עבודת שורשים

מורה הדרך אביתר ליכטמן מתחקה אחרי גלגוליהם של עצים מיוחדים בישראל, ומביא לקהל מאזיניו סיפורים שורשיים בטעם של אהבת העם והארץ

רבקי גולדפינגר , י"א בשבט תש"פ

אביתר ליכטמן ליד עץ הארז שניטע בנגמ"ש השרוף ברמת הגולן
אביתר ליכטמן ליד עץ הארז שניטע בנגמ"ש השרוף ברמת הגולן
צילום: אוהד עמוסי

בית קפה בראש פינה. מזג האוויר שמשי והמושבה הקטנה שוקקת חיים. מורה הדרך אביתר ליכטמן פותח בתיאור נלהב של מקומות היסטוריים ואתרים קסומים באזור. "הבתים כאן מספרים את ההיסטוריה. בית העלמין של המושבה הוא עולם ומלואו", הוא אומר. ליכטמן מצביע לכיוון הכביש ובפיו הצעה נוספת: "משם תגיעי לנחל ראש פינה, שבימים אלו יש בו זרימת מים חזקה. כדאי לך לבקר שם". עיניו נוצצות. ניכר שליכטמן חי את הדברים, אוהב את עבודתו כמורה דרך ואפילו רואה בה שליחות.

"כבר מגיל שמונה ידעתי שאני רוצה להיות מורה דרך כשאהיה גדול", הוא מחייך. "כילד הייתי תמיד ליד המדריך, שותה את דבריו בצמא. המדריך הצטייר בעיניי כדמות כריזמטית שמביאה את הידע בצורה רהוטה. דמות שמשדרת אהבה לארץ וחיבור לשורשים ומלאה בידע. כבר אז סימנתי לעצמי מטרה להפוך באחד הימים למדריך טיולים".

את ליכטמן אנחנו פוגשים באווירת חג האילנות, תחום שהוא מתמחה בו במיוחד. כבר מתחילת דרכו המקצועית אסף ליכטמן נתונים על עצים מיוחדים ברחבי הארץ. "היותר מוכרים הם למשל הדקל של אבשלום פיינברג או האלון הבודד שבגוש עציון", הוא מזכיר. "בעיניי העצים מעידים על החיבור הכי עמוק שלנו לאדמה. אלו השורשים שננעצים חזק בעומק הקרקע, הגזע האיתן שלא ניתן להזזה, הפירות שאנחנו קוטפים והפריחה היפה".

מי כרת את העץ של הרצל?

אחד מאלה שהבינו את חשיבות נטיעת העצים בארץ הוא קרל נטר, שייסד את בית הספר לחקלאות מקווה ישראל, מספר ליכטמן. בשנת 1868 הוא הסתובב בארץ והבין שאם יהודים רוצים להתבסס כאן - עליהם ללמוד את עבודת האדמה. "הוא חשב מזרח-תיכונית ולכן הקים את מקווה ישראל כדי להכשיר אנשים לעבודה. קרל נטר גם הביא לארץ זרעי איקליפטוס מערבות אוסטרליה וממקומות נוספים. בדיעבד, האיקליפטוסים הללו הם שהצילו את תלמידי מקווה ישראל במלחמת העולם הראשונה", מגלה ליכטמן ומסביר: "במהלך המלחמה התלמידים נדרשו להתגייס לצבא העות'מאני, מה שאמר מבחינתם גזר דין מוות. אבל אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל דאז, הקים את פלוגת הנוטעים והם יצאו לנטיעת חורשות עצים בדרום הארץ. העבודה הזאת נחשבה על ידי השלטון העות'מאני לשירות צבאי. הם שתלו איקליפטוסים וככה חייהם ניצלו".

סיפור נוסף ומרגש במיוחד על עץ קשור לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בשנת 1898 התייצב הרצל בירושלים כדי להיפגש עם הקיסר הגרמני ולפרוש בפניו את רעיון מדינת היהודים. הפגישה הייתה מאכזבת, ולאחריה ירדו הרצל ומלוויו לביקור קצר במוצא. הרצל פגש את המתיישבים במקום ונטע שם עץ במו ידיו. האיכר שמואל ברוזה, תושב המקום, קרא בהתלהבות את הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". הרצל רשם אז ביומנו: "במוצא נטעתי ארז רך. וולפסון נטע תמר קטן... עם רדת הערב חזרנו לירושלים". מאז הפך העץ למקום עלייה לרגל, בהיותו העץ היחיד שהרצל נטע באדמת הארץ. חלוצים היו מגיעים למקום ומספרים בערגה על עץ הארז שנטע חוזה המדינה בכבודו ובעצמו.

"הרצל היה איש חזון לצד איש מעשה. אחרי הפגישה הלא מוצלחת עם הקיסר הגרמני, מישהו אחר היה מרים ידיים. אבל הרצל הולך עם הפמליה שלו למוצא ושותל עץ", מדגיש ליכטמן, "זה החיבור בין החזון הגדול ובין נעיצת שורשים בקרקע. יש כאן אמירה של עץ ארז, שמסמל חוזק ועוצמה. הוא כאילו אומר: נכון, לא הצלחתי בשליחותי עם הקיסר, אבל לא יעזור כלום, אנחנו נשתול באדמות הללו ונתחבר לקרקע למרות הכול. אגב, אחרי זמן מה התברר שעץ הארז שהרצל נטע היה למעשה עץ ברוש".

אז למה הוא הכריז על נטיעת עץ ארז? מה מקור הטעות?

"אולי זה קשור לכך שלא הייתה עברית מודרנית מספיק מפותחת ולכן הוא אמר ארז והתכוון לברוש. היום יש לנו שפה עשירה ואנחנו יודעים לחלק לתת-מיני עצים. אבל בסופו של דבר, ארז וברוש הם מאותה משפחה. במסכת עבודה זרה נאמר שארז וברוש הם ממשפחת הארז, כך שלטעות שלו יש על מה להתבסס. אני חושב שהאמירה שהרצל רצה להעביר עם הארז הייתה מסר של עוצמה וחוסן".

בוקר אחד בשנת תרע"ה (1915) התגלה העץ של הרצל כשהוא גדוע. התדהמה ביישוב היהודי הייתה גדולה. "היה בעץ הזה עניין קדוש, הוא הרי הפך לסמל. התגובות היו סוערות. בכתבה מעיתון של אותם ימים התנוססה הכותרת 'גלה כבוד מישראל'. נראה שזה היה מעשה מכוון של ערביי הכפר השכן, שהבינו את חשיבותו", מסביר ליכטמן. "אחרי הקמת המדינה בנו מסביב לגדם העץ כלוב מסורגים כדי לשמור על הגדם שנותר".

ליכטמן עובר לסיפור נוסף על עץ, שטומן בחובו סיפור אנושי מפעים. "באוקטובר 1973, ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, ערב חג הסוכות, עולה גדוד מילואים לתגבר בגולן. עם ערב הם עוצרים לנוח ולהתאוורר מהלחימה הקשה בחניון קטן. מפקד הנגמ"ש בנימין שצ'ופקביץ (צ'ופה) מקיבוץ בית השיטה, מזהה בשטח עץ תאנה גדול מימדים, קוטף מפירותיו ומחלק לחבר'ה. קצין סורי קולט אותם ומתחיל לטווח את המקום. תחת מטח ארטילרי כבד כולם רצים במהירות פנימה לנגמ"שים. הצוות של צ'ופה לא מספיק לסגור את דלת הנגמ"ש ופגז חודר פנימה ומתפוצץ. אנשי הצוות נהרגים במקום, חוץ מהנהג. כמה חודשים אחר כך מגיע למקום מוסה פלד, חבר הכנסת לשעבר, שהוא גיס של אחד ההרוגים, ונוטע בחור שנפער בנגמ"ש עץ ארז לזכר הנופלים, מתוך אמירה שלמרות המוות הנורא לא ישברו אותנו", קולו של ליכטמן רועד.

אבל זה רק חלקו הראשון של הסיפור. גלגולו של העץ הגיע למחוזות מפתיעים, ליכטמן ממשיך בסיפורו: "בימי שישי בתוכנית של שמעון פרנס ברדיו יש פינה קבועה של שוקה די-נור. בפינה הזאת הוא סיפר פעם על אדם שגר במרכז הארץ והיה בן קיבוץ בית השיטה, שהיה כאמור גם קיבוצו של מפקד הנגמ"ש בנימין שצ'ופקביץ. 42 שנים אחרי האסון יוצא אותו אדם לעבוד בגינה ומגלה שאין לו מסור. הוא הולך לבקש מסור מהשכן. בחצר בית השכן הוא שם לב לעץ תאנה אדיר מימדים, יוצא דופן ביופיו. הוא מביט בעץ ולא מצליח להבין למה העץ הזה מוכר לו. תחושת הדה ז'ה וו לא מרפה ממנו. הוא מתעניין בעץ והשכן מספר שאחיו הביא לו ייחור של ענף שלקח מעץ אחר בצפון. השכן מצביע על שלט שתלוי על עץ התאנה ובו נכתב על ידי הנכדים: 'עץ החיים של סבא צבי'. ומי היה אותו סבא צבי? אביו של השכן היה צבי סדן, שנהרג בנגמ"ש ההוא יחד עם מפקד הנגמ"ש צ'ופה. מתברר שאותו אדם שגדל בקיבוץ בית השיטה זכר מילדותו את הטיולים לאנדרטה ואת עץ התאנה עתיר הפירות. ומאותו עץ תאנה, סיים השכן, מהמקום שאבא שלי וחבריו נהרגו, אנחנו שתלנו עץ חיים. בעיניי הסיפור הנפלא הזה מלמד על המהות שלנו פה. התאנה שהביאה למוות ממשיכה לצמוח ומביאה חיים בבית חדש בארץ ישראל", מסיים ליכטמן את הסיפור.

החיבור של ליכטמן לסיפורי העצים הארצישראליים עמוק מאוד, והוא מרגיש שקיימות נקודות השקה רבות בין האדם ובין העץ, ולא בכדי. "הפסוק 'כי האדם עץ השדה' אומנם נכתב בתורה בסימן שאלה, אבל אני בוחר לשים דווקא סימן קריאה. העץ, כמו האדם, עובר תהליכים, מעגלי חיים, מתחיל בקטן, כשהוא רך ועדין. עם השנים הוא גדל ומתעצם. יש תקופות של שלכת ותקופות קשות ומחלות, אבל גם צמיחה ופריחה מחדש, ושורשים שננעצים בקרקע יותר ויותר".

עם מגפון בסמטאות

אביתר ליכטמן (30) נולד וגדל באשקלון למשפחה עם ארבעה ילדים, "אני הקטן". הוריו עלו מהונגריה, ובעקבות קרובי משפחה קבעו את ביתם באשקלון. "אהבתי את הילדות שם. עיר חמה ומאוד משפחתית".

בתיכון למד בישיבה התיכונית במצפה רמון. "ישיבה סביבתית, בדיוק בשבילי. היא התאימה לי כמו כפפה ליד. מקום מדהים. עם לימוד גמרא פחות הסתדרתי, ולכן כשסיימתי את הישיבה התיכונית חשבתי להתגייס ישר לצבא. החלטתי לנסות בכל זאת ללמוד בישיבה כמה שבועות. הלכתי לישיבת עטרת כהנים ברובע המוסלמי בירושלים. בסוף נשארתי שם שנתיים".

בחצי השנה הראשונה בישיבה היה ליכטמן לומד כמה שעות בבוקר ואז יוצא לסיבוב בשוק מחנה יהודה או בשכונת נחלאות הירושלמית. "לאט לאט נכנסתי לעומק הלימוד והיו ימים שלמדתי משבע בבוקר ועד אחת אחר חצות. אהבתי את הלימוד. הרגשתי שאני בונה קומה בחיי".

באותם ימים החל להגשים את חלומו להפוך למדריך טיולים. "למדתי לעומק את אזור ירושלים במדרשת ראשית ירושלים. אלו היו שלושה שבועות מרוכזים של לימוד". אבל הלימוד במדרשה הוביל לא רק לרכישת ידע, אלא גם לפגישה עם מוריה, מי שלימים תהפוך לרעייתו. "בקמפוס פגשתי את מוריה, שלמדה איתי באשקלון. היא בדיוק עשתה שירות לאומי בהדרכת טיולים במדרשה. התחלנו לצאת ואחרי חצי שנה התארסנו".

בשנות הלימודים בישיבת עטרת כהנים שימש מדי פעם מדריך לקבוצות מטיילים, "בעיקר ברובע המוסלמי. הרעיון היה להביא לשם כמה שיותר קהל. נהניתי מכל רגע. השיא היה להדריך קבוצה של 150 איש עם מגפון בתוך הסמטאות הצפופות של הרובע".

לאחר שנתיים בישיבה התגייס ליכטמן לשירות צבאי במודיעין. "הייתי בחטיבת המחקר - חט"מ. לשם חתרתי מההתחלה, כי ידעתי שאופי העבודה מתאים לי. זה דרש לרכז את המידע, לנתח אותו ולגבש הערכות מצב מודיעיניות מסודרות. זה תפקיד מרתק ומלא אחריות. הכינוי שלי היה 'חזיר מידע', כזה שמנסה תמיד לדעת ולחקור עוד ועוד". במהלך השירות קודם לתפקיד עוזר מודיעיני לראש זירה. "עסקנו באיסוף מידע על אחת המדינות הצפוניות, מה שדרש הרבה עבודה ואחריות עצומה. הייתי מקבל כ-300 הערכות מידע ביום, ובזהירות רבה הייתי צריך לסנן אותן ולהעביר לראש הזירה בערך שליש מזה".

אחרי שלוש שנים של שירות אינטנסיבי, השתחרר לאזרחות כשהדרך המקצועית מבחינתו ברורה: הדרכת טיולים. הוא השלים תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה הפתוחה. בהמשך פנה לקורס מורי הדרך של משרד התיירות, "שמקיף את כל הארץ מדן ועד אילת. שנתיים של לימוד מאוד אינטנסיבי".

באותן שנים עבר עם משפחתו ליישוב תלם שבהר חברון. "חיפשנו התנחלות שקרובה יחסית לאשקלון, עם קהילה חמה. אהבנו את המקום ואני הייתי מטייל המון גם מחוץ ליישוב. ראיתי שם מערת קבורה יהודית מימי בית שני. כל האזור היה יישוב יהודי בתקופת מרד בר כוכבא ועמוס בדרישות שלום מהעבר".

לא רק רועי קליין

במהלך שש השנים שבהן התגורר ליכטמן בתלם, הוא עבד במדרשת מעלה חבר ותוך כדי החל בהעברת הרצאות באופן פרטי. "להרצאות חיפשתי סיפורים לא מוכרים במטרה להנגיש אותם לקהל הרחב. הייתי מסתובב הרבה בכל מיני בתי עלמין ומחפש את הסיפורים המיוחדים המסתתרים בין המצבות. בהר הרצל הסתובבתי שעות על גבי שעות, כשאני מחפש את היוצא דופן. הייתי עושה רשימות של המיוחדים בבית העלמין ואיפה בדיוק הם קבורים. אחר כך הייתי חוזר הביתה ונובר בארכיונים, מעבד את הנתונים. שם גיליתי למשל את סיפורו של אוריאל חפץ, דמות מסעירה ולא מוכרת. האם שמעת במקרה את השם אוריאל חפץ?", הוא פונה אליי בשאלה. אני מהססת מעט, מנסה להיזכר, וליכטמן משוכנע: "כנראה שלא שמעת עליו. חפץ היה לוחם אצ"ל ובמלחמת העצמאות בנה את הרכבל החשאי להר ציון. בשנת 1974 הוא שמע ברדיו בביתו בירושלים דיווח על מחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ומחזיקים ילדים כבני ערובה. הוא מיד נכנס לרכב שלו ונסע צפונה, אפילו שלא היה בשום תפקיד צבאי. כשהחלה פעולת החילוץ בידי כוחות הביטחון, הוא ראה בחלון הקומה השנייה ילדים מנסים להימלט מהמחבלים. הוא קרא להם לקפוץ אליו, תפס אותם והבריח אותם למקום בטוח. כך הוא הציל את חייהם של 17 ילדים. זה נתון מדהים. אבל אז לצערנו אחד המחבלים זיהה אותו וזרק לכיוונו רימון. אוריאל נפצע קשה מאוד ולא התאושש מהפגיעה. הוא הפך למשותק ואחרי ארבע שנים נפטר. הוא קיבל צל"ש למרות שהיה אזרח ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, אבל בודדים שמעו על סיפור הגבורה שלו".

דמות נוספת שכבשה את ליבו היא חגי בר אוריאן ז"ל. "שאלתי בפייסבוק אם מישהו במקרה מכיר גיבורים שראויים להערכה ולא מספיק מוכרים בציבוריות הישראלית. מישהו זרק לי את השם חגי בר אוריאן. התחלתי ללמוד עליו ומתברר שהוא קפץ על רימון בהר הצופים בשנת 1964. המקום היה מובלעת ישראלית והוא היה חבלן שקיבל פקודה לפרק רימונים בריטיים ישנים. בתהליך הפירוק השתחררה ניצרה של רימון חי. הבניין שבו שהה היה עמוס בגז ובחומרי נפץ. הוא לא איבד עשתונות, חטף במהירות את הרימון ורץ החוצה, אבל נתקל בקבוצה של חיילים. הוא זינק לצד השני, נעמד ליד החומה, הבין שאין לאן לזרוק, הצמיד את הרימון לגופו והתפוצץ. הכול קרה בארבע שניות ארוכות כמו נצח".

איך סיפור הירואי כזה לא מוכר לנו?

"השב"כ לא התיר למשפחה לפרסם את זה, כי באותם ימים היה אסור שיידעו שבאותו מקום נמצאים חיילים. גם אחרי מלחמת ששת הימים הצנזורה פסקה שאין לפרסם את הסיפור במשך חמישים שנה. רק בשנת 2014, חמישים שנה אחר כך, האחיין שלו אייל שמע את הסיפור על הדוד העלום והבין שמדובר בדמות של גיבור ישראל שראוי לזיכרון. אחרי שהוא נהרג, המשפחה גילתה שיר שהוא חיבר רק שבועיים קודם ובו כתב כמעט דברי נבואה: 'ואולי להסתער כאחת / להעפיל בלי מבט / אל החומה אל על ולהתנפץ וחסל', ככה הוא כתב. העברתי המון הרצאות עליו, ובכל פעם שאני מדבר עליו אני עם דמעות בעיניים. אני מאמין שראוי שחגי בר אוריאן ייכנס לזיכרון הלאומי".

נראה שצריך מזל אפילו כדי להיצרב בתודעה.

"זה בהחלט נכון. בהרצאות שלי אני עושה תרגיל קטן. אני מבקש מהקהל להרים יד אם הם מזהים את השם של האדם, ואז אני אומר רועי קליין, וכמובן כולם מרימים יד. אחר כך אני אומר נתן אלבז, ופחות אנשים מרימים ידיים, וכשאני נוקב בשם חגי בר אוריאן - נדיר מאוד שמישהו מרים את ידו. כולם בנים וכולם יקרים, אבל לא את כולם זכינו להכיר".

גם על דמותו של עמנואל מורנו הוטלה צנזורה, ובכל זאת הוא מוכר לכולם.

"אני מניח שזה קשור לעידן הטכנולוגי שאנחנו חיים בו, שהכול רץ מאוד מהר וקשה היום להסתיר דברים. לקחתי על עצמי תפקיד לאסוף את הסיפורים הלא מוכרים הללו, ובכוחי הדל להוציא אותם לאור. כשאני מספר סיפור של נופל, אני בעצם אומר שהגוף אומנם קבור עמוק באדמה אבל העוצמה, מסירות הנפש, אהבת ישראל ואהבת הארץ - עדיין כאן. המטרה המרכזית שלי בהרצאות היא להביע הכרת הטוב כלפי מי שעשה לנו טוב. וכשאתה מתעסק ושומע על דמויות מופת כאלה, זה הופך אותך בהכרח לאדם טוב יותר. אנחנו כמובן לא נקפוץ על רימון, אבל נוכל להיות רגישים יותר לזולת, להתמקד בטוב ולראות טוב. כשאני מסיים הרצאה, אני שמח שאנשים יוצאים עם מחשבות טובות".

החרמון זה לא רק שלג

לפני כשנה החליטה רעייתו מוריה להגשים חלום משלה ולהפוך לרופאה בישראל. לאחר שהתקבלה ללימודי רפואה בצפת, עברה המשפחה כולה צפונה. "זה היה לעזוב את כל המוכר והטוב בתלם ולעבור אל הלא מוכר. הכול קרה במהירות. בתוך שבועיים עברנו לצפת. כבר למחרת המעבר, כשהבית עוד על ארגזים, רצתי בעיר העתיקה הלוך וחזור כדי ללמוד את העיר". יום למחרת הדריך קבוצה בסיור סליחות. "מאז קיבלתי החלטה שבכל בוקר אני מפזר את הילדים לבית הספר ולא חוזר הביתה, אלא נוסע לאורכו ולרוחבו של הצפון. רציתי להכיר את האזור על בוריו. אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. במקום לשבת בבית מובטל, טיילתי בלי הפסקה בקיבוצים, באתרים, במסלולים, וממש התפעלתי מהארץ היפהפייה שלנו. תוך כדי החלטתי שאני חייב להעביר את זה הלאה לקהל הרחב".

כך פתח את קבוצת הווטסאפ 'פינה יומית בארץ ישראל', שבה הוא מפרסם בכל יום שידור קצר של כשתי דקות על זווית אחרת בארץ. "רציתי להכיר לאנשים עוד ועוד פינות חמד בישראל. הרעיון היה לגעת בכולם, גם באלו שבהגדרה אינם חובבי לימודי ארץ ישראל ומורשת, ומצד שני גם באלה שזו כוס התה שלהם. אחרי הקבוצה הראשונה והשנייה, היום אני כבר עם הקבוצה ה-14. נמצאים שם בין השאר סיוון רהב מאיר, רובי המרשלג ועוד רבים וטובים".

ליכטמן מסביר את הרציונל העומד מאחורי הקבוצות הללו: "אני לוקח מקומות בארץ ישראל ומבקש להנגיש אותם לקהל הרחב. יש פה כל כך הרבה יופי ומה ללמוד, ואני רוצה שאנשים יכירו את הארץ. לדוגמה, אם משפחה נוסעת לחרמון, שזה לא יסתכם רק ב'איזה יופי, ראינו שלג', אלא החוויה תעלה מדרגה כשהם ישמעו גם על האנדרטה שיש באזור או על סיפור מורשת הקרב של החרמון. אני רוצה לחשוף אותם לעוד ועוד רבדים של הארץ".

הדור הזה מתעניין בכלל בהיסטוריה ובציונות? זה לא פאסה מבחינתו?

"אני מדבר בשפה של הדור הזה. זה דורש ממני לקחת המון מידע, לזקק את החומר ולתמצת אותו לשתיים-שלוש דקות גג. אני מקבל פידבקים מטורפים. עשרות שאלות כל יום ותודות כמו 'וואי, תודה שחשפת אותנו לזה'. אנשים צמאים לידע", הוא פוסק. "דרך הפינה היומית גם הגיע אליי מנהל ההדרכה במרכז ההדרכה והטיולים קשת יהונתן בגולן, והציע לי עבודה. מאז אני שם, חי את החלום. אני מנהל תוכן, מדריך טיולים, כותב כתבות למקומון של הגולן ועוד, ומודה בכל בוקר לקב"ה".