יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

אודה ואתוודה שמעולם לא התחברתי לט"ו בשבט, כבודו במקומו נטוע.

נתחיל מהכשל הלוגי. אם מדובר בראש השנה לאילנות, מדוע אנחנו אלה שחוגגים אותו? הרי לנו יש את ראש השנה של בני האדם על הראש. יתכבדו העצים ויחגגו לעצמם. מעודי לא ראיתי אף עץ שמגיע להתפלל שמונה שעות רצוף מתחת למזגן המקפיא של 'היכל יששכר' מתוך סולידריות עם כל באי עולם, אז למה אני צריך להיות יותר צדיק מהאיקליפטוס?

ובכלל, איזה מין ראש השנה הם חוגגים האילנות האלה. איפה ההתעטרות בקיטל? איפה התרת הנדרים? איפה הוויכוח עם האישה איפה עושים את ראש השנה הפעם והאם זה מתקזז עם ליל הסדר שצמוד לשבת? קדחת. בחיים לא ראיתי עץ עם שורשים מזרחיים מסתובב בפרדס בראש חודש טבת כדי לאסוף מניין עצים לסליחות.

זה ראש השנה זה? זה סתם יום שלישי.

אבל אם להודות על האמת, הרתיעה שלי מט"ו בשבט מקורה בסיפור אחר לגמרי. היה זה בכיתה ד', כמה ימים לפני חג האילנות, כשבלומה המורה לטבע החליטה לקחת את הכיתה לטיול רגלי קצר אל חצר גינת ביתה, שהיה סמוך לבית הספר הממלכתי יבנה. המטרה המוצהרת הייתה להתרשם מהשקדייה הפורחת ושאר הצמחייה הטרופית שבאזור, כדי להתכונן כיאות לחג. לדעתי הציפייה הריאלית הייתה אמורה להיות להגיע חזרה לבית הספר עם אותו מספר תלמידים שיצאו איתו, ובדיעבד היה כדאי להציב את הרף במקום עוד יותר נמוך.

ראשית צריך לציין שעבדכם הנאמן, מיום היותו על האדמה הזאת ועד היום הזה, תמיד השתדל להיות ילד טוב, בפרט בתקופת לימודיו, אז היה ישר כסרגל, שלא לומר חנון כמחדד. אבל באותו יום בחצר גינת ביתה של בלומה, משהו השתחרר.

הכול התחיל בריב עם עידו, שהתפתח כבר כשהיינו בכיתה וזלג לו אל הטיול המדובר. אני לא זוכר מי התחיל, אבל השאיפה הגבוהה יותר לצדק ולמוסריות היותר נשגבה לא אפשרה לי להתקפל, והמשכנו להחליף מהלומות מילוליות כל הדרך ליעד. מהר מאוד החל מרוץ התחמשות שלא היה מבייש את המלחמה הקרה. אך בהיעדר נשק להשמדה המונית, התחמשנו עידו ואני איש איש במיטב צמחיית ארצנו האהובה, שלא שיערה שככה יחגגו לה.

מהר מאוד רגבי אדמתנו הקדושה שוגרו מצד אחד של העימות לצידו השני, בתקווה לפגוש פרצוף אויב. מיותר לציין שהמורה בלומה התקשתה לייצר רציפות לימודית בזמן הפיאסקו הזה, שבהיעדר גורם שלישי מתווך רק הלך והידרדר. בשלב כלשהו חלה רגיעה, שפורשה באופן מוטעה כשאיפה הדדית לשלום, אך למעשה הייתה מונעת יותר ממחסור בתחמושת. כך או כך, המורה בלומה הצליחה להשתלט על השיח ונוצר הרושם שט"ו בשבט יינצל.

היה זה באותו הרגע שצדיק אחד, ששמו חומק מזיכרוני, הושיט לי בהיחבא צמח ענקי ששורשיו העבותים השתלשלו מגזעו הנמוך, כשהם עמוסים באדמת ארץ ישראל הלחה. "אתה יודע מה לעשות", הוא לחש לי בחיוך ממזרי, והלך לגבש לעצמו אליבי מוצק. וכך, כמו הירושימה ונגסאקי בשעתן, גם בפניי נקרתה ההזדמנות לסיים את המלחמה במכה אחת ניצחת.

יצרי הרע אמר לי ללכת על זה. יצרי הטוב, לעומתו, נשאר בכיתה להשלים שיעורי בית בתושב"ע, כך שלא נותרה לי באמת ברירה. חמקתי לי מאחורי עידו ונטעתי לו על הראש את הצמח, לקיים מה שנאמר "כי האדם עץ השדה", כפשוטו. המכה אכן הייתה ניצחת, גם לפרצופו של עידו אבל בעיקר למורל של המורה בלומה ולשיעור שתכננה.

בבור שנפער במרכז הגינה של המורה בלומה הבחנתי רק לאחר מעשה, וניתן לשער שהצמח שמצא לו משכן על פרצופו של עידו היה איזה בוגנוויליה ארץ-ישראלית מצויה, שהייתה כעת קצת פחות מצויה. השיעור, כמו הבוגנוויליה, נגדע באיבו, וכולנו עשינו את דרכנו חזרה לכיתה עצובים כשראשינו ברגבי אדמתה של המורה בלומה.

"סליחה שהרסתי לך את השיעור", אמרתי למורה בלומה אחרי שחזרתי לכיתה, וקיבלתי שטיפה מהיצר הטוב שחיכה לי שם עצבני. "אתה באמת צריך להצטער", היא ענתה בלי לעשות הנחות, ושלחה אותי לעזור לעידו לחפוף את ראשו בברזיית בית הספר.

במשך שנים ארוכות לאחר מכן הדרתי רגליי מכל מה שקשור לחג האילנות. לנטיעות בבני עקיבא לא העזתי ללכת מפחד נקמתו של עידו, שבוודאי רק חיכה להזדמנות להפריח את השממה, שהיא פרצופי, בעזרת נטע רענן. ליתר ביטחון לא הלכתי לבני עקיבא בכלל, אבל זה נבע יותר מאנטיפתיות כללית ופחות מפחד ספציפי.

לימים פגשתי את המורה בלומה ושאלתי אותה אם היא זוכרת את העוול שגרמתי לה באותו ראש השנה לאילנות. "תאמין לי", היא אמרה ממרחק השנים, "לא זוכרת מה היה באותו ראש השנה בדיוק, אבל אני יכולה להגיד שעם הכיתה שלך ספציפית, תמיד הייתה תחושה כללית של ימים נוראים".

[email protected]