42 קילומטר של כוח רצון:
המסע מהמקום הנמוך ביותר - לפסגת ההר

"מסע חוסן" הוא אחד השיאים של הטירונות בחוות השומר, וכל חייל שיוצא אליו עובר תהליך עמוק בארבעה ימים בלבד.

בתיה ואן זיידן, אתר צה"ל , כ"ג בטבת תש"פ

השבוע הכי משמעותי בטירונות
השבוע הכי משמעותי בטירונות
צילום: דובר צה"ל

במשך ארבעה ימים, בלי להיפרד מהצוות, ולאורך 42 קילומטרים, הטירונים של חוות השומר סוחבים על הגב את כל הציוד שלהם, מאוכל, דרך בגדים חמים ועד ציוד ללינה בשטח.

הם צועדים, ישנים, אוכלים ומנווטים בצוותים, ובעיקר - הם אדונים לעצמם, מחליטים מתי לקום בבוקר, איפה לאכול ארוחת צוהריים ומתי לטפס על ההר.

טוראי לירון כהן הוא אחד המשתתפים ב"מסע חוסן" המאתגר האחרון, במסגרת הטירונות בחוות השומר. "כשהתגייסתי חששתי", הוא מודה. "הבנתי שאני מגיע למקום של נוער עם רקע 'עברייני' וזה הרתיע אותי". היום, לקראת הפרידה מה"חווה", הוא בוחר לסכם את דבריו דווקא במילים - "הכי חשוב לי שידעו מאיפה באתי ולאן אני הולך".

לירון התחיל להשתמש בסמים בגיל 13, הסתובב עם האנשים הלא נכונים ותוך שנתיים מצא את עצמו אחרי שלושה מעצרים, מחוץ למסגרת הלימודית, ומכור לחומרים אסורים. כשאחד מהחברים שלו באותה התקופה התגייס, החליט לשנות את הגישה: "פתאום הבנתי שאין מי שיוציא אותי מהבור ואני נמצא במקום הכי נמוך שאפשר".

בגיל 16 הוא הפסיק לחלוטין עם הסמים והתרחק מאותם "חברים" שהשפיעו עליו לרעה. "נכנסתי ל'פרויקט הילה' וחזרתי ללמוד, היום יש לי 12 שנות לימוד. אומנם אין לי בגרות מלאה, אבל אני נחוש להוכיח שאני יכול להצליח גם בלי", הוא משתף, "ברגעים הקשים הייתי יוצא עם החבר שהתגייס".

"לגבי השירות הצבאי לא היה לי ספק. אבא שלי היה לוחם, אח שלי קצין". כשהגיע יום הגיוס, ניסה טוראי כהן לסרב לטירונות בחוות השומר: "מה זאת אומרת אני לא מתגייס ישר לקרבי? מה זה אומר עליי שאני צריך לעבור בחוות השומר? חששתי מהסטיגמה, היום אני יודע להגיד שזו חוויה שהייתי צריך לעבור".

צילום: דובר צה"ל

הנסיבות האלו הן שהובילו את לירון לטירונות הייחודית, ולמסע חוסן. שמונה שבועות לאחר שהגיעו לחווה, יצאו הוא וחברי הצוות שלו ל"מסע הישרדות" של ארבעה ימים במדבר. "בתחילת הטירונות היינו כל אחד עם עצמו", הוא מתאר, "במסע הפכנו לצוות".

אל המסע של חוות השומר מתלווים צוערים מבית הספר לקצינים, היוצאים למסע על מנת לעזור בתכני השטח ולהוות מודל לחיקוי עבור נערי החווה. נעם נמט, צוער בבה"ד 1, שהיה מ"כ בגדוד 101 של הצנחנים, נשלח עם עוד 23 צוערים להתלוות לכל צוות במסע. "לא ידענו בדיוק מה זה אומר, הגענו ביום ראשון לשיחת פתיחה עם הסגל", משחזר צוער נמט, "המ"פ הסבירה שהמטרה של המסע היא להתגבר על קשיים. ארגנו את הדברים וביום שני יצאנו לדרך, ישנתי עם הצוות באוהל, הכנתי איתם את האוכל ואכלתי איתם. במשך ארבעה ימים טיילנו יחד".

הפרויקט, שזכה בפרס הרמטכ"ל וזו השנה השנייה לקיומו, יצר חיבורים חזקים בין הצוערים לטירונים. "ללירון התחברתי במיוחד", משתף הצוער נמט וממשיך, "שמעתי מעט מהסיפור חיים שלו, והדהים אותי איך בן אדם בוחר לשקם לעצמו את החיים".

"לכולם יש נקודת שבירה", מסביר לירון, " היה שלב ביום השלישי למסע שבו כולם נשברו וגם אני, הגב כאב ולא היה כוח יותר". נמט מצטרף לדברים ונזכר ברגע המדובר: "היה מתח בתוך הצוות, והם החליטו שצריך לעצור לארוחת צהריים. ראיתי מקום יפה עם נחל קטן והובלתי אותנו לשם. המפק"צית הושיבה את כולם והחלה ליצור שיח, בצורה יפה, בנחת".

"ישבנו לאכול ואחר כך היה לנו רגע של גיבוש צוותי ליד הנהר", ממשיך לירון, "זה היה ממש חזק, והקפיץ את האווירה".

החיילים והסגל מספרים שדווקא במסע המאתגר יש מקום לכולם. "החייל שהיה הכי 'בעייתי' במהלך הטירונות, עלה למשפט שמונה פעמים, הגיע פעמיים לוועדת הדחה, סיים את המסע הזה כמצטיין", מצהירה סגן אוריה פרץ, מ"פ של חוות השומר, "פתאום הוא מצא את המקום שלו, הוביל, בישל וקם מוקדם. השבוע הזה הוא הכי משמעותי בטירונות".

צילום: דובר צה"ל

כנראה שכל מי שעבר את מסע חוסן מכיר את המצב בו הצוות נתקל בהר במהלך המסלול וצריך לקבל החלטה - להגיע לפסגה. בין אם הוא חווה את הסיטואציה כחייל שבתחילה מסרב לטפס, או בין אם מנקודת המבט של אחד המשכנעים, בעלי המוטיבציה. החוויה היא עוצמתית עבור כל מי שנתקל בה, בעיקר כשלנוף שנראה מהפסגה מתלוות גם קריאות שמחה ותחושה של הישג אמיתי.

סגן פרץ מספקת את נקודת המבט שלה לסיפור: "היינו הצוות האחרון, והחיילים היו עסוקים בריב, התחיל להיות מאוחר והחלטנו שנוותר על ההר כדי לצמצם פערים. כשהודענו לצוות על שינוי המסלול, הם התאפסו. בהחלטה של פחות מחמש דקות ולאחר התעקשות, הם החליטו לטפס את ההר, כולם ביחד ובשיא המוטיבציה. הם דחפו אחד את השני עד לפסגה, גם אלו שהיו בריב. בהחלטה מהירה צמצמנו את הפער שהיה לנו על שאר הצוותים בתוך עשרים דקות".

בסוף המסע מצאה את עצמה המ"פ הולכת עם שני חיילים, שרק התלוננו. "ניסיתי לחפש איתם נקודות חיוביות, והם לא מצאו טיפה של אור במסע. מבחינתם הכול היה רע", היא מתארת, "שבועיים לאחר מכן, בטקס הסיום, אחד מהם ניגש אליי ואמר לי 'סליחה המ"פ, שיקרתי, המסע זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי'. כששאלתי אותו למה הוא שינה את דעתו הוא הסביר - 'יש דברים שאפשר להבין רק בדיעבד'".

אז אולי לפעמים קשה לטירונים להבין למה הם באמצע המדבר, הולכים 42 קילומטר וסוחבים הכול על הגב, אבל הרושם שנותר אחרי שיחה עם כמה מהאנשים שחוו את המסע, ממגוון הזוויות, הוא שהעשייה בחוות השומר היא בין הבולטות בצבא - הסירוב לוותר על חיילים, הרצון לגרום להם להבין שהם יכולים לצלוח כל מכשול בכוח ההחלטה. במסע לומדים איך לגבור על הקושי, איך להתחסן. זה השיעור של כולם משם - חיילים, מפקדים או מלווים.