שן זהב

יאיר יעקבי מגיע לאתנחתא בטור חדש ומורחב, כולל ציוצים על מייגן והארי וחשיפת מקורות התקציב של פיית השיניים

יאיר יעקבי , כ"ו בטבת תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

לפני שנתן הקב"ה תורה לישראל הציע אותה לכל הגויים, ואלו בסכלותם המפורסמת סירבו מיד, מה שהותיר אותם נבוכים, מבולבלים ובעיקר משועממים לאללה.

והיה זה אותו שעמום שהוביל אותם להמציא מיני המצאות כדי להעסיק את ליבם הערל. המצאות כגון סנטה קלאוס יימח שמו, ארנב הפסחא תיפח רוחו וכל שאר החבר'ה שמככבים בוויטראז'ים המרהיבים להכעיס בכנסיותיהם המצועצעות בכל רחבי היבשת הישנה.

אל חיי הרוח העשירים של עם ישראל כל דמויות הפנטזיה הללו ב"ה לא חלחלו, מלבד אחת שחמקה לה מבין החרכים שעה שלא הבחנו ועושה בנו שמות עד היום - הלוא היא פיית השיניים.

בבתי אב רבים בישראל, גם אלו המקפידים על קלה כבחמורה, תמצאו אבות סרוגים מטמינים שיני חלב תחת כרים וכסתות ומבטיחים לתינוקות של בית רבן שבריה מכונפת תפרוץ דרך הסורגים בקומה הרביעית ותניח מעות במקום טוחנות בעסקת חליפין מוזרה במיוחד. גם אצלנו בבית, אני מתבייש לומר, פשה הנגע, וכשבני בכורי החל להשיל את עצמות פיו החמודות הבטחנו לו שיזכה לחליפתן.

בשתי השיניים הראשונות הכול הלך חלק, הוא נרדם על השן הישנה והתעורר כשתחתיו שקלים חדשים. בשן השלישית העסק התחיל לחרוק. הילד נרדם עם שן והתעורר עם שן. "פיית השיניים לא הגיעה הלילה", עדכן אותנו היעקבין הקטן על הבוקר. "כנראה פיית השיניים נרדמה תוך כדי צפייה באנטומיה של גריי", אמרתי מספיק בקול כדי שאשתי תשמע. "אולי פיית השיניים עייפה מיום שלם של עבודה וניקיונות וציפתה שבעלה, שאגב לא הזיז את עצמו מאז חנוכה, יעשה טובה ויקפוץ במקומה לאסוף את השיניים מהילדים ברמת אלישיב בזמן שהיא נחה קצת", החזירה אשתי.

מפה לשם הילד הבין שהמצב הפרובלמטי שלו הפך שוב מקפצה לוויכוח שלא קשור אליו, ובחוכמתו יתברך החליט לא לעשות ביג דיל ולתת לפיה עוד צ'אנס. ואכן באותו לילה הוא נרדם כשעל ראשו שכינת א-ל והתעורר כשתחת ראשו חמישה שקלים חדשים. אבל כאן העסק רק החל להסתבך. "בשן הקודמת הפיה נתנה לי עשרה שקלים", ציין היעקבין בארוחת הבוקר. "אולי בפעם הקודמת לפיה היה תזרים מזומנים נגיש יותר כי היא לא השתגעה עם קניות אונליין באמזון", סיננתי לחלל האוויר שהכיל את אשתי. היא הבליגה.

"חמוד, אולי תכתוב לפיה מכתב ותסביר לה שקרתה טעות", הציעה אשתי, שלא עודכנה שהטעות הייתה למעשה החלטה תקציבית לקצץ בהוצאות על שיני חלב. הרי ברשותי מחשבון, רבותיי. שלושה ילדים כפול עשרים שיניים כפול עשרה שקלים זה שש מאות שקלים כמניין "שולי רנד" או "בשאר אל-אסאד" (להבדיל). אבל הילד כבר התחיל לכתוב וכמה דקות אחרי שנרדם שלפתי את הפתק בכתב יד קודשו.

"פיה יקרה", הוא כתב, "אתמול בערב נתת לי חמישה שקלים בשביל השן שלי, אבל פעם קודמת זה היה עשרה שקלים. את חייבת לי חמישה שקלים, יעקבין. נ"ב: גם אמא שלי רואה האנטומיה".

מה יש לומר, הילד חמוד כשם שהוא נאיבי. כמובן שכתבתי לו חזרה: "יעקבין יקר, אם אני זוכרת נכון השן הקודמת הייתה חותכת ואילו האחרונה טוחנת. אל תשווה טוחנת לחותכת! חותכת יש מעט וטוחנות יש מיליון. תגיד תודה שבכלל קיבלת משהו. יש ילד בגולומב שמניח לי טוחנות ואני שמה לו במקום חתיכות ברוקולי. סתם כי הוא לא בא לי טוב בעין. נ"ב: תמסור לאמא שלך שנגמר החלב, כדאי לקנות אם יש לה זמן מחר. הפיה".

הילד ניגש אלינו למחרת מבולבל. "נראה לי שהפיה שותה לנו מהחלב", הוא עדכן. אשתי הסתכלה לכיווני במבט חושד. "קמת יפה במיוחד הבוקר", ציינתי בחיוך רחב. "אתה איש מוזר עם יותר מדי זמן פנוי", היא החזירה קומפלימנט.

באותו לילה ההתכתבות המשיכה.

"פיה יקרה", כתב הילד, "אני מבין שטוחנת שווה חצי מחותכת, אבל את לא לוקחת בחשבון את האינפלציה. ערך הכסף יורד, ולכן כוח הקנייה של עשרה שקלים לפני חצי שנה שווה פי כמה וכמה מכוחו היום. אם תהווני את ערך הכסף תגיעי למסקנה שמגיעים לי לפחות שמונה שקלים. נ"ב: אמא מוסרת ד"ש. יעקבין".

לא יכולתי שלא לחשוד שהילד מקבל סיוע.

"יעקבין יקר ובכלל לא אובססיבי", החזרתי, "לא שאני באה לזלזל בידע שלך במיקרו-מאקרו, אבל ערך השיניים שלך הוא פיקס פרייס וכוח הקנייה שלו לא צריך לעניין אותי. ומה שווה כוח הקנייה של הטוחנות שלך בדיוק, הא? מה נראה לך, שאני הולכת איתם למוסך לשלם על כיוון פרונט? נ"ב: בשן הבאה תקבל שלושה שקלים במקרה הטוב. הגמד".

אופס. כשהבנתי שטעיתי כבר היה מאוחר. תבינו, כשאני גדלתי היה לנו גמד שבא לקחת את השיניים, לא פיה.

"כנראה הפיה מעסיקה גמדים בשימור לקוחות", תירצתי לילד כשהראה לי את המכתב המוזר שקיבל. "כל הכבוד לפיה הזאת, אם אתה שואל אותי", המשכתי, "תחשוב שכל הגמדים האלה צריכים תנאים סוציאליים ופנסיה. ואתה עוד מעז לבוא אליה בדרישות".

באותו לילה הפיה קיבלה מכתב מפתיע.

"גמד יקר, קודם כול אני מעריך מאוד את היחס האישי שלכם, זה לא מובן מאליו. אבא הסביר לי כמה קשה אתם עובדים ואיך המדינה לא בדיוק עוזרת לעסקים קטנים להחזיק את הראש מעל המים. אז החלטתי לוותר על החמישה שקלים שלי כדי לתמוך בכם. ואני גם לא צריך יותר כסף תמורת השיניים שלי בעתיד, תשמרו שיהיה לכם לכיוון פרונט. יעקבין. נ"ב: אמא מוסרת שתבדקו גם את הרעשים מהמנוע על הדרך".

האמת שהתרגשתי. הנחתי כמובן שידה של אשתי גם הייתה בדבר, אבל בכל זאת, לא קל לגרום לילד לוותר על פיית השיניים. ההתרגשות הזאת נמוגה בתוך פחות מ-24 שעות, כשהילד חזר מקניות עם אמא שלו כשהוא מחזיק מכונית מבריקה עם שלט. "אמא קנתה לי בגלל שנפלה לי שן!" הוא הכריז בתרועת ניצחון. "איזה כיף לך..." גייסתי את מירב הפרגון שהצלחתי.

"אז עכשיו בכל פעם שתיפול לו שן הוא יקבל מכונית עם שלט?" שאלתי את אשתי כנוע. "הגזמת", ענתה אשתי, "זה מה שמקבלים על טוחנות, חותכות זה כבר סיפור אחר לגמרי".

jacobi.y@gmail.com