בחמישי בלילה כמעט נרצחתי בפיגוע

נכנסתי לרכב שלי, הסתכלתי על השמיים הכחולים מהחור בחלון, ממש מעל כיסא הנהג, והבנתי כמה גדול הנס וכמה השמיים מעליי גדולים.

שוהם עדני , י"ג בשבט תש"פ

רכבה של שוהם
רכבה של שוהם
צילום: שוהם עדני

בחמישי בלילה כמעט נרצחתי בפיגוע.

שום דבר ביום הזה לא הכין אותי לרגע בו אלחם על חיי. התחלתי את הבוקר בעבודה שלי בעמותת שקל עם הדיירים שלי, ניצלתי את היום השמשי כדי לטייל עם בן זוגי ובערב קפצתי להקרנת סרט של חברה עם חבריי לכפר. יצאתי שמחה, מרוגשת, מסופקת מהיום ובעיקר רגועה. נסיעה שגרתית מירושלים לפני קדם, לכפר הסטודנטים בו אני גרה, שרבים נוסעים אותה כל יום.

השעה הייתה רבע ל11 בלילה, וחציתי את תקוע הערבית. עוד הספקתי לראות חיילים בתחנת הדלק במרכז הכפר, ולהריץ בראש מחשבות האם זה מאפשר לי להסיר דאגה מליבי ולנסוע בבטחון. יכול להיות שהמחשבה הזאת הכינה אותי לבאות. מה שהפריד ביני לבין החיילים זה עיקול אחד של הכביש. אחד. סיימתי את העיקול כדי להתחיל את הנסיעה במעלה הכפר, וזיהיתי תזוזה מימין לכביש. מאותו רגע, מדובר על כ-3 שניות.

קחו רגע, תעצרו ותספרו בלב 3 שניות.

בשניות האלו אני מזהה כ-3 חיות אדם רעולות פנים רצות אל הכביש באמוק ומתמקמות, אני רואה בידיים את הסלעים כבר בהיכון. זה מדהים כמה מחשבות רצות ברגע הזה, הגוף נכנס למצב חירום. אני חשה את האימה, את חוסר האונים, את גודל הסלעים, את ההבנה שיכול להיות שברגע הזה יסתכמו חיי, שמהסלעים האלו אני לא יכולה להתחמק. אני עוד מספיקה לצפצף עליהם, בתקווה שיחשבו שאני פלשתינאית, צורחת את החיים, מתכופפת ושמה גז.

צילום: שוהם עדני

שניה לאחר מכן אני שומעת בומים מחרידים, ומרגישה את הדף הזכוכיות שעפות עליי והרוח שפורצת מהשמשה, וזה רק אני עכשיו והצרחות בכפר עוין. לוקחת עוד שניה בה אני מרימה את הראש, מסתכלת על כל הזכוכיות שמכסות אותי ומבינה שאני במלחמה על החיים, שלא נפגעתי ושאני חייבת להתעשת.

בשניה שיצאתי מהכפר ניסיתי לחייג 100 ללא הצלחה, השיחה הבאה שאני עושה היא לאוריה, בן הזוג שלי, לא זכרתי את המספר של מוקד יו"ש באותם רגעים אבל ידעתי שהוא יידע מה לעשות, אך גם השיחה הזו הייתה ללא מענה. השיחה השלישית היא לידיד שידעתי שנמצא מעט אחריי בכביש ורציתי להתריע אותו, גם ללא מענה. אני מקבלת החלטה להניח את הטלפון בצד ולהתרכז בנסיעה הפתלתלה עד המוצב הקרוב, מרחק של 2 דקות. בעיקר זוכרת את הדממה, את פעימות הלב המואצות המפרות אותה, ואת המחשבות..אותן כבר לא אנסה להסביר. כל הזמן הזה אני מנסה לצפצף ולהבהב לרכבים בעלי לוחיות צהובות, לנסות להזהיר.

ובלב כל זה מתחילה ליפול עליי ההבנה של מה חוויתי לפני שניות מספר, והבהלה מתחילה לחלחל אל חדרי הלב.

אני רואה את המוצב וצופרת את חיי, עוצרת לידו, החיילים מתחילים להתקרב, ואני מתעכבת רגעים נוספים כדי לכתוב בקבוצת הוואטסאפ היישובית שיש זריקות אבנים בתקוע ושהרכב שלי נפגע.
החיילים פותחים לי את הדלת, עוזרים לי לצאת, אני מהר מעבירה להם מה שקרה כדי שיקפיצו לשם כוחות ומשחררת אחיזה מהמציאות.

מעולם לא הרגשתי התפרקות נפשית כמו זו, התקף חרדה זה מושג עדין לעומת מה שהאדם עובר באותם רגעים ולאחריהם, כל עצימת עיניים החזירה עימה הבזק של נקודת הזמן האחרונה בה ראיתי את המחבלים לפני הפגיעה, כל תחקור שעברתי הכניס אותי למצוקה נשימתית עמוקה, בכי היסטרי, אי סדירות של הלב, ובעיקר- ההבנה המטלטלת שקיבלתי חיבוק עצום מאלוהים, כי עם המסלול שהסלע עברה בתוך הרכב לא הייתי אמורה להישאר בחיים. בוודאות.

לא אאריך במילים על השתלשלות העניינים מאותו רגע. חלקו אותו עימי צוותים רבים מקצועיים ואיכותיים, ובעיקרם צוות החירום הישובי המדהים וחבריי לכפר,מלכות וניצן שמהרגע שהגיעו למקום דאגו עבורי לכל, ועברו איתי את הלילה הזה. פתאום את מבינה איזה כוח יש לקהילה בלב האירוע, וגם בהתמודדות לאחריו, נתנו לי לגיטימציה לחוות הכל ולשחרר.

אני עדיין מתאוששת. הייתי רוצה לומר שאני אמיצה ושהאירוע הזה לא עירער את הבטחון שלי בעולם כלל, אבל האמת היא שאני עוד מתאוששת. בכל זאת, לא כל יום פוגשים את המוות מול העיניים. בפירוש מול העיניים. בני מוות. בעיקר מה שהכה בי הוא האכזריות.

מי שמכיר אותי בוודאי יודע שאשת שלום אני, משתדלת להלך בעולם בעדינות ובכבוד כלפי האחר, באמון אמיתי באדם ובעולם. אני לא מתכוונת לשנות דבר מזה, אבל אין ספק שמשהו בי נסדק. פגשתי אלימות שאין לה מילים, שאין בה תיקון, שפוגעת עמוק בנפש. פגשתי מחבלים שרק המחשבה על מה היה קורה אם היה מתפנצ'ר לי גלגל מהסלעים מדירה שינה מעיניי. נגד אלימות כזו חייבת להיות אמירה של אפס סבלנות, ואני רוצה להאמין שהאנשים האמונים על בטחון כולנו עושים כל מה שאפשר כדי למנוע פיגועים כמו אלו. וכן, זריקת אבנים היא פיגוע, נסיון רצח.

סלע הוא כלי נשק לכל דבר ועניין. לא מדובר על זריקת אבנים ספונטנית של נער משועמם בדרך חזרה מבית הספר. אין ספק שגם היא מסוכנת, אבל בחמישי בלילה חיכו חבורת מחבלים כפופים בצידי הכביש כדי לרצוח אותי.

אני מנסה להפיק מהאירוע הזה תועלת.
נתחיל מהפרט הטכני הפשוט של לדעת את המספר של המוקד בעל פה (1208), הדיווח המוקדם הוא קריטי, בייחוד שהיו כוחות בכפר מרחק כ-40 מטר מהמקום בו קרה הפיגוע.

הדבר השני הוא להפנים שאני לא המקור לרוע שנחת עליי. אני באמת מאמינה בחיים טובים ופשוטים, נטולי התרסות לצד שכנינו. אני מאמינה שמים שקטים חודרים עמוק, שחיוך, שמילה טובה וכבוד הדדי משנים מציאות. לא הייתה להם שום סיבה טובה לנסות לקחת את חיי,לא הייתי איש ציבור ולא הייתי אדם שניסה להפר את שגרת חיי הכפר באמצע הלילה (לא שאלו מצדיקים נסיון רצח אבל הבנתם..). לא ניסיתי לפגוע בהם, פשוט רציתי להגיע הביתה בשלום. הם ניסו לחלל את מידת השלום של כולנו, ולכן לפראים כאלו אין זכות להלך חופשיים ולהמשיך לשלח רסן בכל הטוב.
כולי תקווה שימצאו אותם.

הדבר החשוב מכל הוא להגיד שה' גדול. עצום. אדיר!!!
זה כאילו הסלע הוסת ממני. עשה מסלול לא הגיוני ברכב. ממש מעל הטבע. בשישי נכנסתי לרכב שלי, התיישבתי בו וניסיתי לעכל וגם להיפרד ממנו לתקופה עד שיטפלו בכל הנזקים. הסתכלתי על השמיים הכחולים מהחור בחלון, ממש מעל כיסא הנהג, והבנתי כמה גדול הנס וכמה השמיים מעליי גדולים. אין לי דבר מלבד האלוהים שמעליי, והוא עטף אותי באותם רגעים ברחמים גדולים ועשה עימי חסד גדול. מודה על החיים ועל כל הטוב שמקיף אותי. מודה עליכם, על כל האהבה שמורעפת עליי.

הייתי כפסע מלהיות כותרת נוראה בעיתון. אלו החיים שלי ושל כל תושבי יו"ש, פשוט רולטה רוסית.
מאחלת לכולנו שפע של טוב, אור ואהבה. ומאחלת לעצמי פשוט חיים! שימשיכו להיות שזורים בחסד ובכוחות חיים מפעמים.

תודה! תודה! תודה!