קול אישה

האם יש תפקידים שגורלם להישאר לעולם בידי הגברים, או שהמציאות המודרנית מחייבת שוויון מלא?

עפרה לקס , ד' בשבט תש"פ | עודכן: 18:16

הרבנית ד"ר לאה ויזל
הרבנית ד"ר לאה ויזל
צילום: שלומי יוסף

לפני שבועות אחדים קיימה המדרשה בבר אילן שיח עם סטודנטיות שלומדות בתוכנית 'תורה לשמה' ועומדות לפני סיום התואר.

כשהנשים הצעירות נשאלו היכן הן רואות את עצמן בעוד 15 שנה, התשובה הייתה אחת: לימוד התורה יהיה חלק מהחיים שלהן. הן רוצות להתקדם בחיים גם במישור הזה. חלק מהיושבות בשיחה נראו דוסיות למראה, אחרות פחות, אבל לכולן היה ברור מה השאיפה שלהן בתחום הלימוד.

הוודאות הזאת ריגשה מאוד את הרבנית ד"ר לאה ויזל, ראש המדרשה. היא משווה את הסטודנטיות האלה לבנות גילה ואומרת: "רבות מהן לא יבואו לשיעור תורה, אבל כן יפרגנו לעצמן לצאת לספורט. כאן הצעירות אומרות: אני רוצה ללמוד, לא כי אני אישה אלא כי אני מבינה שהתורה מזינה את חיי הרוחניים. נשים כבר לא רק מחכות לילדים שיחזרו מבית המדרש או מלוות את הבעל לשם. הן רוצות להיות פעילות יותר בהחזקת הבית במישור התורני".

הציבור הציוני-דתי לא קופא על שמריו בתחום היחס בין התורה, ההלכה והנשים. תהליכים עולמיים בשדה הפמיניזם מקבלים תרגומים שונים, לפעמים הפוכים, בקהילות שונות. יש שמנסים לסגור את הדלת בכל הכוח לרוחות האלה, ויש שפותחים בפניהם את הדלת בברכה. כך או כך, התחושה היא שהשיח זז. המקום שבו אוחזים היום רבני המגזר, הקהילות, הנשים והגברים ביחס ללימוד תורה לנשים, קיום מצוות ומעורבות בשיח התורני וההלכתי אינו דומה למקום שבו הם היו לפני עשור או שניים.

כבוד הרבנית

"קל לתייג אותנו כשמרנים, אבל אנחנו לא", אומרת יסכה רגב, מנהלת אגף נשות רבנים באיגוד רבני קהילות. "הכי קל לקחת את האנשים שאוחזים בתורה ובהלכה ולהגיד אתה שמרן. אבל בגישה שלי אנחנו צריכים לדבר יהדות. מספיק לדבר שפות זרות. היום מעלים אנשים על במה וכל אחד מכריז על עצמו: אני שמרן, אני ליברל, אבל כבר ביהדות יש הכול: כלכלה, משפט, דרך ארץ, יחס בין איש לאשתו, והגיע הזמן שנדבר יהדות".

האגף שמנהלת רגב שייך לארגון רבני קהילות, ששואף ללכת בדרכו של הרב מרדכי אליהו. בראש הארגון עומד הרב עמיחי אליהו. "כשהאיש נקרא לדגל ובוחר לכהן כרב קהילה, באופן אוטומטי אשתו היא הרבנית. ראינו חשיבות בכך שהאישה תהיה חלק מזה, כי לנשים יש מה לתת לנשים בפרט ולעולם בכלל". משפחת רגב עצמה הייתה משפחה כזאת. בעלה של יסכה כיהן כרב בשכונה בצפת, ובעוד אנחנו מדברות היא ממתינה לשאלה מתושבת השכונה ההיא, שתגיע דרכה לבעלה. משפחת רגב עברה לאחרונה לרובע היהודי בירושלים. "אנשים צמאים לשמוע דעת תורה. הם מגיעים לרב במגוון נושאים - זוגיות, יישוב סכסוכים ועוד, ואם אשת הרב היא נוכחת ומשמעותית בשביל הנשים, יש להן לאן לפנות".

רגב לא מפחדת מהמושג פמיניזם, אבל היא חושבת שהוא שייך לעולם אחר. "הגישה הפמיניסטית היא מתנה לעולם הלא יהודי. כי אם הפמיניזם לא היה קיים, נשים היו מוצאות את עצמן בלי השכלה ובלי תעסוקה". אולם לתפיסתה היהדות כבר כוללת בתוכה הכול. "יש בה את היחס הראוי לנשים. בכתובה יש התחייבות לנשים, גם בגט. ההלכה מתייחסת להתחייבויות ההדדיות במשפחה, ואני מצפה שנשאב את האור משם. כשמכניסים אותי, כאישה, למודל גברי זה לא זה. אני לא רוצה את זה". מבחינתה האמירות הפמיניסטיות הן דווקאיות ורוצות להכעיס, להשוות בין נשים לגברים ואפילו לתפוס את מקומם של הגברים. היא מתנגדת להן.

הקהל שרבני הקהילות בא איתו במגע הוא לרוב מסורתי או חילוני. רגב מביטה על היחס של הקהל הזה לרב ומקבלת חיזוק לטענותיה. "העם לא מדבר היום על פמיניזם. אם אגיד לציבור שהאישה רוצה להיות במקום של הרב, זה יישמע לו רפורמי. דווקא הציבור החילוני רואה יופי מאוד גדול בדיוק של ההלכה. רב הוא דמות של תורה, של מי שמקדיש את כל חייו לתורה. אני מאמינה שקול ה' צריך להגיע גם דרך נשים. אני מאוד מאמינה בכוחותיהן. יש רבניות קהילה שמעבירות שיעורים למאות נשים והן יוצאות מהשיעור מוארות וחזקות. אבל להגיע לבית הכנסת ולדרוש, ולתפוס דווקא את מקומו של הרב? תפקידנו לתפוס את המקום של הרבנית, להביא את האור הייחודי לנו".

מתוך האמונה החזקה שלה בדרך והמבט שיש לה על המציאות, רגב חושבת שהדרך שלה ושל חבריה תנצח. "הציבור הלייטי והליברלי מתרכז למקום מאוד ספציפי, למחנה שהופך להיות לא רלוונטי. לעומתו, המחנה השמרני הופך להיות מאוד רלוונטי לציבור החילוני והמסורתי ששואף לתורה. הציבור מחפש תורה שאתה גדל ממנה. אדם רוצה להיכנס לשיעור תורה שאחריו ירגיש מרומם, ולא כאילו הוא היה עכשיו בשיעור ספרות".

לא מעט נשים חולקות עם רגב את השקפת העולם. עם זאת, הגישה הזאת נעדרת לגמרי מהזירה הציבורית. היא לא נמצאת בעיתונים, בוודאי לא ברשתות החברתיות. רגב מודעת גם לכך. "עד כה ראו את הליברליות מצד אחד ואת החרדיות מצד שני. אבל יש כאן עוד משהו", ובתקופה האחרונה הם פועלים כדי להביא את הגישות האלה לשיח. בשורה התחתונה היא חושבת שהפמיניזם עלול לפגוע בבית פנימה. "אם אדע לשמור על בית המקדש שלי, הבית והתורה שנותנים את הכוח, אז נוכל להצליח. אם נלך עם הפמיניזם זה יכול להרוס, ואני רואה את זה. אם אתה הולך למקורות היהדות, זה שומר עליך".

מרחב מוגן לפמיניזם

בקצה השני של הסקאלה נמצאים אנשים ונשים בציונות הדתית שמניחים את ההלכה על שולחן הדיונים, לאור עקרונות הפמיניזם. בעבר הגישה הזאת לא הייתה כל כך מקובלת, אבל הרשת החברתית, פייסבוק, הביאה אותה לקדמת הבמה בקרב לא מעט בתים במגזר. לפני שבע שנים הוקמה קבוצת הפייסבוק "פדלחושיות", קבוצה שמונה כמעט 7,000 חברים. ראשי התיבות, למי שלא מכיר ומתקשה לבטא את המילה, הם "פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור". הקבוצה נולדה בהשראת קבוצה אחרת, שיועדה לפמיניסטיות באשר הן ונקראה "פמיניסטיות ללא חוש הומור". אולם נוצרה תחושה שנשים דתיות זקוקות לשיח אחר, מסבירה העיתונאית חן ארצי-סרור, מחברת הספר 'הדתיות החדשות' על השיח הנשי-פמיניסטי-דתי ברשתות.

"במשך תקופה ארוכה התדמית של הפמיניסטית הדתית הייתה אישה משכילה, חוצניקית, בדרך כלל אמריקאית, אחת שעולה לתורה וגרה בירושלים. תדמית הפמיניסטית הייתה של אישה שמנותקת מהשיח בארץ. קבוצת הפדלחושיות והקבוצה שנולדה מתוכה גרמו לזה להפוך לתופעת המונים. נשים שיתפו את התסכולים שלהן מההלכה או את מה שמרגש אותן. נשים הזדהו עם הקושי לחנך בת לתפילה, עם המקום שלהן בבית הכנסת. ודווקא השפה החופשית, בלי המשגה מקצועית, אפשרה לעוד נשים להשתתף". ארצי-סרור גילתה שנשים רבות נרתעו בהתחלה מכתיבה בקבוצה. הן התבוננו מהצד כדי ללמוד את התופעה וגם חששו שיתויגו כפמיניסטיות. "הפדלחושיות היא ראש החץ הפמיניסטי", מסבירה ארצי-סרור, "היא מכילה זרמים נוספים של היהדות ויש בה גם הרבה קולות של נשים חילוניות שלוקחות חלק בשיח".

כמה חודשים אחרי שהוקמה הקבוצה, פרשה ממנה קבוצת נשים והקימה את "פמיניסטיות הלכתיות", קבוצה שמונה היום יותר מ-11 אלף חברים. "בפדלחושיות נוצרה סיטואציה שבה נשים מצאו את עצמן מתנצלות על הדתיות שלהן. מישהי חלקה את הקושי שלה עם כיסוי הראש, ונשים כתבו לה 'למה את צריכה את זה בעצם?'. האישה שהעלתה את הסוגייה שאלה את עצמה: למה אני צריכה להגן על ההחלטה שלי ללכת בכיסוי ראש?".

אין יריבות בין הקבוצות. לא מעט נשים גולשות וכותבות פה וגם פה. "הפדלחושיות היא מרחב מוגן לפמיניזם. זה הנושא המוסכם ואין מה לדון בו. בהלכתיות, שהיא קבוצה סגורה, יש מקום לדון, ושם למשל אפרוש את הדילמות שלי. אני חושבת שצריך את שתי הקבוצות". מה שריגש וגם הפתיע את ארצי-סרור הוא העובדה שנשים מכל הגילים נכנסו לקבוצות האלה. "נשים בגיל של אמא שלי וגם בגיל של החניכות שלי בבני עקיבא. כולן עסוקות באותם נושאים. אני חושבת שהשיח הזה מסמס את החומות, ואני רואה שבנושאים מסוימים אני יכולה להסכים עם אישה חרד"לית ולמצוא איתה את המשותף".

בעיני ארצי-סרור יש כאן לא פחות מגאולה. "במשך שנים חשבו שפמיניסטיות דתיות רוצות לעקור הכול מהשורש, לתקוע אצבע בעין, ואני רואה בקבוצת ההלכתיות נשים שמדברות על פמיניזם בשפה דתית ועל היהדות בשפה פמיניסטית. הן מדברות על פמיניזם כדרך לעבוד את ה' ועל התיקון של השוויון בהתרגשות דתית אמיתית. אני ממש רואה לנגד עיניי את הפסוק בישעיהו 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים'".

ארצי-סרור מעידה על עצמה שהתוצאה של החברות שלה בקבוצה היא הידוק שמירת ההלכה שלה. "בעבר הרגשתי שזה לא שלי, היום אני מרגישה שזה לא רק של הבנים אלא גם שלי ואני אקח על זה אחריות". ועוד היא חושבת, שיש לכל השיח הזה השפעה גם על רבנים, שחלקם לא מכירים את השפה אבל מוכנים ללמוד.

מבחינת ארצי-סרור ההשפעה יוצאת מחוץ לגבולות הפייסבוק. "היום הזרמים השמרניים ביותר מדברים בשפה אחרת על מיניות ועל פגיעות מיניות. תראי את הרב שמואל אליהו. לא שהוא חשב קודם שהנושא לא חשוב. אבל כשהוא רואה שזה כל כך חשוב לאנשים, הוא מדגיש את זה. תראי מה קורה בבתים, תראי את כל הדרכים לחגוג בת מצווה. העלייה לתורה היא הקצה, אבל יש כאלה שלומדות ש"ס משניות. פעם זה לא היה".

דתייה ואז פמיניסטית

יש להניח שלא מעט נשים וגברים היו מרימים גבה על הסוגיות שעולות לדיון גם בקבוצה שנקראת הלכתית. הגישה של רבות מהכותבות לא תמיד קלה לעיכול למי שנאמנים להלכה. הרבנית ד"ר תרצה קלמן, מנהלת אתר הלכה ובריאות האישה של יועצות ההלכה ב'נשמת', נמצאת בקבוצת ההלכתיות ולא פעם היא משמשת, יחד עם אחרות, כרבנית של הקבוצה. זו שמכילה את הקושי עם המציאות בבית הכנסת או בחברה באמפתיה, אך גם כותבת באותיות צלולות וברורות את דעת ההלכה. לפעמים המקום הזה לא נוח. למשל, לפני שמחת תורה היא כתבה שנשים יכולות לחוות את החג גם בלי עלייה לתורה. היו נשים שקראו את זה, נעלבו וכעסו. אבל היא נתנה גם לצורת החגיגה ההלכתית המסורתית מקום בשיח.

הרבנית קלמן לא תולה את התזוזה בעמדות הציבור הציוני-דתי כלפי נשים רק בקבוצות הפייסבוק. לדבריה יש כאן מכלול. "קרו הרבה דברים ביחד", היא טוענת. מה למשל? פורום נשות הבית היהודי, שהיא הייתה מהמובילות שלו והיה מאוד משמעותי בשיח המפלגתי הציוני-דתי, או יועצות ההלכה של 'נשמת', פרויקט פורץ דרך שהולך יד ביד עם ההלכה אך מאפשר לנשים ללמוד הלכה ברמה גבוהה, להיבחן על כך ולהשיב לנשים על שאלות בענייני טהרה.

על מה שמנתה הרבנית קלמן יש להוסיף צעדים כמו הכללת נשים באיגוד רבני בית הלל והסמכת נשים כרבניות (מהר"ת, מנהיגה הלכתית רבנית תורנית). גם מי שהצעדים האלה הם דרסטיים מדי בשבילו, זז מהמקום שבו הוא היה. הרבנית קלמן מצביעה על המורכבות של התהליכים האלה ועל הזהירות הנדרשת בהם. "קרו דברים שלא היה יכול להיות שלא יקרו ויש תופעות לוואי. השיח במקומות היותר תורניים היה מאוד בינארי, מה אסור ומה מותר ואין אמצע. לאחרונה השיח נפתח ויש דיון על איך נכון לעשות את זה. זה לא שלנשים אסור ללמוד כלום או שאין הבדל בין נשים לגברים. יש אמצע וצריך למצוא את המקום המתאים".

יש תחושה שקבוצות הפייסבוק, אבל לא רק הן, הביאו לשחיקה בסמכות. אישה יכולה לערער בקלות על אמירה של ההלכה רק משום שלא נוח לה עם זה, גם אם היא לא למדה הלכה אפילו יום אחד.

"בפייסבוק יש סוג אחר של סמכות. זו סמכות שלא תלויה בתארים אלא באה מלמטה. היא לא תלויה בתעודה שעל הקיר". הרבנית קלמן נמצאת במקומות האלה, שכאמור, הם לא תמיד קלים לשהייה. "יש אחריות מאוד גדולה לאנשי תורה להיות בשדה הזה. יש צורך שיהיה קול כזה בשיח. אי אפשר לדבוק בעמדה הבינארית של הכול או לא כלום".

מי שהפצירה ברבנית קלמן להיכנס לרשת החברתית היא נעמה הנקין הי"ד. היא אמרה לה שלא ייתכן שהזירה הזאת תישאר בלי הקול ההלכתי. "יש המון תשוקה לעבודת ה' במקומות האלה, אבל היא מורכבת, יש בה המון חוסר ידע. למדתי עד כמה לאנשים אין אל"ף בי"ת של כלים בסיסיים בהלכה. נשים לא יודעות את ההבדל בין עלייה ל'ברכו' ולאמירת קדיש יתום. אבל אני לא חושבת שזה קורה בגלל הפייסבוק. אם הן לא היו מדברות על זה ברשת החברתית, זה היה קורה בגינה".

האם הקבוצות האלה גורמות לשחיקה בקיום ההלכה? לא רק, היא אומרת. יש תופעות חברתיות שמתרחשות בעולם האמיתי כמו למשל דתיי הרצף או שחיקת המחויבות בכלל.

ואיך מתמודדים עם המורכבות הזאת?

"אני מנסחת את השאלה כך: כאישה יהודייה שנמצאת במאה ה-21, איך עבודת ה' שלי צריכה להיראות?". פרט לכך היא אוחזת בגישה של הוספת אור. "יש כאן אור וחושך שמשמשים בערבוביה. יש מוטיבציות שהן לגמרי אמת, ויש כאלה שלא, אבל השאלה בעיניי היא מה כן. יש המון לאן להתקדם באופן שיהיה מקום משמעותי לעבודת ה' של נשים בתוך גדרי ההלכה, והמבט יהיה מכוון לכך שנשים היום הן חלק מכל המרחבים וחייב להיות להן מקום בעבודת ה'. זה לא שאין בעיות, אבל אני לא בעד לכלות את האנרגיות על מקומות לא פרודוקטיביים. בואו נוסיף אור. האחריות והכוח צריכים להיות מושקעים בבניית כלים. זה לא יקרה לבד, ואנחנו צריכות לחשוב מה יש לנו, הנשים שיודעות הלכה, להציע".

"כשמישהי אומרת 'לא נראה לי שאישה צריכה ללכת בכיסוי ראש במאה ה-21', היא צריכה לדעת שהיא בעצם עולה על מגרש כדורגל ועושה פאולים. יש כללים למשחק", אומרת הרבנית ד"ר לאה ויזל, "הייתי רוצה שתהיה יותר ענווה, הבנה שיש כאן עניין של דורות וכללי משחק". הרבנית ויזל לא מפחדת מהמושג פמיניזם, אבל היא מנסחת היטב מה קודם ומה אחר כך. "אני דתייה פמיניסטית ולא הפוך. ויש דברים שלא מסתדרים עם הפמיניזם עד הסוף". במקרים של עימות - ההלכה מנצחת, "אני לא רואה בפמיניזם דת".

איך מחנכים נשים אקדמאיות להמשיך להיות נאמנות לתורת משה? "במדרשה מלמדות הרבה נשים שיש בהן יראת שמיים וחוכמה ויש בהן פמיניזם במובן של השמעת קול ולימוד".

הרבנית ויזל מטילה על האגף השמרני אחריות לא קטנה לבריחת השיח למחוזות ליברליים, ובזה היא מצטרפת לרבנית קלמן. "הצד השמרני לא מספיק פותח את הדלתות שלו לנשים, אז הן פונות לאופציות הליברליות. בהכללה האגף השמרני משתף פחות נשים בדיונים, לא מכניס נשים לאיפה שאפשר, ואז נשים הולכות למקומות פתוחים יותר עם גישה יותר ביקורתית".

הרבנית ויזל מסתכלת על הרעיונות של הפמיניזם ורואה שחלקם התקבלו והתלבשו בלבוש ציוני דתי (למשל פורום תקנה שמטפל בהטרדות מיניות) ואחרים שאינם רלוונטיים ולכן לא התקבעו ולא נשארו. "אני קודם בודקת מה הלכתי ומה לא, מה מקובל בקהילה ומה לא. לכל קהילה מתאימים דברים אחרים ואת הצעדים צריך לעשות לאט. המטרה שלנו היום היא ללמד את הבנות כדי להרבות תלמידות ולהרבות תורה. וגם, יש לקדם נשים שיעמדו בראש אולפנות. ככה נוכל לגדל שכבה של תלמידות חכמים שיהיו חלק מהשיח ויוכלו להוות הנהגה תורנית שמרנית".