עבודה ותורה

התשובה הגנרית "אבא ואמא מורים", התחלפה כבר מזמן ב"אבא מתכנת ואמא מעצבת", אם כי המספרים בשטח מעלים תהייה האם באמת חל שינוי מהותי

עפרה לקס , כ"ו בטבת תש"פ

פרופ' ניסים ליאון
פרופ' ניסים ליאון
צילום: אוניברסיטת בר אילן

"שלוש ארבע ולעבודה", קורא שירו של אריק איינשטיין ומדרבן את האנשים לצאת מהפוך. "אתה חייב לשפוך הרבה זיעה", הוא ממשיך ומורה, אבל האמת היא שמרבית העובדים בישראל כבר לא מזיעים. במה עובדים הישראלים? זה תלוי. אם אתם בוגרי החינוך הממלכתי-דתי תבחרו לעבוד במקצועות של חינוך, רווחה, סיעוד ובריאות יותר מאשר חבריכם בוגרי החינוך הממלכתי. או לפחות כך זה היה עד לפני כמה שנים.

בעבר, כך נראה, אנשים ונשים דתיים לאומיים נטו יותר למקצועות האלה. יש בהם גם מימוש של אידיאל החינוך והסיוע לחלשים בחברה, גם עבודה במגזר הציבורי שיש בו משכורת בטוחה ויציבה וגם אפשרות להיות בבית עם הילדים. אבל בשנים האחרונות נראה שהנשים והגברים בני הציונות הדתית כבר לא מסתפקים במחוזות האלה. נדמה כי הם יוצאים להביא את לחמם גם מעיסוק במקצועות אחרים, מכניסים יותר וכבולים פחות לאידיאלים. האם תחושת הבטן הזאת מבוססת על המציאות? יצאנו לבדוק.

מבני עקיבא ללשם

"קבוצת הליבה של הציונות הדתית התחנכה במוסדות הציוניים-דתיים. רובם היו מוסדות הומניים, וזה הביא את הבוגרים ללכת וללמוד מקצועות אקדמיים: הוראה, מקצועות טיפוליים ועוד. אז קודם כול לתחום העיסוק של אנשי הציונות הדתית יש הסבר מבני", אומר פרופ' ניסים לאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. אבל מכאן, הוא מסביר, החל תהליך. "אם ניקח את הסיסמה תורה ועבודה, אז התורה שהייתה מרכזית ומפותחת ממשיכה להתפתח, אבל העבודה הפכה לקריירה".

פרופ' לאון מזהה את תחילת התהליך בשנות ה-90. "זה נכון שלא כולם בציונות הדתית הם עורכי דין ורואי חשבון, אבל האליטה היא כזאת". ואם נחזור לפוליטיקה, כי בימים טרופים אלה, אי אפשר בלעדיה, הוא משווה בין מנהיגי העבר של הציונות הדתית למנהיגיה העכשוויים ואומר שיש מאחורי זה לא מעט. "בעבר, הרב או המחנך היה במקום הראשון. איש החינוך היה המוביל. אחריו היה איש הצבא ורק אחריהם עמד איש המעשה, המצליחן, זה שנותן את הכסף".

אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. לפני תשע שנים זכה נפתלי בנט בפריימריז של הבית היהודי וכבש את המקום הראשון בפער גדול ממתחרהו הוותיק ואיש משרד החינוך זבולון אורלב. זה אומר משהו, מסביר פרופ' ליאון. "לקחו מנהיג שהיה יזם ואיש היי טק, שעשה אקזיט, ונפנפו בזה. בעבר זה לא היה קורה. בנט הגיע כבר על קרקע שהבשילה. אורי אורבך זיהה את הנקודה הזאת וקידם אותו". שיקוף נוסף לתהליך שעוברת הציונות הדתית הוא פחות מניינים שמאורגנים בסגנון בני עקיבא ויותר קהילות שנבנות סביב שכבת גיל, פנאי ומשפחה. סוג של בורגנות.

אגב, זה לא אומר שאנשי הציונות הדתית אינם אידיאליסטים, רק שלפעמים האידיאלים הם קצת אחרים. פרופ' ליאון הולך אל יישובי יש"ע ומסביר שאנשים שהיו מגויסים למען ארץ ישראל בכל זאת בנו לעצמם וילות. "החזות של היישובים שיקפה נוף של מעמד ביניים. לא הוקמו יישובים חקלאיים וגם לא קיבוצים. ההגשמה הלכה יותר לכיוון של הגשמה עצמית. כשאתה בונה וילה, לא תבנה וילה כמו זה שלידך. זה לא אומר שהדבר לא הגיע עם נקיפות מצפון. היו נקיפות מצפון. היה כאן מתח בין אידיאולוגיה לקריירה".

לאון מצביע על נקודה נוספת. כאשר המשפחות הציוניות-דתיות הן ברוכות ילדים, יחסית לציבור הישראלי בכלל, המפרנסים היו ועדיין צריכים למצוא מקצועות מכניסים. "המשפחה הציונית-דתית נאנקת תחת עול ההוצאות על חינוך הילדים. מי שחשוף לעולם שבחוץ איננו יכול לחיות כפי שהחרדים חיים, בהסתפקות במועט. פרט לכך, לציונות הדתית אין את מבנה ההטבות שהמפלגות החרדיות מעניקות למשפחות ששייכות למגזר שלהן".

אבל בתוך הציונות הדתית ישנו תת מגזר שכן מצליח להסתפק במועט ולחיות חיים תורניים בצורה אינטנסיבית יותר. זהו המגזר התורני-לאומי "שמחזיק היום את החינוך". וזו הסיבה שהציונות הדתית, לדעתו, לא מגויסת היום פחות מבעבר לערכים ולעשייה.

כשפרופ' לאון משרטט את מערכת היחסים בתוך המגזר הציוני-דתי, הוא מצייר משולש שקודקודיו אחרים ממה שנהוג לחשוב. בקודקוד העליון הוא כותב "מערכות חינוך", בצד ימין "הצעירים" ובקודקוד הנותר "מעמד ביניים". "מעמד הביניים מפקיד את ילדיו בידי מערכות החינוך. כלומר, על חינוך הילדים מופקדים האנשים התורניים יותר, אולי האידיאליסטים יותר. הם פועלים ומפעילים את הזהות של הצעירים, את השאלות שהם שואלים על עצמם ועל העולם. מעמד הביניים הולך עם המסרים הלאומיים שמוטמעים בילדים שלו, והם אלה שפעילים בכל מיני סוגיות על הארץ. המסרים האלה הולכים ונשחקים ככל שאתה נכנס פנימה אל תוך מעמד הביניים".

הופכים צורך לאידיאולוגיה

לפני חמש שנים הקימה יסכה אופנהיים עם נשים נוספות את קהילת 'דתיות עסקיות מדברות'. הקהילה, שהחלה לפעול בפייסבוק, לא מסתפקת בארבע צלעות המסך ונפגשת לכנסים עסקיים. מהקבוצה, המונה היום 11 אלף נשים, נולדו כמה תת קבוצות של קולגות: קבוצת גרפיקאיות וקבוצת אדריכליות, אומניות במה ועוד.

יעל שטיינברגר, מעצבת פנים, מרצה לעיצוב ומנהלת שותפה בקבוצה, מספרת שגם הנשים העצמאיות, אלה שבחרו לעסוק במקצוע אחר מהוראה, בריאות או רווחה, לא משחררות את עצמן מהאידיאולוגיה ומהשליחות. גם הן תמיד יחפשו את הערך מאחורי המקצוע שבחרו לעצמן, וגם היא. "פעם הגעתי עם אישה בת 80 לחנות קרמיקה ואביזרי סניטציה. דיברנו על איזה ראש מקלחת כדאי לה לקחת. פתאום המוכרת אמרה: 'תראי באיזה שטויות אנחנו מתעסקות', ואני מיהרתי להגיד לה מה פתאום, אנחנו עוסקות בבטיחות, בהנדסת אנוש, בנוחות. אני אומרת לעצמי שאני עוסקת בשלום בית ובתיווך בין הרצונות של אנשים לתקציב שלהם. זמרות ואומניות דתיות לא יאמרו 'הבמה קורצת לי'. הן יחפשו את הערך. הן יגידו 'יש לי בשורה להביא לעולם, אני רוצה לשמח אנשים'. כולן חוקרות ובודקות היכן מסתתר הערך. לפעמים זה גולש לפלספנות יתר", היא מודה.

הקבוצה התחילה כשהיא מיועדת לעצמאיות. כי הן עובדות לבד, אין להן חברה, הבדידות היומיומית והעסקית היא קשה. "אמרנו, ניפגש בפייסבוק, נדבר על הקשיים, ניתן טיפים ונשתף בדילמות". בגל השני הגיעו נשים שרוצות לעשות את המעבר משכירות לעצמאות. ויש את אלה שמשלבות, הן גם מורות וגם מוכרות תכשיטים כהשלמת הכנסה או עניין.

בין אלה שעשו את המעבר משכירות לעצמאיות היו לא מעט מורות. "מה שהניע אותן זה הרצון לעבור הלאה, להתקדם. ברגע שהן מבינות שהוראה, או המקום שבו הן נמצאות עכשיו לא מתאים להן והן רוצות להיות במקום אחר, זה דיסוננס שקשה להתמודד איתו. את מסתכלת ימינה ושמאלה בחדר המורים ורואה שהמורה שלצידך היא גם סטייליסטית והמורה ההיא היא גם מאמנת. יש מגמה גדולה של שילוב בין שכירה לעצמאית".

שטיינברגר חושבת שמאחורי הרצון של נשים להתפרנס והרצון להביא עוד כסף הביתה, יש גם תחושות של נשים שאם הן תרווחנה יותר כסף תהיה להן יותר אמירה בבית. ויש גם רצון להגשמה עצמית שאולי לא היה פעם, לא בחברה בכלל ולא במגזר הציוני-דתי, "השיח על כסף, על הכנסות, הוא גם חלק מהשיח שלנו".

ולמרות שנראה שיותר נשים יוצאות היום לכיוון של עסקים עצמאיים, בודקות היתכנות כלכלית ומדברות על תמחור נכון, עדיין, אומרת שטיינברגר, המגזר הציוני-דתי אמביוולנטי בכל הנוגע לכסף. "היחידים שאומרים לי 'ועכשיו הגענו לגועל נפש' כשאנחנו מגיעים לדבר על כסף, הם דתיים לאומיים. כסף זה לא גועל נפש. בקבוצה שלנו אנחנו מדברות על הקודש בלפרנס, על הצורך הזה להביא פרנסה, ודנות בדילמות של ילדים מול עבודה".

הסטטיסטיקה לא משקרת

אולם מה שנראה כמו תהליך ברור שעוברת הציונות הדתית, של הנפת הדגל הבורגני או נטישה של מקצועות ההוראה והרווחה לטובת מקצועות חופשיים ועצמאות, מתנגש חזיתית בנתונים. כששוחחנו עם הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, שהיה במשך עשור ראש מינהל החמ"ד, הוא דווקא מדווח על יציבות במספר המורים והמורות. למערכת חסרים באופן כרוני מורים לאנגלית, אך ליפשיץ לא זיהה מגמה בנושא הזה. לא היו בעבר יותר מורים והיום אין מספיק.

סימן השאלה הזה מתחזק לאור הנתונים שמציג אריאל פינקלשטיין, דוקטורנט שחקר את תחום התעסוקה בציונות הדתית וכיום הוא מקיים מחקר נוסף בנושא בשביל 'נאמני תורה ועבודה'. פינקלשטיין אומנם מזהיר בתחילת דבריו כי הנתונים שבידיו אינם מושלמים, אולם מהנתונים שיש בידו בכל זאת הוא הגיע למסקנה החותכת ש"אין תזוזה בתעסוקה בקרב הציונות הדתית". עדיין, 40 אחוזים מהנשים בציונות הדתית עוסקות במקצועות של חינוך, רווחה וסיעוד. 25 אחוזים מאותן נשים עוסקות בענף החינוך, פי שניים מחברותיהן בוגרות החינוך הממלכתי. בקרב הגברים הציוניים-דתיים מדובר בשיעור של פי שניים וחצי. מכיוון שפינקלשטיין עורך היום מחקר נוסף, הוא שב ומסביר שהבחירות המקצועיות של המגזר לא השתנו בשנים האחרונות.

הציוניים-דתיים, אומר פינקלשטיין, מעדיפים את הענפים האלה יותר מאשר חבריהם בוגרי החינוך הממלכתי באופן מובהק. 20 אחוזים מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי עוסקים בחינוך לעומת כמעט 10 אחוזים מקרב בוגרי החינוך הממלכתי. לבריאות, רווחה וסיעוד הם הולכים פי אחד וחצי מאשר חבריהם החילוניים, והשיעור שלהם גבוה גם במגזר הציבורי, באופן יחסי.

בסופו של יום אנשי הציונות הדתית משתכרים פחות מנשים וגברים בוגרי החינוך הממלכתי. ייתכן שזה בגלל ההליכה לכיוון המגזר ציבורי ולא הפרטי, וייתכן שבקרב נשים, לפחות, הדבר נובע משעות עבודה מופחתות, כדי להיות יותר עם הילדים.

הנתונים שלך מאוד מפתיעים. התחושה אומרת שיש מגמה אחרת לגמרי.

"זה קורה", הוא משיב כאיש מספרים מנוסה. "חקרתי את נושא הנישואין בציונות הדתית. מדברים המון על תופעת הרווקות המאוחרת, אבל אני גיליתי שאין עלייה במספר הרווקים המאוחרים ביחס לשנים שעברו. מה שכן, בעבר התופעה הזאת לא נראתה. אנשים היו גרים בבית ההורים עד שהם היו מתחתנים. עכשיו אנשים עוזבים את הבית, גרים עם שותפים ויש דיבור סביב זה. יכול להיות שאם לא הייתה קבוצת דתיות עסקיות, למשל, לא הייתה תחושה שיש תופעה של הליכה משכירות לעצמאות".

במחקר החדש שעורך פינקלשטיין היום קיימת חלוקה פנימית של הציבור הדתי-לאומי ל"דתי" ו"דתי מאוד", מה שמאפשר לנתח טוב יותר מי הם המחנכים של ילדי המגזר. לפי החלוקה הזאת כ-362 אלף איש הגדירו את עצמם דתיים ו-69 אלף איש דתיים מאוד. מקרב הדתיות 25 אחוזים עוסקות בחינוך ובקרב הדתיות מאוד 37.8 אחוזים. אצל הגברים זה אפילו יותר מובהק. שבעה אחוזים מהדתיים עוסקים בחינוך ו-15 אחוזים מהדתיים מאוד עוסקים בחינוך. אומנם המספרים המוחלטים של הדתיים מאוד קטנים יותר, אבל יש כאן מגמה. גם לתחומי הרווחה, הסיעוד והבריאות הולכים דתיים מאוד יותר מאשר דתיים.

"הציונות הדתית בכללה היא חברה אידיאליסטית", הוא חוזר לדבר על התמונה הכללית. "לכן גם כשציוני דתי ילך להיי טק הוא יחפש את המגזר הציבורי. מי שמפתח את כיפת ברזל נתפס כאידיאליסט. בעזרת השפה הזאת, שפת האידיאלים, מנסה צה"ל לגייס בנות דתיות".

ויש גם מניעים אובייקטיבים. "המגזר הפרטי יותר מוטה אנגלית, והציבור הדתי נרתע בדרך כלל מאנגלית. גם לא תמצאי כל כך אנשים בסטארט-אפים. כי דתיים הם פחות יזמים. וגם, בחור בן 30-28 במגזר הדתי בדרך כלל כבר נשוי עם ילד ופחות יכול לאפשר לעצמו להמר. הוא צריך לפרנס וצריך יציבות".

על דבריו של ליאון לגבי בנט והערכת האקזיט שעשה משיב פינקלשטיין: "יכול להיות שנפנפו בזה ומעריכים אותו על הצעד הזה, אבל אני עדיין לא רואה את זה בנתונים". ולגבי ה"גועל נפש", כלומר הכסף? גם פינקלשטיין רואה את הרתיעה של הציבור הציוני-דתי מכסף, "אפילו חלק מהדתל"שים עוד נושאים את זה עמם. כמו שהם נשארים ימניים, חלק גדול מהם הולך לתוכניות בשירות המדינה. לא משתחררים מהחינוך הציוני-דתי כל כך מהר".

"מתי תמצא עבודה?"

"סוגיית החינוך היא סוגיה שבה אני מוריד את הכובע בפני הציבור החר"דלי וזו נקודת החרפה שלנו, ציבור 'נאמני תורה ועבודה'", אומר שמואל שטח, מנכ"ל 'נאמני תורה ועבודה'. שטח מספר שגם במשפחה שלו, משפחה דתית לאומית מאזור המרכז, כולם עוסקים בכספים ואביו עדיין שואל אותו מדי פעם: "נו, שמוליק, מתי תמצא עבודה?". כי עבודה בחינוך, גם אם מדובר בניהול עמותה, איננה עבודה.

לא מעט תלונות נשמעות מהציבור הדתי-לאומי הליברלי כלפי המחנכים והמורים של הילדים. אולם ההורים מחזיקים במקצועות חופשיים ומעריכים את הילדים שלהם שמגיעים לעבוד במקצועות כאלה. מקצועות ההוראה נתפסים כמכובדים באגף החרד"לי יותר של הציונות הדתית. כל זה, מסביר שטח, נובע מפרדוקס פנימי. "זו בעצם ההצלחה של ערכי תורה ועבודה - להגשים את הערכים הדתיים-לאומיים ברפואה, במשפט ובמדע. אבל נעבעך, מי ילך לחינוך?". גם מי שהולך מקרב הדתיים הליברליים לחינוך, מכוון את עצמו לבית ספר חילוניים או לבתי ספר משלבים. "הרבה יותר קל למורה כזה ללמד בבית ספר חילוני. לנשים לא מודדים בעיניים את כיסוי הראש ולא שואלים את המורה הגבר איך לימדת את הגמרא ומה בדיוק אמרת".

אבל בסופו של דבר זו גם בחירה כלכלית. היכולת להכניס פחות כסף הביתה תמורת האידיאלים של הוראה וחינוך שאתה מאמין בהם.

"היום משכורת של מורה לא נמוכה כמו שהיא הייתה פעם. שנית, המגזר הציוני-דתי עדיין הולך על עיוור למקצועות אחרים שההכנסה בהם היא נמוכה, כמו עבודה סוציאלית. מה שמרתיע היום אנשים ממקצוע ההוראה זה פחות השכר, יותר האחריות והעבודה השוחקת". ב'נאמני תורה ועבודה' פועלים היום כדי שיותר בנים ובנות שאוחזים בתפיסת עולמם ייכנסו למערכת החינוך. עד שזה יקרה ימשיכו התורניים יותר לחנך את הילדים מתוך אהבת החינוך וההכרה בחשיבותו.