הולך נגד הזרם

להידרולוג פרופ' חיים גבירצמן היתה תכנית פשוטה ויעילה למניעת ההצפות בגוש דן, ואז הגיעו הסכמי אוסלו

צורית פניגשטיין , כ"ו בטבת תש"פ | עודכן: 06:54

"הפתרון כל כך פשוט ובהישג יד, זה עוול שהוא נדחה על הסף". פרופ' גבירצמן
"הפתרון כל כך פשוט ובהישג יד, זה עוול שהוא נדחה על הסף". פרופ' גבירצמן
צילום: מיכל אביאור

מותם המחריד של סתיו הררי ודין שושני שטבעו במעלית שהוצפה במי גשמים היה רק הספתח של נזקי הסערה האחרונה. ארבעת ההרוגים שגבתה הסופה לא מתו כתוצאה מגזירת גורל, אלא בשל מחדלי ניקוז. אחד המומחים שהופיע באולפני הטלוויזיה בעקבות ההצפות נתן ריאיון שוצף וגועש לא פחות מהסערה שבחוץ. ניכר בו שהעניין בוער בכל רמ"ח איבריו.

"חזרתי עכשיו מיפן", מספר ההידרולוג פרופסור חיים גבירצמן מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, "תקפה אותם סופת טייפון חזקה ביותר, אבל התשתיות לא קרסו!", הוא מתאר בתסכול, "היו נזקים, אבל בסך הכול אפשר להיערך כדי למנוע נזקים של שיטפונות".

לגבירצמן, שגם מעורה היטב בנעשה בשטח כמי ששימש כדירקטור בחברת מקורות וכחבר מועצת רשות המים, יש תוכנית מפורטת לפתרון באמצעות בניית סכרים ומאגרי מים. בחזונו הוא רואה משפחה ישראלית מחולון שיוצאת ביום חופש לשיט קיאקים במאגרי מים ברחבי יהודה ושומרון, מאגרים שבחלומו יווסתו את זרימת המים ויגנו על אזור החוף מהצפות. הוא רואה סביב המים צמחייה משגשגת, בעלי חיים, פסטורליה ושמורות טבע, וביוב מטופל שאינו זורם בערוצים אלא משמש להשקיה. אבל החלום נקטע במפגש עם המציאות הפוליטית: "לצערי, התפיסה המדינית שמעצבת את חיינו כבר כמה עשורים רואה באזור יהודה ושומרון שטח כבוש, ולא מוכנה לעשות פה דבר".

מבחינתו של גבירצמן, ההצפות האחרונות הן תוצאה של המדיניות הזאת. "כבר יותר מעשרים שנה שאני מתריע, מוכיח בשער, ולא מקשיבים לי", הוא אומר בייאוש, "הפתרון כל כך פשוט ובהישג יד, זה עוול שהוא נדחה על הסף".

"מנהרת ניקוז? תוכנית הזויה"

כדי להבין מה היה הפתרון הפשוט ומי אשם בסיכולו, גבירצמן חוזר כשלושים שנה לאחור, לסופה הקשה שפקדה את ישראל אז. "בחורף 91'-92' ירדו משקעים חריגים, פי שניים מהרגיל, והיו הצפות מטורפות. השנה ההיא הוגדרה בחוק כאסון טבע במטרה לשלם פיצויים לניזוקים", הוא מזכיר, "12 אנשים נהרגו ונזקים כבדים נגרמו לתשתיות ולחקלאות, נזקים שנאמדו במאות מיליונים".

בעקבות הנזקים הוגש דו"ח של מבקר המדינה על תשתיות הניקוז. כתוצאה מכך הקימו בנציבות המים עשרה צוותים של בעלי מקצוע שונים שחקרו את כל ההיבטים ודנו בפתרונות. כעבור שנתיים של עבודה הוגשה תוכנית אסטרטגית שהמליצה על הקמת כ-50 מאגרי ויסות, שיוקמו על כל היובלים שמתנקזים לנחלי איילון וירקון.

גבירצמן מסביר כי בעיית הניקוז בשפלת החוף החלה כתוצאה מתהליך העיור המוגבר שעבר האזור. באגני ההיקוות של נחל איילון ושל הירקון, שבהם נקלטו המים שזרמו מאזור ההר, כוסתה הקרקע ביותר ויותר שטחי בטון ואספלט, מה שלא אפשר למים להיאסף ולחלחל והם המשיכו לשטוף בדרכם הלאה לכיוון הים. "כל המים שיורדים מקו פרשת המים מערבה, מירושלים ועד שכם, מתנקזים לים. כל שנה השטחים האורבניים גדלים ומתכסים באספלט ובטון. בעשרות השנים האחרונות נבנו באזור אגן ההיקוות מודיעין נתב"ג 2000, שוהם, אלעד וראש העין. כשיורדים גשמים - הם לא מחלחלים לאדמה, אלא זורמים מהר ובבת אחת לכיוון הים. זה מחריף את בעיית הניקוז. כשנחל איילון עולה על גדותיו, הוא מציף את השטחים הסמוכים לו ולא מאפשר לנקז אליו את המים מהערים. כך יעילות הניקוז בערים נפגעת ונוצרות הצפות. ההצפות שהיו בחורף הנוכחי הן קטנות וצפויות סופות חזקות פי כמה וכמה. לפי המחקרים", מתריע גבירצמן, "סופה כמו זו שהייתה ב-92' תהיה היום קטסטרופלית".

גבירצמן מסביר את תוכנית המניעה שהוצעה בזמנו: "במורדות ההרים, על היובלים שמגיעים לאיילון ולירקון, מקימים סדרת סכרים שיוצרים בריכות המשמשות כמאגרי ויסות. בזמן סערה אפשר לנקז לשם את המים שמצטברים לפני שימשיכו לכיוון הים, ואחרי הסערה אפשר לשחרר את המים כדי לפנות מקום לסערה האפשרית הבאה. הרווח הוא כפול ומכופל: גם מניעת נזקים ושיטפונות, גם חלחול של המים למי התהום במקום שיישפכו לים, וגם יתרון אקולוגי לסביבה, לצמחייה ולבעלי החיים".

אם התוכנית אכן כה יעילה, מדוע היא לא יצאה אל הפועל?

"הסכמי אוסלו טרפדו את כל המהלך", מגלה גבירצמן, "מכיוון שהמאגרים נבנים בשטחי יו"ש שהוסכם עליהם שהם שטח כבוש. מאז ועד היום התפיסה המשפטית הרווחת היא שאסור לעשות בשטח הכבוש דברים לטובת המדינה הכובשת. כעשרים שנה שאני מנדנד לכל הרשויות לגבי התוכנית הזאת, ולא מצליח להשפיע", אומר גבירצמן בתסכול. "פניתי למשרד החקלאות, למשרד התשתיות, למשרד האוצר ולנתיבי ישראל, אבל אין עם מי לדבר. לאף אחד אין אומץ לאתגר את השיטה הקיימת. היו לי המון קשרים שיצרתי במסגרת תפקידיי הציבוריים, ניסיתי להיעזר בהם ונכשלתי", הוא אומר בצער.

מכיוון שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לטמון את הראש בחול ולהגיע לא ערוכה לאסון שעשוי להתרגש עליה בסופה הבאה - הונח על השולחן פתרון חלופי. ועדות התכנון הגישו תוכנית לפיה תיחצב מתחת לאדמה מנהרה עצומה שתנקז את עודפי המים של נחל איילון, מאזור חירייה ועד לים באזור בת ים.

"זו תוכנית הזויה!" מזדעק פרופ' גבירצמן, "היא איומה כמעט בכל פרמטר". לדבריו, עלות חציבת מנהרה כזאת מוערכת בשניים עד שלושה מיליארד שקלים. לעומתה, עלות הקמת 25 מאגרים וסכרים היא כרבע מיליארד. "פחות מעשירית!", הוא מדגיש.

חיסרון נוסף של התוכנית הוא בזבוז המים: במקרה של אירועי גשם כפי שהיו ב-92', צפויים להתנקז לנחלי איילון וירקון כמאה ועשרים מיליון קוב, שזו בערך כמות המים שמייצר מתקן התפלה בשנה. "את הכול זורקים לים! לא חבל? פשוט זלזול בכספי ציבור", הוא מתרעם, "כמות מים עצומה כל כך יכולה להעשיר את מי התהום, את האקולוגיה ואת החקלאות. זה בזבוז נורא. מדינת ישראל זקוקה למים האלה".

תמונת המצב המייאשת לא נתנה לפרופ' גבירצמן ליפול. באופטימיות האופיינית לו הוא פנה לאפיק חדש, שהיה נראה בתחילה גם מבטיח: "לאחר שהבנו שהמכשול העיקרי להקמת המאגרים הוא משפטי, החלטנו לשחק לפי חוקי המשחק".

לפני כארבע שנים הוקם במטה בנימין, בשותפות עם המינהל האזרחי ובמימונו, צוות שיקדם את הקמת המאגרים. הצוות פנה למשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן כדי לקבל חוות דעת משפטית שתוכל לקדם את מטרותיו. "חוות הדעת הזאת הפיחה בנו תקווה", הוא מספר. חוות הדעת המשפטית קבעה כי יש הבדל בין מתן שירותים למדינה הכובשת בתוך השטח הכבוש ובין מניעת נזקים. "כלומר", הוא מסביר, "לא זו בלבד שמותר חוקית למושל הצבאי בשטח כבוש לעשות פעולות למניעת נזקים, זו חובה עליו! הוא צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הנזק. בין אם זו מגיפה, שריפה או כמו במקרה שלנו - שיטפון".

אבל גם חוות דעת משפטית מנומקת לא הזיזה את הרשויות בישראל מקיבעונן הפוליטי-מדיני. "התרוצצתי עם חוות הדעת הזאת בין כל מערכות התכנון במדינה", משחזר גבירצמן, "אבל כולם שבויים בקונספציה השגויה של אוסלו. לא הצלחתי להתקדם".

בזכות חקלאי הגולן

פרופ' חיים גבירצמן גדל בשכונת רחביה בירושלים בבית אינטלקטואלי, לאב מדען חוקר ומרצה, הגיאולוג פרופ' גדליה גבירצמן. "אבא היה מחלוצי המחקר הגיאולוגי בארץ, הוא ייסד את לימודי הגיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ועבד במכון הגיאולוגי", מספר בנו. "היינו מאוד מחוברים בבית לגיאולוגיה. זוהר אחי הוא גיאולוג, וגם בני צביקה למד גיאולוגיה ועובד בתחום". גבירצמן האב נפטר לפני שנים אחדות, אך זכה לראות את חיים גבירצמן ואחיו מקבלים תואר פרופסור. "הוא היה גאה בנו מאוד, בכל הילדים. אפילו הצלחתי לפרסם שני מאמרים בעיתונים מקצועיים בשיתוף עם אבא ז"ל", הוא אומר בגעגוע.

דמותו של האב משפיעה על עשייתו של גבירצמן בתחומים השונים: "מאבא למדתי לא להישאר במגדל השן של האקדמיה ולחקור, אלא גם להיות מעורב בקהילה ובחברה. למדתי ממנו גם ללמד. אבא היה מורה נערץ ולמדתי ממנו להשקיע בהוראה. אני אוהב ללמד ורואה את הפירות אצל הסטודנטים".

משפחתו של גבירצמן נטועה כבר דורות בירושלים. סבו, משה גבירצמן, היה סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. חיים הנער גדל בחממת הציונות הדתית, "למדתי בישיבת נתיב מאיר והדרכתי בבני עקיבא". משם המשיך באופן טבעי לישיבת הסדר.

גבירצמן היה מראשוני התלמידים בישיבת הגולן. "ישיבת ההסדר הייתה אז בראשיתה והתגוררנו במבנים נטושים של הצבא הסורי ברמת מגשימים. כעבור כשנתיים עברנו למגורי הקבע בחיספין". הוא שירת בשריון במסגרת ההסדר וחזר לישיבה. עבודת החקלאות ביישובים הצעירים שקמו ברמת הגולן משכה את ליבו ולימים גם התוותה את עתידו המקצועי. "עבדנו לפעמים בימי שישי בחקלאות ביישובים הסמוכים, אבני איתן ונוב. האווירה החלוצית והחיבור לטבע קסמו לנו. החלטתי ללמוד חקלאות בתואר הראשון. בפקולטה לחקלאות בחרתי בשנה השנייה את מגמת קרקע ומים וכך התגלגלתי בהמשך גם ללימודי הידרולוגיה".

בשנת 1985 הצטרפו חיים ואשתו רחל ז"ל למקימי היישוב דולב, שהוקם כשנה קודם לכן. "היינו קבוצת חברים מישיבת הגולן שחברו יחד להקמת יישוב חדש ביו"ש, ודרך תנועת אמנה הגענו לדולב. היישוב מנה אז כעשרים קרוואנים, ועדיין לא היה מחובר לתשתיות חשמל, מים וטלפון. היינו ישוב מבודד באזור. ברוך ה' היום התווספו יישובים מסביב והיישוב דולב גדל והתרחב".

לזוג גבירצמן נולדו שישה ילדים. רחל ניהלה את האולפנה בדולב ובהמשך את התיכון באולפנת עפרה. המשפחה עברה טלטלה כשבחורף 2008 נפטרה רחל. גבירצמן נישא בשנית למיכל. למיכל יש ארבעה ילדים ולחיים שישה. "ביחד", הוא מסכם, "יש לנו עשרה ילדים ושלושים נכדים".

לאחר התואר הראשון המשיך גבירצמן ללימודים במסלול ישיר לדוקטורט בפקולטה לכימיה במכון ויצמן והשתלם כפוסט-דוקטורנט באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. "סטנפורד נחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, אחד המוקדים החשובים במחקר", מסביר גבירצמן. "פגשתי שם חוקרים מכל רחבי העולם ויש שם מעבדות מצוידות מהמתקדמות בעולם. אלו היו שנתיים וחצי מפרות ומעניינות. הבאתי משם ידע ושיטות מחקר".

מתנחל בהכשר בג"ץ

ב-1991 הצטרף גבירצמן לאוניברסיטה העברית כמרצה וחוקר. "אני עוסק מאז באוניברסיטה במחקר גיאו-הידרולוגי במאגרי התהום בארץ, בתהליכי זיהום והמלחה של מי תהום חמים וקרים, מתוקים ומלוחים, ובהוראה כמובן". גבירצמן זכה בפרסים על כמה ממחקריו.

לפני כעשור ייסד את התוכנית ללימודי הידרולוגיה באוניברסיטה העברית. ספרו 'משאבי המים בישראל' הוא ספר יסוד בלימוד הידרולוגיה בישראל ונלמד בקורסים בכל האוניברסיטאות והמכללות בארץ. "הספר מסכם את מרבית הידע שקיים בארץ בנושא המים. הספר יצא לאור בשנת 2002, ולפני כחודשיים יצאה מהדורה חדשה ומעודכנת". גבירצמן מגיש לי את שני הספרים. הספרים מאוד ויזואליים וצבעוניים, עתירי תמונות, איורים, גרפים, מפות ותרשימים. "השתדלנו לעדכן את הנתונים וגם לשמור על הסטנדרטים הוויזואליים גם במהדורה החדשה", הוא אומר בסיפוק.

לגבירצמן חשוב להדגיש שפועלו אינו מסתכם באקדמיה, "הייתי קשור גם לעולם המעשה". הוא כיהן בוועדות ציבוריות רבות, כשבחשובות שבהן מילא קדנציות משמעותיות: ארבע שנים במועצת המנהלים בחברת מקורות, ארבע נוספות במליאת רשות הטבע והגנים וכשבע שנים נוספות במועצת רשות המים.

בשנת 1997 מונה על ידי שר התשתיות דאז אריאל שרון לדירקטור בחברת מקורות. "באותה תקופה הייתה מצוקת מים קשה בהתיישבות. המים בדולב, למשל, נגמרו לפעמים באמצע היום. פניתי לדירקטוריון ושטחתי בפניהם את הבעיה. הוחלט על תוספת של 12 מגדלי מים להתיישבות. אחד מהם הגיע לדולב".

כעבור כארבע שנים מונה גבירצמן על ידי השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי למליאת רשות הטבע והגנים. נגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה כי מדובר במינוי פוליטי, שכן גבירצמן הוא מתנחל ואיש ימין. "בסופו של דבר, יש לי הכשר מבג"ץ. השופטים ישבו, דנו וקבעו שהמינוי מקצועי".

בשנת 2011 מונה גבירצמן כחבר מועצת רשות המים על ידי שר התשתיות עוזי לנדאו. "אלו היו שנים משמעותיות ביותר ברשות המים, שנים של רפורמה דרמטית שהצילה את משק המים בישראל ממשבר חריף". הוא מזכיר את שהתרחש אז: "גידול האוכלוסייה בישראל והעלייה ברמת החיים הביאו לשאיבת יתר של מקורות המים. השאיבה המוגברת גרמה להמלחה, זיהום והשחתה של מקורות המים. במשך שנים השאיבה התגברה והבעיות החריפו, אבל מדינת ישראל לא הצליחה לצאת מהמשבר".

מאבקים קשים בין המגזרים השונים ובין משרדי הממשלה שיתקו את מערכת קבלת ההחלטות. כל תוכנית טורפדה בידי בעלי אינטרסים מרשות אחרת. בזמן שהקיפאון במשילות נמשך, המצב הלך והידרדר. מפלסי המים במאגרים ובכנרת ירדו והאקוויפרים החלו להמליח ולהזדהם.

בשנת 2007 הוקמה רשות המים וקיבלה לידיה סמכויות רבות שהיו מבוזרות בין גופים ומשרדים שונים. היא החלה ברפורמה שעיקרה שינוי חוק המים ושינוי המסגרת התקציבית. בעקבות השינוי החלו להתקבל החלטות מקצועיות שהוציאו את ישראל מהמשבר.

גבירצמן היה שותף לרפורמה: "השנים שבהן כיהנתי ברשות המים זכורות לי כתקופה של סיפוק מקצועי ועשייה. רשות המים נקטה צעדים דרסטיים ששינו את תמונת המצב השלילית: הוקמו מתקני התפלה, חודשה מערכת ההובלה של המים, הוקמו תאגידים במשק המים העירוני והורחב באופן משמעותי ניצול מי הקולחים לחקלאות. בסופו של דבר, לא זו בלבד שיצאנו מהמשבר ומדינת ישראל לא חסרה מים, אנחנו גם מייצאים מים לירדן ולרשות הפלשתינית".

כשהירוקים שותקים

תפקיד ציבורי דרמטי לא פחות שנטל על עצמו היה ייעוץ לוועדת המים המשותפת של ישראל–פלשתין לקראת הסכמי אוסלו. כשאני שואלת אותו על שיתוף הפעולה עם הפלשתינים בוועדה, הוא נזעק: "מעולם לא שיתפתי פעולה עם פלשתינים! גם לא במחקר". גבירצמן מספר לי על תפקידו בוועדה ועל אכזבתו: "הייתי בוועדה המקצועית המייעצת למנהלי המשא ומתן מול הפלשתינים בנושא הסכם המים. המלצתי להתייחס לרשות הפלשתינית כפי שמתייחסים לכל רשות מוניציפלית אחרת שמקבלת שירותים. ייעצתי שהרשות הפלשתינית תקבל מחברת מקורות הקצבת מים כפי צרכיה, כמו כל עירייה ומועצה".

הפלשתינים לא הסכימו והתעקשו להיות פעילים ולקבל בעלות על המים. הישראלים כמובן הלכו לקראתם. "לאורך כל הדרך הפלשתינים קיבלו מים ותשתיות ולא כיבדו את ההסכם", הוא מעיד. במשך עשרים שנה הוא היה מאוכזב מהתפקוד הישראלי מול הפלשתינים ומהעמידה הרפה מולם.

במה התבטאו הוויתורים?

"ההסכמים הופרו בשני נושאים מהותיים: שאיבה פיראטית ואי טיפול בשפכים. אנחנו מחשבים את כמויות המים מכל אזור שאנחנו שואבים ממנו, הכול מדוד ושקול. הפלשתינים הפרו את ההסכם בכך שהם קדחו באקוויפר ההר ושאבו ממנו ללא אישור וללא תיאום עם ועדת המים המשותפת".

גם על נושא הטיפול בשפכים הוא קובל: "אי הטיפול בשפכים גורם לנזק סביבתי אקולוגי, למפגעים תברואתיים ולחלחול למי התהום וזיהומם. הביוב הפלשתיני מרמאללה זורם בנחל דלבים מתחת לבית שלי, אבל הנזק הוא לא רק מקומי בתוך יו"ש. הביוב מטולכרם, שכם וקלקיליה למשל, זורם לשטחה של אוכלוסייה ישראלית ומזהם את נחל חדרה ונחל אלכסנדר".

ומה לגבי הירוקים? הם לא משמיעים את קולם בעניין?

"ככה זה", הוא נאנח, "הארגונים הירוקים הם קודם כול שמאלניים".

פרופ' גבירצמן עובד באחד ממעוזי השמאל הידועים: האוניברסיטה העברית. "במבצע חומת מגן התפרסמו שבעה סרבני גיוס, שלושה מהם מהמחלקה שלי". אבל הדבר לא מפריע לו מבחינה מקצועית. "הקולגות שלי הם מבחינתי אנשים, מדענים. יש בינינו אינטראקציה, אבל כל חוקר הוא זאב בודד, מתרכז במחקר שלו, בדוקטורנטים ובסטודנטים שלו. אני אוהב וגאה לעבוד באוניברסיטה העברית. זו האוניברסיטה המובילה בארץ בכל המדדים, גם בתקציבים ובפרסים".

יש משהו מלא חיים ונערי בגבירצמן, שלמרות ניסיון חייו למוד האכזבות מהממסד, עדיין מרגיש שביכולתו לשנות את העולם. "התקופה ברשות המים לימדה אותי שיעור חשוב: אפשר לשנות. מדינת ישראל שהייתה במשבר מים אפוקליפטי הצליחה לעשות שינוי. היום מדינת ישראל היא מעצמת מים. מכל העולם באים ללמוד מאיתנו איך לנהל את משק המים. כבר שנים אני נכשל ביישום תוכנית המאגרים, אבל אני מאמין שזו האמת וסופה לנצח".

מלבד האמונה בצדקת הדרך, גבירצמן מעריך שכעת יש גם חלון הזדמנויות מעשי לקידום תוכנית המאגרים שעליה סיפר בתחילת הריאיון: "יש שני תהליכים שקידמו אותנו בשנים האחרונות: חוות הדעת המשפטית שהצגתי וחוק הניקוז ביו"ש (תמ"א 62), שעבר לפני כשנה. לכן יש דרך משפטית לבנות את המאגרים. כרגע יושבים במשרד הביטחון נפתלי בנט ובמשרד התחבורה בצלאל סמוטריץ'. אני מאמין ומקווה שעכשיו ייפתח הסכר".