בצעקה ננצח

פרשת נעמה יששכר היא דוגמה נוספת למסחטה רגשית שמופעלת על ההנהגה ועלולה לגבות מחיר לא הוגן מאזרחי ישראל.

עפרה לקס , ד' בשבט תש"פ | עודכן: 22:29

למרבה התסכול, רק מי שצועקים בלי חשבון לטובת יקיריהם מקבלים את מבוקשם
למרבה התסכול, רק מי שצועקים בלי חשבון לטובת יקיריהם מקבלים את מבוקשם
איור: עדי דוד

"ראיתי את החיילים העיראקים נכנסים לבית החולים עם רובים. הם הוציאו את התינוקות מהאינקובטורים ונתנו להם למות על הרצפה הקרה. זה היה נורא. לא יכולתי שלא לחשוב על האחיין שלי, שאם היה נולד גם הוא פג, זה מה שהיה קורה לו".

המילים קורעות הלב האלה שייכות לנהירה, נערה כוויתית בת 15, שדיברה מול חברי הקונגרס האמריקני. היא ניצבה שם, מוחה את הדמעות, מנסה לייצב את הקול ולהמשיך להעיד. לוח השנה הצביע על אוקטובר 1990, ונהירה הייתה הפה והבכי של האזרחים הכוויתים הכבושים בידי עיראק. היא באה לבקש מארצות הברית הגדולה לשחרר את המדינה שלה.

במושגים של היום היינו אומרים שנהירה שברה את הרשת. במונחים פרה-פייסבוקיים, 700 תחנות טלוויזיה שידרו את העדות שלה וסיפורה הקשה הגיע לליבם של מאות מיליוני צופים אמריקנים. הרגש עשה את שלו. חברי קונגרס סיפרו שהשתכנעו מעדותה והרימו את האצבע בעד שימוש אמריקני בכוח נגד עיראק. אחרי ההחלטה האמריקנית הצטרפו עוד 31 מדינות לקואליציית הלוחמים בעיראק, ויחד יצאו למבצע סופה במדבר, או כמו שקראו לו בישראל - מלחמת המפרץ.

כמה שבועות אחר כך התקלף פלקט העדות של נהירה והאמת שהתגלתה מאחוריו הייתה עירומה אך מתוחכמת. נהירה לא הייתה אזרחית כוויתית תמימה, אלא בתו של שגריר כווית בארצות הברית. הצעירה הייתה שחקנית-שליחה של ארגון 'אזרחים למען כווית החופשית', ומי שעמד מאחורי בישול העדות והפצת החומרים היה משרד יחסי הציבור 'היל ונולטון' שנשכר על ידי הארגון של הכוויתים הגולים.

'היל ונולטון' הצליחו. ארצות הברית יצאה למערכה כדי לשחרר את המדינה של הלקוח שלהם. כוחות הקואליציה איבדו כ-380 חיילים במלחמה הזאת, מאות אחרים נפצעו וכסף רב נשפך. העיראקים שילמו מחיר גבוה פי כמה, בכל המובנים. נכון, העיראקים לא היו צדיקים תמימים ולארצות הברית היו עוד כמה אינטרסים במלחמה הזאת מלבד הצלת כווית. אבל אנשי הקונגרס היו צריכים לשאול עוד כמה שאלות לפני שהצביעו בעד היציאה למלחמה.

לב שומע ושכל פועל

17 שנה אחר כך המציאה אשת יחסי הציבור תמי שינקמן את הסלוגן "גלעד שליט - הילד של כולנו". היא לא נתנה לעיתונאים לנוח לרגע. היא נפגשה איתם, הפצירה בהם שיציבו את סיפורו של שליט בעמודים הראשונים של העיתון, סיפקה להם חומרים לסיקור באופן שוטף ועשתה הכול כדי שהסיפור יישאר במודעות של אזרחי ישראל. לצידה עבדה חברת לובינג שפעלה בקרב נבחרי הציבור.

השתיים עשו עבודה מצוינת. גלעד הושב לישראל חי וקיים, לשמחת ליבה של משפחתו ושל המדינה כולה. אבל עסקת השחרור הייתה שערורייתית. יותר מאלף מחבלים יצאו לחופשי, בהם רוצחים שנגזרו עליהם מאסרי עולם.

שינקמן, חברת הלובינג וגם משפחת שליט עשו את מה שהיו צריכים. אוי לו להורה שהיה מפקיר את בנו או בתו בשבי החמאס, זה נוגד את צו הלב והאינסטינקט הטבעי. מנהיגי הציבור היו צריכים להיפגש, להנהן, להפוך את העולם כדי להביא אותו, אבל להגיד - עד כאן. לא במחיר הבלתי נתפס שאזרחי המדינה יצטרכו לשלם. מיכי מרק, ברוך מזרחי ודני גונן כבר שילמו על העסקה בחייהם, והם לא היחידים. המדינאים והאזרחים היו צריכים לדעת שיש מי שמערבב להם את הלב, שמישהו מבשל את הסיפור כך שהוא ייגע בעצבי הרגש החשופים ויעורר חמלה. שמישהו עובד כדי שהדמעות יסמאו את השכל, והעובדה שיש כאן כמה סוגיות כבדות שראוי לשאול עליהן שאלות תישכח מן הלב.

אני רוצה שהפוליטיקאים שלנו יהיו אנושיים. אנחנו זקוקים לפוליטיקאים קשובים. כאלה שבאים לנחם אבלים, שמברכים ספורטאים שזוכים במקומות ראשונים, שיודעים לצחוק ולבכות עם הציבור שבחר בהם. אנחנו לא רוצים אנשי ציבור מנותקים, שעומדים כל היום עם מחשבון קר ובודקים מה כדאי ומה לא רק במישור הכלכלי, הפוליטי או המדיני.

שלמה המלך ביקש מה' לב שומע. אנחנו זקוקים למנהיגים עם לב שומע. אבל לשלמה הייתה גם חוכמה פוליטית, וזה השילוב הראוי. יד חומלת ושכל פועל. שרים שיודעים להזיל דמעה כנה, אמיתית, אבל להגיד עד כאן. אמשיך להפוך בשבילכם את העולם, אבל יש לי עוד תשעה מיליון אזרחים לדאוג להם, ואני לא יכול ליצור תקדים או למכור את שלומם של שאר האזרחים למען חייל אחד או אסיר אחד.

מה מחיר השחרור של נעמה?

נעמה יששכר, שנגזר עליה עונש בלתי פרופורציונלי על הברחת 9.5 גרם חשיש, זכתה באמא לוחמת. אמא לביאה. אני צופה בה ומתפעלת. יפה יששכר לא ראתה גבולות בעיניים, קפצה מיבשת ליבשת, דפקה על כל הדלתות ולא הרפתה עד שתראה את בתה בישראל.

אולם המחיר שאנחנו משלמים תמורת החנינה של יששכר לא מספיק ברור. הוא לא פורסם באופן רשמי ומלא, והציבור לא מבין את השלכותיו. מדינת ישראל נמצאת היום במצב של ממשלה לשעת חירום והכנסת הפכה אתר לסיורי בתי ספר. לא התקיים דיון ראוי לשמו בעניינה של יששכר, לא בקבינט ולא בוועדה כלשהי, לא במליאה אחת שבה צעקו בעד ונגד. רק ראש ממשלה שצריך לברך אותו על המעורבות והאנושיות שלו, אך גם נכון לשאול עליה כמה שאלות. האם התערב בנושא יששכר כי הוא נגע לו במיוחד? האם הביא בחשבון את שיקולי העתיד? האם העסקה תהווה תקדים להשלכת ישראלים לכלא בעתיד מתוך ציפייה שמדינת ישראל תעשה הכול כדי להשיב את בניה?

בתחילת השבוע העיר בן כספית שהדוד של נעמה יששכר הוא אחד משלושת נהגיו הוותיקים של ראש הממשלה. בסביבת ראש הממשלה סירבו להשיב לי אם הטענה הזאת נכונה. ואקום של ביקורת. הפעם דווקא נשאלו השאלות, אך לא היה מי שישיב עליהן. עוד אחד מנזקי האין שלטון.

בעת כתיבת שורות אלה נראה שנעמה יששכר תגיע ארצה בסוף השבוע. כשתגיע, אני אשמח איתה, עם משפחתה ועם חבריה. אין כמו שמחת גאולה מבית האסורים. אך במקביל אמשיך לקוות שלא נגלה בעוד שנה או שנתיים שהעסקה הייתה יקרה מדי לכולנו.

ומה הלקח שמשפחות שאול, גולדין ומנגיסטו האצילות צריכות ללמוד מכל זה? שאסור להתנהל באחריות מול המדינה ולבקש את מה שהוגן. שרק מי ששוכר משרד יחסי ציבור ולובינג ומי שלא רואה בעיניים, הוא שיכבוש את לב האזרחים והמנהיגים. הכלל הזה הוא לא מוסרי ולא נכון, אבל זה כנראה מה שעובד.

לתגובות: ofralax@gmail.com