שלמה פילבר:
הזדמנות היסטורית

במקום לומר הלל מעדיפים חלק מראשי יש"ע להסתייג מתוך קטנות אמונה וחוסר הבנה שיועציו של טראמפ הניחו לפניהם הזדמנות היסטורית. דעה

שלמה פילבר , ד' בשבט תש"פ | עודכן: 10:55

נתניהו עם ראשי המועצות מיו"ש
נתניהו עם ראשי המועצות מיו"ש
צילום: דוברות

לפני 21 שנה, בספטמבר 1999, ארבעה חודשים אחרי שאהוד ברק נכנס ללשכת ראש הממשלה, השתתפתי כמנכ"ל מועצת יש"ע בדרמה קשה בהרבה מההחלטה שנדרשת היום מראשי יש"ע. בלשכת היועץ המדיני דני יתום נאלצו ראשי מועצת יש"ע לאשר בחתימת ידם פינוי של כ-20 נקודות לא מאוישות, בתמורה לקבלת אישור להשאיר 11 מאחזים שבהם גרו כמה עשרות משפחות – ביניהם עמונה. ברק, בשונה מרבין שהחליט על הקפאה מוחלטת, העדיף להרדים את המתנחלים באישורים להמשך בנייה בהיקף קטן, "כי ממילא בעוד שנה נחליט לפנות את כולם".

ארבעת האנשים בחדרו של דני יתום, שיש להם זכויות רבות, הסכימו תחת מחאה לקבל את ההסכם, ואני נשלחתי למחרת לתקשורת כדי להסביר אותו למתיישבים. בראיונות אמרתי, והאמנתי בכל מילה, ש"ההסכם הזה יביא בעתיד יותר מתיישבים, ויפתח את היישובים יותר מאשר בלעדיו".

רוב היישובים נתנו גיבוי לשיקול הדעת של ראשי יש"ע ופינו בעצמם את המכולות, מגדלי המים והמבנים הריקים שהוצבו בגבעות כדי לסמן נוכחות ולתפוס שטח. רק מאחז אחד סירב לקבל את ההסכמות, אנשי חוות מעון, שהתבצרו בחווה וגרמו לפינוי אלים. כל המאחזים ההם הפכו היום ליישובים פורחים עם כמה אלפי תושבים. ברק הודח, נעלם מהזירה הציבורית, ניסה לחזור והיום בעיקר מצייץ בטוויטר את עמדותיו המדיניות. אגב, גם תושבי גבעת מעון חזרו, בהסכמה שקטה מאוחרת יותר. היום, בעידן הרשתות החברתיות והפיצולים במחנה הימין, ספק אם הסכם כזה היה עובר.

במשך רבע מאה התנהל בימין דיון אידיאולוגי נוקב אם בכלל מותר להסכים לפשרות בשטח, מתוך חשש שכל הסכמה תהפוך לעמדת הפתיחה לוויתורים נוספים בכל ממשלה. השבוע התעוררו ראשי המתנחלים לעידן חדש. מציעים להם ריבונות כאן ועכשיו. הפעם – הפוך מאוסלו, הישראלים הם שמקבלים מחוות מיד ובמזומן. לתמורה יידרשו להסכים רק אם הפלשתינים יקיימו שורת תנאים שכרגע נראים דמיוניים לחלוטין.

בשיעורי ההיסטוריה מלמדים על היהודים החכמים שהיו לאורך הדורות, שהפכו יועצים לשליט או למלך זר והביאו בחוכמתם גאולה לקהילותיהם. היום יושבים שלושה יהודים כאלה – שעוד יירשמו על לוח זהב בדברי ימי ישראל - בבית הלבן, במשרדי השלטון של המעצמה החזקה בעולם, ומציגים תוכנית מתוחכמת שאמורה לסייע לביטחון ישראל בכלל וליישובים בפרט.

בכישרונם הם נימקו את התוכנית בעקרונות שנשמעים רציונליים גם לאוזן קפיטליסטית אמריקנית שאצלה הצלחה בעסקים היא עגל הזהב המודרני. הם חרשו במשך שנתיים את כל המרחב כדי לוודא שיקבלו הסכמה של כל שליטי האזור, מי בפומבי ומי בשתיקה, כדי שהתוכנית תצא לפועל.

לאורך 50 שנותיה התמודדה ההתיישבות עם איומים ועם סכנות אמיתיות. אויבינו דרשו שקודם ישראל תשלם את התמורה, ואחר כך הם ישקלו אם לכבד את ההסכם בכלל. הרשימה הארוכה והלא מלאה כוללת את ועידת חרטום, החלטה 242 ו-338, תוכנית רוג'רס, תוכנית אלון, הסכם לונדון, ועידת מדריד, הסכם אוסלו, הסכם וואי, הסכם טאבה, הסכם שארם א-שייח', יוזמת קלינטון, מתווה בוש, ועידת אנאפוליס, פסגת עקבה, יוזמת ז'נבה, יוזמת קרי – כאמור, זו רשימה חלקית.

לפני 50 שנה גרו בין באר שבע לעפולה (מלבד ירושלים) כמה עשרות משפחות יהודיות, היום מתגוררים שם קרוב לחצי מיליון ישראלים. להם מביאים אותם יועצים חכמים מתנה בדמות החלת ריבונות מלאה, שכמעט לא מחייבת כלום.

בטעות קשה ובקטנות אמונה קמים חלק ממי שצריכים להיות בעלי מנהיגות וחזון ודוחקים את הקץ. במקום לרקוד ברחובות כמו בכ"ט בנובמבר 1947, או לכנס את מועצת הרבנות הראשית ולקבוע אמירת הלל על יום החלת הריבונות, מתפלפלים אותם נציגי ציבור בדקדוקי עניות, מצקצקים בלשון ומסתייגים.

ראשי מועצת יש"ע, ההיסטוריה זימנה לכם הזדמנות היסטורית לחתום על הסכם ריבונות ל-150 יישובים וחצי מיליון מתיישבים, הזדמנות שספק אם תחזור גם בעוד מאה שנה. תלמדו מההיסטוריה. תלמדו מהסכם המאחזים. קחו עכשיו מה שאפשר עכשיו ותמשיכו להאמין, לעבוד קשה ולבנות.