המפתח לגאולה

כדי לצאת מהשעבוד צריך לחפור עמוק פנימה. רק כשאנחנו עומדים בתפילה לפני אבא שבשמיים ומבינים שאין לנו שליטה על כלום, אפשר להיגאל

איה קרמרמן , כ"ו בטבת תש"פ | עודכן: 13:05

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

ישבתי עם חברה שילדיה נכנסו עמוק לתוך גיל הטמטום-עשרה ומאז נעלמו עקבותיהם. היא שאלה אותי משהו שצבט בעומקא דליבא: "את חושבת שיהיה רגע שבו הם יגידו: סליחה על הדאגה ועל השערות הלבנות שהוצאנו לך, ותודה על מי שאת ועל כל מה שהענקת לנו?". נשמתי עמוקות. כמו אצל כל ההורים, השאלה הזאת מהדהדת גם בראשי. אבל מה שצבט, ברמה של להשאיר סימן כחול, היה התהייה אם אי פעם ניגשתי לאמי והודיתי לה על הכול.

אין יותר קשה מלהיות הורה. אין. קחו את המקצוע הקשה ביותר עלי אדמות - הורות מכפכפת אותו ברגע. בואו נודה על האמת, עם כל המתנות והאושר שבהורות, מדובר בשעבוד מצרים. זה לבנות את פיתום ורעמסס בכל בוקר מחדש, בכל חיוך, בכל שתיקה, בכל התבוננות בטוב. עוברות שנים עד שעומד מולנו אדם בנוי, חזק ועמיד לרוחות. מתישהו מתחילים לראות את הפירות. קצת יותר שנים מעץ הדר, קצת פחות מעץ החרוב. יש רגעים שבהם אני מודה לה' ומבקשת שימשיך את החסדים, שייתן עוד רגע ליהנות מההרמוניה הקסומה והנדירה הזאת. ויש רגעים שאני תוהה: מי הוא זה שישלם את שכרי? מי ישיב לנו כגמולנו? על הדאגות, על הלילות נטולי השינה, על האכפתיות, על השיעורים הפרטיים, על הכביסות, על ההסעות ולהבדיל על התפילות.

הנסיך הארי ופרעה החדש

כשאני תוהה מה לבקש מאבא שלי יתברך, אני מבקשת לזכות מהילדים להכרת הטוב. זו תפילתי. משתי סיבות. ראשית, בתור הורה אני רוצה להרגיש שהמלאכה שלי נראית, מורגשת ומוערכת. שנית, הכרת הטוב שומרת מהמהמורות שבדרך. אני רחוקה מלהיות יוסף הצדיק, שראה את דמות דיוקנו של אביו בחלון, אבל אני זוכרת על בשרי הכרת הטוב עצומה לאמא שלי, על ששלחה אותי להגשים חלום במרחק כמה טיסות מהבית. היא מנעה ממני לעשות שטויות. הפחד לאכזב אותה אחרי כל המאמץ והאמון שהיא נתנה בי הציל אותי לא פעם. הוא היה לי כמגן, כשומר סף. אז כן, זו תפילה ראויה, שתהיה להם הכרת הטוב. כלפיי, כלפי אבא שלהם, כלפי המשפחה שבנינו יחד, שבה לכל אחד יש תפקיד יחיד ומיוחד השמור לו. הכרת הטוב כלפי ה' יתברך, הזן אותנו בחן, בחסד וברחמים.

שעבוד מצרים, שאנחנו שקועים בו עד נפש בפרשות השבוע, החל בחוסר הכרת הטוב. מדובר בפרעה, חדש ממש או שנתחדשו גזירותיו, שלא ידע את יוסף. נניח שזהו פרעה חדש. כל מי שהקשיב לחדשות בשבועות האחרונים שמע על הסערות המתחוללות בבית המלוכה האנגלי. למה? כי הנסיך הארי, השישי למלכות, החליט להתפטר מחובותיו המלכותיות. הוא מבקש לשבור את השורות, לפרוש מהמסורת ולהתנתק מההיסטוריה המשפחתית שעל ברכיה התחנך. ופרעה החדש היה שונה? לא. בוודאי גם הוא למד היסטוריה. גם הוא ידע על עברה של משפחת המלוכה, על הטובות של יוסף, המשנה למלך, שהציל את מצרים מכליה. על אחת כמה וכמה אם מדובר באותו פרעה, שפשוט סובב את ראשו ומחק מספר זיכרונות המלך את טובות הצדיק היהודי שפתר את חלומותיו והציל את ארצו. בכל צד במחלוקת רב ושמואל מדובר בכפיות טובה, שהובילה להחלטה לשעבד את העם היושב בגושן.

אם כפיות טובה היא הגורם לשעבוד, אז אפשר להקיש שגם ההפך הוא הנכון: הכרת הטוב היא המפתח לגאולה. אבל אין לי דרך להודות עד כמה אני לא מרגישה שזה ככה. הפוך בדיוק. כאשר מישהו מיטיב איתי זה גורם לי למבוכה, לחוסר נעימות. הכרת התודה על הטובה קשה לי. היא גורמת לי להרגיש חייבת בחזרה. ואני ממש לא אוהבת להיות חייבת. נו? אז איך הכרת הטוב היא המתכון להרגשת גאולה? אני מרגישה משועבדת לטובה שעשו לי. איפה פה חבויה הגאולה?

להשתחרר מאשליית השליטה

בשביל לצאת מהשעבוד ולהגיע לגאולה צריך לחפור עמוק יותר. הדבר הקשה ביותר הוא לעמוד ולהתפלל. הרגע שבו אנחנו מודים לבורא הנפשות על החזרת הנשמה לגופנו ומבקשים ממנו שיפתח שפתינו, זהו רגע של הכרה שלית לי מגרמי כלום, שהכול מאיתו. להרגיש תמיד כענייה המשחרת על הפתחים בתחינה, כי אני תלויה בחסדיו הגמורים.

זו לא הרגשה קלה, לדעת שכל מה שיש לי אינו מכוחי ועוצם ידי, אינו בזכותי אלא מחסדיו יתברך. שהכול מתנת חינם. להיות עם עיניים נשואות תמידית מעלה, למקור כל הטוב. אוף, כמה שזה קשה. אנחנו כמהים להאמין שאנחנו שולטים בחיים שלנו. שההשתדלות שלנו היא זו שגורמת לפירות חיינו להבשיל. אם זה בפרנסה, בבריאות, בחינוך הילדים ואפילו בכוח התפילה שלנו. לעמוד בתפילה ולהבין שבלי סייעתא דשמיא לא יועילו כל המאמצים שלנו. לבקש ממקור השפע שיסדר בשבילנו את מבוקשנו, בלי לדעת אם נזכה לראות בשובן של תפילותינו, זה ההפך מהרגשת השליטה המנחמת כל כך.

אבל ברגע הזה ממש, שבו אני יודעת ומאמינה שהכול מתנות חינם, נגמר השעבוד ומתחילה הגאולה. אז מתחיל השחרור. פשוט כי אין לי למה להמשיך להיות משועבדת. שליטה, כוח, פרנסה, קריירה, מה שאחרים חושבים עליי - גם כך הם לא בשליטתי. אני לא ראש הפירמידה, מחליטת ההחלטות, קובעת המדיניות. מה שכן יש לי זה אבא. מישהו מעליי ששומר, מגן, עונה ומפרנס. ידו תמיד פתוחה, מחכה לרגע שנפנה אליו ונגיד: "אבא, אני צריכה את העזרה שלך". ידו שמשוועת ללב ולבקשות שלי וחפצה לתת לי גם יותר משאבקש. כיסא הכבוד שלו מלא מתנות חינם ומלא בשפע השמור לי מידו הנדיבה והמלטפת.

אז אבא, תן בבקשה. תן לי להאמין שאני בידיים בטוחות. שאני העשירה בעולם כי אתה לצידי. עזור לי לא לפחד, לרגע לא להרגיש לבד במערכה. תאיר אותך בחיי, בליבי. מעל הכול תביא את הגאולה, כי אולי אנחנו בישראל, אבל כרגע נראה לנו שיש כאן חושך מצרים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

שקשוקה
צילום: איה קרמרמן

*** שקשוקה מקוצרת ***

כל מי שמבשל יודע שלטגן בצל כראוי זו המשימה הארוכה ביקום. ברצינות, אפשר כמעט להכין שבת שלמה עד שהבצל משחים במחבת. אבל לפעמים אין ברירה והטעם של הבצל המטוגן נחוץ כדי להעשיר את התבשיל.

בהיותי חובבת שקשוקות מדופלמת כבר נתתי מתכוני שקשוקה בעבר, אבל תמיד עם בצל מטוגן. הפעם אמרתי די, הזדקנתי בציפייה לבצל שישחים. אז הנה מתכון לשקשוקה זריזה במיוחד ומלאת טעמים.

את המתכון אפשר לשנות לפי המצרכים שיש בבית. אם אין פטה – תמירו אותה בגבינה בולגרית, אם אין סנט מור - תחליפו בפרומעז. אוהבים זיתים? תוסיפו על חשבון הגבינות המלוחות. בניגוד לסבתות, אני אומרת: שחקו עם האוכל. זה מתכון לקבלת מתכונים שונים ומיוחדים.

המצרכים הדרושים:

2 עגבניות חתוכות לקוביות / 2 שיני שום קצוצות דק / חצי פלפל ירוק חריף קצוץ (לא חובה) / 2 כפות גבינת פטה עיזים מפוררת / מעט שמן זית לטיגון / פרוסה דקה של גבינת סנט מור עיזים או פרומעז / 2 ביצים

אופן ההכנה:

מטגנים במחבת את העגבניות עם שמן הזית, עד הן מקבלות צריבה מהחום ומתחילות להגיר נוזלים. כשהשמן מתחיל לקבל צבע כתמתם, סימן שאפשר להמשיך / מוסיפים את השום והפלפל החריף ומטגנים עוד כדקה על אש נמוכה / מוסיפים את הביצים ומפזרים מלמעלה את הגבינות / מטגנים הכול על אש נמוכה, עד שהגבינות מותכות והביצים מגיעות למצב הצבירה האהוב עליכם (רצוי כמובן שהן יהיו מבושלות היטב, כדי להרוג חיידקים סוררים. לשיקולכם).

אין צורך להוסיף מלח בגלל מליחות הגבינות.

מגישים עם לחם עסיסי.