הרב שי פירון: ותרו על קוצר הרוח, הרבו באמונה

פעם אחר פעם אני חושב על האסירים המנגנים, מנסה לחשוב מה היה קורה אילו – חלילה – הייתי צריך לנגן ליד קרמטוריום בגיטרה האהובה שלי.

הרב שי פירון , כ"ו בטבת תש"פ

שמואל גוגול מנגן בפני רבין ורעייתו
שמואל גוגול מנגן בפני רבין ורעייתו
צילום: צביקה ישראלי, לע"מ

(נכתב על ידי הרב שי פירון במסגרת דבר התורה השבועי הנשלח בכל שבוע)

אירועי כנס השואה הבינלאומי, העלו מחדש, את שאלת תכליתה של מדינת ישראל.

לא רק מקלט, בית לאומי לעם נרדף, אלא ארץ ייעוד ובשורה. ממלכת ההיפך שתכליתה לתקן את עוולות האחרים. כאן, בארץ הזו – צריכה להיבנות חברת מופת, אוהבת אדם, מכבדת אדם, דואגת לאדם, לכל אדם. כאן לא יהיה רעב, לא יהיה חולה ללא טיפול, ללא יהיה קשיש שטוב מותו מחייו. כאן ידאגו לעני, לגר, ליתום לאלמנה.

זו תכליתה של ישראל. להיות תמונת מראה של העולם שהיה ואיננו.
אלא, שכאן, בארץ הטובה, לא הכל מאמינים שזה אפשרי. זה נראה להם רחוק. יתר על כן – יש החשים שאנו בנסיגה, הולכים ומאמצים תרבויות נוראיות. כאלה שמאמצות הצלחה אישית, דורסנות כלכלית.
בפרשת השבוע, פרשת וארא, שולח האל את משה, לבשר לעם את בשורת הגאולה.

משה מסרב ונימוקו עימו: "וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". נתרגם את זה למילים שלנו: למה ש'הם' יחשבו עלינו דברים טובים אם אנחנו חושבים על עצמנו כל כך הרבה דברים רעים....

ואכן, בהמשך, לאחר שמשה יוצא לבשר את בשורת הגאולה, נאמר: " וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה". ושוב – נתרגם לשפתנו: לא היה להם זמן, קוצר הרוח – פירושו שרצו לראות הכל, מהר, כאן, עכשיו ומיד. זאת ועוד – הם היו שקועים בקיום היומיומי – לא היה להם רגע להרים את הראש ולהתעסק ב'רוח'. קוצר רוח, הוא מצב תודעתי שבו אנשים מפנים זמן קצר לעולמות התוכן והמשמעות. אין להם זמן. ההבדל היחיד בין אז להיום – הוא שלהם לא היתה ברירה. אנחנו: בחרנו. בחרנו לא להיות סבלניים, להיות קצרים בעולמות רוח ולעבוד קשה והרבה.

איך גורמים לאנשים להקשיב? מה עושים עם אנשים שמסרבים להאזין לעולמות הרוח?! שרים שירים. הולכת ומתפתחת תופעה של שירי תוכן עמוקים המהווים ביטוי עמוק לרוח החסרה. הניגון והמילים מרככים את הנפש ומאפשרים לנו להקשיב לשורש הנשמה. מוזיקה היא תמצית החיים. תו, צליל, אקורד הם שפת הלב, מבע הנפש. לפעמים אני מרגיש שכל צליל מפעיל שריר אחר בגופי. המוזיקה מחייה אותי, מפעילה אותי.

מנהיגים רבים הגיעו לציין שבעים וחמש שנה לשחרור מחנה אושוויץ. במהלך השנים סיירתי שם עשרות פעמים. בכל פעם התרגשנו, הזדעזענו, בכינו, הבטחנו. אבל, לי יש את 'המקום שלי'. זה לא מקום מזעזע, התמונות אינן נוראיות. אבל שם, אני מרגיש וחווה את השואה ברבדים אחרים.

בכניסה למחנה, עשרים מטר אחרי השלט הזוועתי, "העבודה משחררת" עמדה תזמורת המוות. שם, הם נגנו מנגינות של מרש קצבי.

אני חוזר, בלחש, עם דמעה של כאב אל שמואל גוגול, אותו הכרתי כילד. גוגול נולד בפולין ב – 1924, אביו ברח, אימו נפטרה כשהיה בן שלוש. כך הגיע לבית היתומים של קורצ'אק ממנו קיבל במתנה מפוחית. יאנוש נהג להניח מתנה מתחת לכרית כשהתחלפו שיני החלב.

גוגול הגיע לאושוויץ בגיל 15. הוא השיג מפוחית תמורת מנות של מרק ולחם. וכך, בשעות לא שעות, הקפיד על נגינה. כשהתפרסמה נגינתו, צורף לתזמורת המוות. הם נצבו בכל יום, 10 – 12 נגנים בסמוך לקרמטוריום מספר 3, כדי להנעים את רגעי החיים האחרונים....

לא פעם, בשעה שניגן, ראה קרובים וידידים מובלים אל מותם. לכן, החליט לנגן...בעיניים עצומות. גוגול החליט שאם יינצל יקדיש את חייו לנגינה, ילמד ילדים רבים, ככל שניתן, לנגן במפוחית, שבזכותה נצלו חייו.

בשנת 1993 הוזמן גוגול להצטרף לביקורו של ראש הממשלה, יצחק רבין, באושוויץ. קרוביו וחניכיו ניסו למנוע ממנו את הנסיעה, מצבו הרפואי היה מעורער. אבל גוגול שהתרגש, סירב. לעיתונאי נח קליגר אמר: "אני אנגן גם אם הדבר יעלה בחיי". לצדו של ראש ממשלת ישראל ידע גוגול שהגיע הרגע לשוב ולנגן בעיניים פקוחות. חודש מאוחר יותר, עמדו כל אוהביו מסביב לקברו.

פעם אחר פעם אני חושב על האסירים המנגנים. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אילו – חלילה – הייתי צריך לנגן ליד קרמטוריום בעזרת הגיטרה האהובה שלי.

ואני יודע – שהדרך היחידה לשרוד, היא לעצום את העיניים ולדמיין. כך, פעם אחר פעם, אני עומד במקומה של התזמורת, עוצם את העיניים ומדמיין...

גם נגני כלי מיתר היו שם. אלה היודעים להרעיד את הלב. ארבעים שנה אחרי, ניסה ליאונרד כהן להיכנס לנעליהם של הנגנים שעצמו את העיניים. ב 1984 כתב שיר חדש, כך הסביר את הרקע לשיר:
"מסקרן לדעת איך שירים מתחילים להיווצר, מהו המקור של השיר, כי לכל שיר יש מעין גרעין או זרע שמישהו נותן לך, או שהעולם נותן לך, ומשום כך התהליך של כתיבת שיר הוא כל כך מיסתורי. אבל זה בא רק משמיעה או קריאה או ידיעה שבמחנות המוות, לצד הקרמטוריום בכמה ממחנות המוות, רביעיית מיתרים אולצה לנגן בזמן שהזוועה הזאת התרחשה.

אלה היו האנשים שגם גורלם היה הזוועה הזאת, והם היו צריכים לנגן מוזיקה קלאסית בזמן שהרגו ושרפו את חבריהם האסירים. וכך, המנגינה הזאת, "הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף", משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים, כך שלא חשוב אם מכירים את ראשית היווצרות השיר, כיוון שאם השפה מגיעה מהמשאב הזה של התשוקה, הוא יהיה מסוגל לאמץ כל פעילות של תשוקה"

ליאונרד כהן ראה אסיר אוחז בכינור. הוא לא מביט אל פני המוות, הוא לא צופה פְני הווה. הוא רק עוצם עיניים ונוסע במנהרת הזמן – אחורה או קדימה. מדמיין את הריקוד שיבוא.

"הרקידי אותי אל יופייך עם כינור בוער
הרקידי אותי דרך האימה עד שאיאסף בבִטחה
הניפי אותי כענף זית והיי יונתי השבה לביתה
הרקידי אותי עד קצה האהבה.

הו, הרשי לראות יופייך עת העדים עזבו
הרשי לראות תנועתך כפי שבבבל נהגו
הראי לי לאט מה שרק את גבולותיו אני יודע
הרקידי אותי עד קצה האהבה

הרקידי אותי כעת אל החתונה, הרקידי אותי עוד ועוד
הרקידי אותי בעדינות רבה, הרקידי אותי המון
שנינו מתחת לאהבתנו, שנינו מעליה
הרקידי אותי עד קצה האהבה.

הרקידי אותי לילדים המבקשים להיוולד
הרקידי אותי דרך הוילונות שהתיישנו מנשיקותינו
הקימי אוהל מחסה כעת, למרות שכל חוט קרוע
הרקידי אותי עד סוף האהבה.

הרקידי אותי אל יופייך עם כינור בוער
הרקידי אותי דרך האימה עד שאיאסף בבִטחה
געי בי בידך הערומה, או געי בי עטופת כפפה
הרקידי אותי עד קצה האהבה".

כך, אני מקפיד, מאז, פעם ביום, לשמוע רגע אחד של מוזיקה – בעיניים עצומות. לחזור אל אותם נגנים שניסו לטמא את היקר והקדוש- את המוזיקה – ולא הצליחו... אילו רגעים בהם אני מתנער מקוצר הרוח, מתבונן בנס הגדול, במדינת ישראל.
חברים יקרים,
תעצמו קצת עיניים; הקשיבו לצלילי המציאות; ותרו על קוצר הרוח. הרבו באמונה.
אמונה באדם.
אמונה בייעוד שלנו כעם, כמדינה.

"אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום".

שבת שלום,

שי