זיכרון אוניברסלי

בשבוע הבא יציין העולם את יום השואה הבינלאומי, אולם דווקא בישראל מטשטש המוזיאון הממלכתי יד ושם את זהותם היהודית של הקרבנות

שילה פריד , כ"ז בטבת תש"פ

לימוד תורה בגטו
לימוד תורה בגטו
צילום: אוסף גנזך קידוש השם בני ברק

תלמידי הישיבה שהגיעו לסיור במוזיאון יד ושם לא ציפו לשמוע הדרכה מהסוג הזה. חלקם נחרדו מההשוואה שהציג בפניהם המדריך. "הייתה כאן לפניכם קבוצה ממדינות אפריקאיות. בחלק מהמדינות שם יש רצח עם. סיפרתי להם על שתיקת העולם מול רצח היהודים, ופתאום שאלתי את עצמי: מה אני עושה כדי לעזור להם בארץ מוצאם. אתם יודעים מה?", אמר המדריך לבחורים, "התביישתי בעצמי. אנחנו לא שונים מהמדינות ששתקו מול רצח היהודים בשואה".

גם מדריכים שעברו את ההכשרה בבית הספר של יד ושם סיפרו כי מסרים פוליטיים חדים ובוטים מועברים להם עוד לפני שהם מתחילים את עבודתם. בין היתר סיפרו כי נאלצו לשמוע הרצאה מפי פרופסורים שטענו כי ילדי חברון מתנהגים כמו אדולף היטלר, וחיילי צה"ל עושים בפלשתינים שואה כמו זו שעבר העם היהודי בגרמניה.

במוזיאון יד ושם מסיירים מדי יום קבוצות של חיילי צה"ל, תלמידי בתי ספר, משלחות רשמיות מהעולם, גופי ביטחון, סטודנטים ומקומות עבודה. המקום הפך לסמל ישראלי וכמקום שביקור בו הוא חובה לכל ישראלי, כדוגמת הכותל או משכן הכנסת. אולי זו הסיבה שמעולם לא היה מי שערער על המסרים הבעייתיים המועברים בו, ועל הנרטיב הצר שבוחר המוזיאון להציג לבאים.

כך למשל, חיילים שסיירו במוזיאון סיפרו כי מדריכים העלו בפניהם את השאלה: "האם לדעתכם החיילים הנאצים אשמים, או שרק מילאו פקודות? והאם אתם יודעים מה תעשו אם תידרשו לבצע פקודות של רצח אזרחים גם בתפקידכם כחיילים?".

"זה מאוד מטעה כשאתה חייל שלא מכיר את הצבא וצריך להתמודד עם שאלות כאלה", מספר ל'בשבע' אמיר, חייל המשרת ביחידה קרבית במסגרת ההסדר. "הרושם הוא שכל אחד הוא נאצי פוטנציאלי וצריך להיזהר איך לא להפוך לכאלה. מי שלא בא עם עולם ערכים של אהבת אדם ואמון בין איש לרעהו – ייצא משם כשהוא מרגיש שהוא שצריך להיזהר לא להפוך לנאצי".

את מי מותר להשוות לנאצים?

האמירות הבעייתיות שמושמעות ביד ושם לא נותרות רק בין כותלי המוזיאון. סדרת אירועים ותגובות מהשנים האחרונות מעידה על כיוון מובהק של מי שמוביל את מוסד הזיכרון הממלכתי.

"כל קישור לענייני שואה והשימוש במונחי ומושגי השואה בפוליטיקה העכשווית, פסולים ופגומים ופוגעים במהות של הזיכרון", תקף יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, את דבריו של ח"כ אביגדור ליברמן נגד הפלשתינים בשנת 2006. ליברמן אמר אז על חברי הכנסת הערבים כי הם "משתפי פעולה עם ארגוני טרור", וביקש להזכיר כי "גם בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים, אלא גם משתפי הפעולה עמם". ההשוואה הזאת של הערבים לנאצים ועוזריהם עוררה את זעמם של חוקרים ביד ושם ושל העומד בראשו.

ומה קרה כשהשוואות נעשו מהצד השני? בדרשת שבת שנשא הרב בני לאו בקהילת רמב"ן לפני כשנה הוא קבע כי הצבעה למפלגה הכוללת בתוכה את תלמידי הרב מאיר כהנא כמוה כתמיכה "בנאציזם ובגזענות", כלשונו. לאו, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה, אף הוסיף כי "חוקיה של מפלגה זו דומים לחוקי נירנברג של התנועה הנאצית".

האם גם אז יצאו ביד ושם נגד השוואה ושימוש במונחי השואה בפוליטיקה העכשווית, כלשונם? פנינו ליד ושם כדי לברר את עמדתם הרשמית להשוואה שעשה לאו, והתגובה שהתקבלה טוענת כי "אזכור של מרכיבים מתקופת השואה בהקשר לדיון עכשווי לגיטימי לטובת לימוד, והוא שהופך את העיסוק בשואה לרלוונטי לימינו".

לפני כשלושה חודשים נחשף מכתב שכתב ראש חטיבת מחקר באמ"ן, תא"ל דרור שלום, למאות קצינים ביחידה. במכתב התייחס שלום לדבריו של ד"ר מוטי קידר, שכפר באמינות ההרשעה של יגאל עמיר ברצח ראש הממשלה רבין ז"ל. "קמים אנשים חשוכים ומכחישים, בדיוק כמו מכחישי השואה, וכבר מקדמים באופן נלוז אמירות הכחשה לרצח המתועב", דברי שלום. גם במקרה זה ביד ושם סירבו לגנות את ההשוואה שערך קצין בכיר בצה"ל בין אמירה שנויה במחלוקת להכחשת השואה.

להתעלמות דומה זכתה גם ההשוואה שערך סגן הרמטכ"ל וכיום חבר הכנסת יאיר גולן ממרצ, בין הנעשה במדינת ישראל ל"תהליכים שקרו בגרמניה בשנות השלושים", בטקס יום השואה. איש מיד ושם לא טרח להוקיע את הדברים. לעומת זאת, כאשר לפני חמש שנים אמר ראש הממשלה נתניהו כי המופתי המוסלמי חאג' אמין אל-חוסייני עודד את היטלר לבצע את השמדת היהודים – תקפה ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופ' דינה פורת, את ראש הממשלה מעל כל במה והדגישה כי "לא היה ולא נברא". פורת לא הותירה אפילו מקום מזערי לדיון היסטורי מעמיק ורציני, או לאנשי מחקר שסברו כי דבריו של נתניהו נשענים על מידע קיים.

בלי אנטישמיות, בלי פוגרומים

ביום שני הבא יחול יום השואה הבינלאומי, ועשרות נציגים וראשי מדינות מרחבי העולם יגיעו לישראל כדי לחלוק כבוד ולהשתתף בצער העם היהודי. אבל דווקא בישראל, מתברר, המקום המרכזי העוסק בתודעת השואה מנסה לייצר בעיקר נרטיב של גזענות ולאומנות סביב השואה מבלי להדגיש את הסיפור היהודי. האנטישמיות השורשית שהביאה על העם היהודי פוגרומים וחורבנות כמעט לא מוזכרת במיצגים השונים, וגם עם קיומה של היהדות ושמירת המצוות בתקופת השואה נפגש המבקר במוזיאון בהיקף דל יחסית.

ד"ר חיים שלם, חוקר היהדות החרדית בתקופת השואה, מכניס אותנו לעובי הקורה של בעיית הנרטיב. "יד ושם עושה עבודה מצוינת", הוא אומר, "הם מביאים המון ישראלים ותיירים וחושפים אותם לסיפור של השואה. אבל הבעיה החמורה היא שכל הדרכה או אמירה שיוצאת מבית מדרשם בעצם מגדירה את השואה כפשע אוניברסלי. השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה על פי יד ושם היא הפשע האוניברסלי הגדול ביותר בעולם. יש כאן פגיעה בסיפור הפוגרום ובהתפרצות האנטישמיות".

אחד הדברים הצורמים בעיניו של ד"ר שלם הוא ההתעלמות מהרוח היהודית בשואה. "בסיור לאורך המוזיאון כל הצד היהודי, הדתי והלאומי מאוד חלש. לאחרונה הוקם אגף נפרד שמזמינים אליו קבוצות דתיות וחרדיות ושם מסופר על חיי התורה, אבל זה לא חלק מהמוזיאון ולא התצוגה הרשמית שמראים לאורחים מהארץ ומהעולם".

ד"ר שלם הוא אחד מוותיקי המדריכים במסעות לפולין. גם שם לדבריו קיים הבדל בין המדריכים שמגיעים עם מטען יהודי ובין אלה שהוכשרו בקורסי יד ושם. "משלחות של קצינים מהצבא או קבוצות לא דתיות שמודרכות על ידי יד ושם הולכים לגטו, לאושוויץ ולפעמים לקבר של רבי אלימלך מליז'נסק. אבל מעבר לזה אין שום סיפור של 'שמע ישראל', 'אני מאמין' ומסירות הנפש על קידוש השם. כך גם במוזיאון – תייר או מישהו שלא מכיר את כל אלה, יגיע ליד ושם פשוט לא יידע שום דבר על העולם הזה. גם בימי העיון של יד ושם נותנים לזה אזכור מאוד דל".

נקודה נוספת שמעלה ד"ר שלם היא מדיניות של איפה ואיפה בשמות שבוחרים המדריכים להזכיר גם בתוך הסיפורים שכן מקבלים במה. "ניקח את הסיפור של מרד גטו ורשה. במרד היו שתי מחתרות: הגוף המוכר בראשות מרדכי אנילביץ' - מחתרת אי"ל, שעליו לומדים ומדברים בכל הזדמנות, ויש גם את אצ"י – ארגון צבאי יהודי, מחתרת שהייתה שייכת לנוער בית"ר ועליה לא שומעים. יד ושם מידרה אותם מהזיכרון במשך כל השנים ונתנו את הבמה רק לצד אחד".

לצורך הכתבה שוחחנו עם גורמי מחקר ממכונים שונים וממוסדות אקדמיים, שטענו כולם כי יד ושם מציג את השואה מנרטיב אוניברסלי בלבד ומדלג על ההיבט היהודי והלאומי. אולם רובם העדיפו שלא לדבר בשמם מחשש לצאת בגלוי נגד מכון המחקר המרכזי והרשמי בישראל בנושא השואה.

מי שכן הסכימו להתבטא בגלוי הם אנשי בית העדות במושב ניר גלים, המזוהה עם המגזר הדתי-לאומי. עדי פיירמן, המשמשת כסמנכ"ל התוכן בבית העדות ניר גלים, אומנם סבורה כי ראוי שיהיו גישות שונות בנושא השואה, אולם לדבריה "יד ושם ורוב מכוני השואה רואים אותה כאירוע אוניברסלי. בני אדם שרצחו בני אדם, ומתוך כך יש ללמוד לקחים של אהבת האדם, קבלת הזר ודמוקרטיה. ערכים שהם חשובים בפני עצמם, אבל אנחנו רוצים להביא את ההסתכלות של השואה כאסון לעם היהודי".

"המסרים שלנו בבית העדות הם סביב השאלות איך העם היהודי הגיע למקום הזה, מה המקום שלנו בגלות. זה לא שבמקומות אחרים אין את המידע הזה", היא מדגישה, "אבל כשמגיעים תלמידים לפעילות של שש שעות, אתה לא יכול לתת הכול. אז בסופו של דבר מלמדים את הקו האוניברסלי שבקצה שלו נאמר שהשואה נעשתה כבני אדם לבני אדם. לכן בכל בן אדם יש נאצי פוטנציאלי ועל כל אחד לזהות את הנאצי שיש בתוכו ולדעת איך להתמודד איתו. מלמדים את הקבוצות מהצבא איך החיילים לא יהפכו אותנו לאלימים ואכזריים, ואז זה מגיע למקומות ואמירות שגם אנחנו יכולים להיות כאלה ולהתדרדר לשפל שכזה".

לדעתה של פיירמן, המסרים האוניברסליים חשובים אולי כלפי העולם, אך כשמדובר בקהל מבקרים יהודי לטעמה הדגש צריך להיות אחר: "כיהודים אנחנו צריכים ללמוד איך זה לא יקרה לנו שוב, ולהביט על השואה כחלק משרשרת של אירועים אנטישמיים היסטוריים שהגיעו לשיא במלחמת העולם השנייה".

פיירמן מתארת גם מעשי גבורה שלא זוכים לביטוי במקומות אחרים, בהם גם יד ושם: יהודים שהצילו יהודים, המאמץ לקיים מצוות בתוך התופת ולשמור על צלם אנוש, וכל האירועים החוסים תחת הכותרת של קידוש החיים.

מבחינתה של פיירמן, הנרטיב שבונה יד ושם יוצר עיוות בהצגת ההיסטוריה היהודית: "נקודת המבט האוניברסלית מדברת על פשע שנעשה לאנשים בין אנשים, מציגה את היהודים כעוד פרט במלחמה. היה רצח של צוענים, של נכים, ועל הדרך גם של יהודים. בעצם מעלימים פה פשע ייחודי שנעשה נגד יהודים מתוך רצף של אירועים אנטישמיים".

לאן נעלם האדמו"ר מפיאסצנה?

מבקר שיגיע למוזיאון ימצא אומנם פריטים הקשורים לחיים הדתיים בתקופת השואה ולפניה, אך אלה תופסים נפח מזערי ביחס לקירות ולאולמות רחבי הידיים המתעדים אירועים כמו מרד גטו ורשה, העלייה לארץ, חיי הפרטיזנים והמשטר הנאצי. בשנים האחרונות נוספו מיצגים המתארים את החיים היהודיים באירופה לפני השואה, ואף שרידים מספר תורה מאותה תקופה. אולם גם פריטים אלו, כך סיפרו גורמים במוזיאון, הוכנסו אחרי מאבק מול ההנהלה, שסירבה לכך בתוקף.

גם סיפורי גבורה לא מופיעים אם במרכזם עומדת דמות דתית. אחד הסיפורים המשמעותיים בחיי הגטו שנעדר מיד ושם הוא זה של רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה. הוא מסר דרשות ושיעורי תורה בגטו ורשה, ערך תפילות שבת עם ילדים רבים ולימד שיעורים שאת כתבי הסיכום שלהם החביאו באדמה. רק ב-1957 זוהו הדפים והפכו לספר הדרשות 'אש קודש'. מבקרי יד ושם לא נחשפים לדמות ולפועלה בגטו.

דמותו של הרב דוד קורצמן זצ"ל מקפלת בתוכה סיפור מפעים תואם יאנוש קורצ'אק. עם פרוץ השואה גידל הרב קורצמן בבית יתומים בגטו את כל הילדים שנאספו מבתי היתומים בקרקוב. בתנאים קשים ותוך סיכון חיים פעל למלא את כל מחסורם. באקציה שהייתה באוקטובר 1942, עם חיסול בית היתומים, למרות שיכול היה לאמץ את הצעות הגרמנים ולהינצל, סירב קורצמן להיפרד מ-300 היתומים, ויחד עם צוות בית היתומים צעד לתאי הגזים בבלז'ץ. בפולין יש שלטי הנצחה עם סיפורו של קורצמן, גם בקרקוב הוחלט לאחרונה לקרוא על שמו רחוב, אבל דווקא מוזיאון יד ושם לא מצא לנכון להנציח את הדמות הרבנית.

יד ושם הקימה מרכז הנצחה ייעודי לציבור החרדי. קבוצות חסידיות מגיעות אחרי שעות הפתיחה לציבור הרחב ונוצרים שיתופי פעולה, אבל בשביל הציבור החרדי זה לא מספיק. בבני ברק עמלים על הקמת מוזיאון שיספר את הפרטים שהוחלט לדלג עליהם במרכז הזיכרון הממלכתי.

ישראל גולדווסר, מרצה חרדי וחוקר ב'גנזך קידוש השם' בבני ברק, מסביר את הצורך במוזיאון החדש: "ביד ושם מכנים את עצמם 'המרכז לזיכרון השואה והגבורה'. מרידות קטנות ואירועים נקודתיים מתועדים שם בחדרים גדולים, פרטיזנים או התקוממות כזו או אחרת. אין שם חדר שמספר על המחתרת היהודית בפולין, שהבריחה ספרי קודש וסידורים והחזיקה במסתור כ-700 לומדי תורה בפולין. לאחרונה דיבר איתנו חוקר מאוניברסיטת תל אביב, שהיה בהלם מזה שסיפור המחתרת היהודית לא סופר עד היום, וחבל. יכול להיות שזו הדרך של יד ושם לפנות לקהל היעד שמגיע לסיורים, אבל אני כמחנך ומורה חרדי לא יכול להביא לשם תלמידים לביקור בלי שיחת הכנה יסודית קודם לכן".

לדברי גולדווסר, הנרטיב ביד ושם מעקר את סיפור רדיפת היהדות. "כשהנאצים נכנסו לעיר, דבר ראשון הם שרפו את בית הכנסת, פגעו בספרי התורה ובתפילין וסגרו את הישיבות ואת בתי המדרש. הם ראו במקומות האלה דגל של היהודים וזו הייתה מטרה נעלה לכיבוש מבחינת הנאצים, וביד ושם לא מספרים על זה.

"נותנים היום ביד ושם במה בעיקר לרצח בני אדם בשואה, שזה כמובן דבר כואב ואסון נוראי, אבל לא נותנים מקום למלחמת הרוח שהייתה מאוד חשובה. חדר שלם מספר לדוגמה על חסידי אומות העולם. מה עם סיפורים על רבנים שהצילו קהילות שלמות? אפילו כשיש חלל במוזיאון שמדמה חדר בבית יהודי באירופה – החליטו ליצור תפאורה של חדר בדירה בגרמניה, בלי ספרי קודש, מזוזה או חנוכייה. יד ושם בוחר להציג צד אחד, ובעינינו זה מקובל, אבל חשוב לנו שיהיה מקום שרואה את הדברים מהעיניים החרדיות".

ביד ושם דוחים את הטענות ואומרים: "המוזיאון לתולדות השואה מקדיש מקום משמעותי ותשומת לב רבה לחיי הדת היהודיים לפני השואה ובמהלכה, ומציגם תוך דגש מיוחד על גבורתם הרוחנית הן בתצוגה במוזיאון והן בפעילות השוטפת של יד ושם בתחום החינוך, המחקר, התיעוד וההנצחה. המוזיאון רצוף בחפצים, תעודות, תצלומים ומקורות נוספים המתעדים ומנציחים את חיי הדת היהודית לפני השואה, במהלכה ובמחנות העקורים אחריה. העם היהודי ואמונתו, על כל גווניה, מקבל ייצוג רב במוזיאון באמצעות חפצים שאותרו, הוסתרו ונשמרו מתקופת המלחמה וכן באמצעות מיצגים ותצלומים רבים, ביניהם: תפילין וספרי דת בחלל המציג את החיים היהודיים בגרמניה לפני השואה; קטעי וידאו מקוריים מכוללים באירופה במיצג הווידאו הפותח את המוזיאון; ספרי תורה שרופים המציגים את אירועי ליל הבדולח; תשמישי קדושה שונים המציגים את סיפור הגזל מבתי הכנסת; עוד מוצגים ספר תורה מלודז', חנוכייה ופריטים נוספים לאורך המוזיאון המציגים את המאבק על קיום החגים, ואלו רק כמה דוגמאות. כמו כן מוצגים לאורך המוזיאון מיצגי וידאו של ניצולים המספרים כיצד עשו כל שביכולתם לשמר את זהותם היהודית והמסורת בנסיבות בלתי אנושיות.

"בנוסף לכך, דרך קבע מוצגים בבית הכנסת ביד ושם, המשמש כבית תפילה פעיל, מגוון ארונות קודש וחפצי יודאיקה. כמו כן מוצג נושא הדת תכופות בתערוכות האינטרנט השונות של יד ושם, וכן בערוצי היוטיוב של יד ושם כחלק אינטגרלי מחיי החברה, התרבות והציבור היהודיים לפני השואה, במהלכה ואחריה".

הרב לאו: מינוי פורמלי בלבד

תפיסת העולם שעיצבה את יד ושם לא נובעת מבורות או מחוסר היכרות עם העולם החרדי. חברת הנהלת יד ושם, שעובדת לצידו של אבנר שלו, יושב ראש יד ושם, טוענת כי זוהי רוח שהוא מוביל באופן אקטיבי. שלו עומד בראש המרכז כבר 27 שנים. לדברי חברת ההנהלה, "אפילו על מרכז היהדות לציבור החרדי ניהלנו איתו מלחמות מאוד קשות", היא מספרת. "שלו הוא אדם מאוד חילוני, וכל דבר שלא תואם לאמונה שלו מבחינתו לא צריך להיות מוצג לציבור. המילים 'קידוש השם' מופיעות במקום אחד או שניים בכל מרחבי ההר הענקי שעליו ממוקם יד ושם, ועברנו מלחמות עולם כדי להכניס את צמד המילים הזה.

"אם יש משהו שמזכיר קצת קהילה חסידית או חיים דתיים במוזיאון, זה רק אחרי שניהלנו על זה מלחמת עולם. גם ההשוואות שעושים מדריכים במוזיאון או בפעילויות של יד ושם בין ישראל של היום לתהליכים בגרמניה הנאצית – זה לא נאמר סתם, זוהי רוח המפקד. מדריכים דתיים שעובדים כאן הולכים על ביצים כדי לא להגיד משהו שיישמע דתי מדי, כי זה נוגד את אווירת המוזיאון".

שלו מכהן כאמור קדנציה ארוכה למדי, קרוב לשלושים שנה. גורמים מתוך יד ושם יודעים לספר כי שלו הביא למוסד הצלחות והישגים בינלאומיים מרשימים, וכמנהל טוב לא רואים הממונים עליו סיבה להחליפו. עוד הם אומרים כי שלו השכיל לרכז את הסמכויות בידיו, באופן שאין בהנהלה או במועצה מי שיכול להתערב במתרחש במוזיאון. כך נעדרת גם יומרה של מי מהמנהלים או אנשי מועצה אחרים להגיש מועמדות להחליפו.

עובד שקשור בשנים האחרונות לטקס הפותח את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם סיפר כי "שלו מנסה למחוק כל דיבור דתי שעלול להישמע בטקס. כשבוחרים את שורדי השואה שיעלו את שש המשואות, הוא מבקש לוודא שיש כמה שפחות דתיים שנבחרו לתפקיד. הוא פוחד שידברו בסרטון המקדים על אמונה, תפילות, בית כנסת ושמירה על מצוות".

ביד ושם דוחים את הטענות אודות רוח המפקד של שלו, וקובעים כי הטענות "מופרכות מיסודן ושקריות! יו"ר הנהלת יד ושם מכיר בחשיבות ומקדם את העיסוק בחיים היהודיים הענפים לפני השואה, במהלכה ואחריה בכל תחומי הפעילות של יד ושם, כפי שפורט לעיל".

גם הטענה לגבי מדליקי המשואות, לדברי דוברות יד ושם, משוללת כל יסוד: "בחירת מדליקי המשואות אינה על ידי יו"ר יד ושם לבדו, אלא על ידי ועדה ציבורית הכוללת גם ניצולים ונציגי ציבור. לו הייתם טורחים לבצע תחקיר עיתונאי בסיסי הייתם מגלים עד כמה מופרכת טענתכם, שכן לאורך השנים נבחרו מדליקי משואות שומרי דת ומצוות רבים".

בחינה של מדליקי המשואות בשלוש השנים האחרונות מעלה כי הטענה אינה כה מופרכת: בשנה שעברה היו שני מדליקים דתיים מתוך שישה, ובשנים 2018-2017 היה מדליק דתי אחד בכל שנה.

חוקרים ואנשי מקצוע דתיים קיוו שמינויו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר, לתפקיד ראש מועצת יד ושם תהפוך את התמונה. אולם לדברי בכירים בהנהלה, "שלו לא רצה לשמוע על המינוי של הרב לאו. כשזה נכפה עליו, הוא פשוט הצר את צעדיו. אין למועצה נגיעה לתוכן שמלמדים בבית הספר של יד ושם, לא למוצגים במוזיאון ולא לתכנים באירועים הרשמיים".

את הטענות שעלו בכתבה נגד יד ושם הצגנו גם בפני הרב לאו עצמו. לדבריו, כל נושא התכנים במוזיאון אינו בסמכותו: "כיושב ראש המועצה אני לא חלק מ-800 עובדי יד ושם. המועצה לא נוגעת בתוכן. כל תפקידי הוא להגיע פעם בשנה לישיבת מועצה שנתית שמכנס שר החינוך, זהו תפקיד פורמלי. גם כינוס הישיבה לא קרה כבר המון זמן כי אין ממשלה ושר החינוך לא קיבל סמכות לכנס את המועצה, כך שממש אין לי מה לענות על השאלות".

"מצטערים, את לא מתאימה"

בתחילת הכתבה סופר על מדריכים ביד ושם שנוהגים כנראה על פי רוח המפקד, ומעבירים מסרים שנויים במחלוקת, לפחות בעיני חלק מהשומעים. מן הצד השני, מתברר כי מדריכים, או כאלה שמבקשים להדריך, שאינם תואמים את הנרטיב שקבע המוזיאון, מוצאים את עצמם מחוץ לשערי המקום בתואנה של חוסר התאמה.

מוריה (שם בדוי), צעירה מבני ברק שביקשה להיקלט במוזיאון כמדריכה, חשבה כי תביא איתה בשורה ורוח אחרת מזו של רוב המדריכים. "עברתי את השלב הראשון במבחני ההתאמה לתפקיד", היא מספרת, "מאוד התרגשתי. ראיתי בכך שליחות ויכולת להעביר מסרים מורכבים וחשובים. לקראת השלב השני קיבלתי משימה להכין הרצאה בנושא 'גבורה יהודית בשואה'. הנושא הזה היה מתנה בשבילי. הרי אלו המסרים שלשמם רציתי להגיע לעבודה ביד ושם. הסתערתי על כל ספר אפשרי ובניתי הרצאה מנומקת וקולחת. הסברתי איך המושג גבורה קיבל תפנית בשואה. שגבורה זה לאו דווקא להילחם עם נשק חם, אלא לוותר על פרוסת הלחם האחרונה שלך בשביל אמא שגוועת מרעב, או להחביא את התפילין שלך מתחת לדרגש באושוויץ. סיימתי את ההרצאה, וכשעה אחר כך חזרתי לחדר לשמוע את דעת הבוחנים, שאמרו 'לצערנו את לא מתאימה'. ביקשתי לפחות שיסבירו לי מדוע, והם ענו לי 'אנחנו חולקים על הדרך שבה פירשת את המושג גבורה. לטעמנו, היא שגויה'".

מוריה ניסתה להבין איזו פרשנות כן הייתה מקובלת על המדריכים הוותיקים. לדבריה, "היה בחור אחד שהכין הרצאה סביב השאלה האם היו קיימים בתי בושת ואם הייתה תרבות זנות בגטאות. הפרשנות שלו כנראה קלעה לדעת המוזיאון, שכן הוא התקבל לעבודה".

העיתונאים אראל סג"ל וישי שנרב פרסמו בגל"צ לפני כארבע שנים את סיפורו של רועי רביד. רביד היה מדריך במוזיאון במשך ארבע שנים, ובמפתיע הוחלט להפסיק את עבודתו. "היו לי מסרים קבועים שהעברתי", הוא מספר, "ואף פעם לא היו לי בעיות עם המוזיאון. ראו בי מדריך טוב ואיכותי, שמעביר את החומר בצורה ברורה לאורחים". הרושם החיובי שנוצר מעבודתו של רביד לא סייע לו כאשר אמירה אחת שנוגעת לסוגיה אקטואלית לא התאימה למסרי יד ושם.

"הייתה לי קבוצה בתקופה שאחרי החטיפה ורצח הנערים. העליתי איתם דיון על הרצח והסברתי שכמו בשואה – גם הם נרצחו בשל יהדותם. המורה שלהם התחילה להשתולל ואמרה שאני מלמד פוליטיקה בתוך הסיור. ביקשתי ממנה לכבד את המקום, ואם יש לה בעיה עם משהו שאמרתי היא מוזמנת לפנות לבית הספר להוראת השואה ביד ושם ולהתלונן.

"חשבתי שזה היה משהו קטן שנגמר, אבל כמה ימים אחר כך ראשי בית הספר פנו אליי לבירור. נאמר לי באופן חד משמעי שאלה דברים שאני לא יכול לומר במוזיאון, כי זה עירוב של פוליטיקה. הובהר לי גם שאין לקשור בין הדברים, כי שלושת הנערים לא נרצחו בגלל יהדותם, אלא בשל סכסוך טריטוריאלי בין יהודים לפלשתינים. בגלל שמדובר בשטח שיש עליו מחלוקת, אי אפשר לקשור בין הפיגוע ובין השואה. שאלתי אם אפשר לדבר על מסעי הצלב לדוגמה, ואמרו שגם דוגמאות כאלה אין להביא. אפילו השוואה בדילמה המוסרית שהייתה במרד גטו ורשה ובין זו של לוחמי מצדה הייתה פסולה בעיניהם.

"מאוחר יותר הודיעו לי כי המשך עבודתי כמדריך במקום מותנה בקיום מבחן על מושגים וחומר עיוני, וכן הצמידו לי מדריך אחר שיאזין להדרכות שלי ויפקח עליהן". כאמור, לבסוף הופסקה עבודתו של רביד במוזיאון.

ביד ושם בחרו להגיב לסיפור בדרך הבאה: "מדריכים הפועלים במוזיאון לתולדות השואה מטעם יד ושם הם מדריכים מוסמכים ומקצועיים. באופן ברור, שאינו משתמע לשתי פנים, הדרכה במוזיאון נערכת במנותק מכל הקשר פוליטי, שכן סיפור השואה עוסק ברעיון להשמיד את העם היהודי בשל יהדותו. באם תתקבל פנייה אודות מדריך כזה או אחר שעשה שימוש בשואה לצורך קידום אג'נדה פוליטית, מכל צד שהוא, הנושא ייבדק ויינקטו צעדים בעניין".