוף ראשון על הימים הראשונים לאחר סיום המלחמה.
התערוכה נותנת ביטוי מרגש ומרתק למפגש עם המשחררים ולתחושות האישיות שליוו את הניצולים בימים שלאחר השחרור, לתהליך הפנמת גודל האובדן האישי והקולקטיבי, לחיפוש אחר קרובים, לרגשי הנקם ולראשית ההתארגנות של השורדים.
זו למעשה, תערוכה מרגשת וייחודית המציגה עדויות מוסרטות מגוף ראשון, השמורות באוספי הארכיון של משואה בהן משתפים הניצולים בחוויותיהם ותחושותיהם האישיות מהימים הראשונים שלאחר שחרורם. התערוכה תוצג במכון משואה במשך שנתיים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה התקיימו ברחבי העולם חגיגות ניצחון. עבור ניצולי השואה היה יום השחרור התגשמות משאת נפש, אך גם ראשית ההכרה בגודל האסון ותחילתו של מאמץ לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש.
התערוכה מתמקדת בתגובות המידיות של הניצולים, ונוגעת בנושאים אישיים וקולקטיביים, ביניהם המפגש עם המשחררים, השיבה הביתה, תהליך הפנמת גודל האובדן האישי והקולקטיבי, החיפוש אחר קרובים, רגשי הנקם וראשית ההתארגנות של השורדים.
התערוכה נפתחת במכתב אישי של ד"ר אלווין ויינשטיין, רופא וקצין אמריקאי יהודי, לרעייתו הטרייה שבניו ג'רזי בו הוא מתאר את המחזות הקשים שנגלו לעיניו בעת שחרור מחנה דכאו. בהמשך כוללת התערוכה עשרות סרטי עדות במגוון נושאים. בין העדויות הרבות המופיעות בתערוכה ניתן למצוא את עדותם של שמחה רותם ( קאז'יק) מלוחמי המחתרת הבולטים בגטו ורשה, קריאל גרדוש (דוש), חיים בסוק, לשעבר סגן ראש עיריית תל אביב, חווקה רבן, ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ועוד.
הציטוטים על קירות התערוכה ממחישים את הממד האנושי והרגשי של רגעי השחרור הראשונים, כגון:
השיבה הביתה - "הכל היה כפי שהיה, רק האנשים אינם", חיפוש קרובים - "לא ידעתי למי לכתוב שנשארתי בחיים", המפגש עם המשחררים "היו שצעקו, איפה הייתם? למה לא באתם קודם?"
"העולם מציין בימים אלה 75 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית ושחרור המחנות. ואילו אנחנו עומדים בצומת היסטורי בו אנחנו עדיין אוחזים בידיהם של הורינו ניצולי השואה, ובד בבד מכינים תצוגות ותשתית חינוכית להעברת קולם של הניצולים גם לדורות הבאים." אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית משואה והאוצרת הראשית ומוסיפה "בשעה שמיליוני פליטים באירופה החלו שבים לבתיהם עם תום המלחמה, הרי שלמרבית ניצולי השואה לא היה בית לשוב אליו ולא מידע על גורל יקיריהם. אסירים רבים מתו מיד אחרי השחרור, חלקם מרעב ואפיסת כוחות, חלקם ממחלות, ואחרים בשל צריכה בלתי מבוקרת של מזון.
עבור רבים מהניצולים תהליך ההחלמה והשיקום נמשך עוד זמן רב לאחר השחרור. התערוכה "השחרור – רגעים ראשונים" מבוססת על אוסף עשיר של עדויות מוסרטות שנגבו ע"י מכון משואה ומתארת בגוף ראשון יחיד את המגוון הרחב של התחושות והתובנות שהציפו את ניצולי השואה בימים הסמוכים לשחרור."
מספר עדויות נבחרות:
שמחה קאז'יק תיאר את השחרור שלו - "בימים הראשונים ובימים שאחריהם בהחלט לא הייתה שום שמחה בלב מכל השחרור הגדול ששוחררנו. שוחררנו פיזית. הגוף שוחרר. נפשית לא שוחררנו עוד הרבה זמן".
גבריאל דגן על השיבה הביתה - "אני השתחררתי אחר כך מהצבא ואני חוזר לפראג. אני נסעתי דרך העיירות בסלובקיה, שאמי ואבי נולדו בהם ושהאחים והאחיות שלהם היו שם, אבל הם לא היו שם. אבי היה, אם אינני טועה, מ-11 ילדים, או 13, מספר לא זוגי, על כל פנים, ולמעלה מעשר, אמי רק שלושה, אבל ביחד, זה בכל זאת, עם הבני-דודים... שבט שלם, אף אחד לא היה. ואני מגיע לפראג, לתחנת הרכבת, ועכשיו לאן אני הולך? לאן אני הולך? כמה מטבעות בכיס, מעט מאד. מזוודה קטנה עם כל מיני חולצות, תחתונים, ואין בית, אין לאן ללכת. אני בתחנת הרכבת בפראג, לאן אני אלך?"
רות טטרקו תיארה את המפגש עם הכוחות ששחררו את המחנה – "נכנסו והרימו ידיים ועשו תנועות וצעקו שמחה, ואף אחד לא צעק שמחה. אני זוכרת שאני הרמתי ידיים ועשיתי ככה. אבל אנשים בקושי הצליחו להרים ידיים, או שהיו כול כך אדישים: "הגעתם יותר מדי מאוחר, אנחנו כבר מתים בעצם, מה אתם עושים כאן?" פשוט מאוד לא היה להם כוח להרים ידיים. מין הרמה כזו איטית, איטית שנפלה בחזרה. היה שחרור כזה עצוב".
מכון משואה, קיבוץ תל יצחק. לפרטים נוספים http://www.massuah.org.il