המסקנה: את מהפכת שקד חייבים להמשיך

פסק הדין שהכשיר את התמודדותה של ח"כ היבא יזבק לכנסת הוא בבואה של הרכב בית המשפט העליון, ואת ההרכב הזה חייבים לשנות. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , י"ד בשבט תש"פ

שקד וחיות
שקד וחיות
צילום: דוברות שרת המשפטים

1. פסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי ח"כ היבא יזבק תוכל להיות מועמדת לכנסת ה-23 ברשימה המשותפת הוא פשוט חרפה. אין דרך אחרת להגדיר את זה.

פסק הדין הוא חרפה קודם כל כי הוא מנוגד לאינסטינקט הבסיסי ביותר של חברה, שלא אמורה לתת כלים בידי מי שמבקש לקעקע אותה מן היסוד - לעשות זאת. העיקרון הזה כל כך ברור שעל פי פסיקת בית המשפט העליון בשנת 1965 בכלל לא צריך לכתוב אותו בחוק (פס"ד ירדור, ע"ב 65/1). מי שתומכת באופן מוצהר וגלוי באויבי ישראל מקומה לא בכנסת. זה כל כך ברור שבכלל מוזר שצריך להגיד את זה.

פסק הדין הוא חרפה גם כי הוא מנוגד לחוק יסוד. כן, שופטי בית המשפט העליון בוחרים (כשנוח להם, עוד נשוב לזה) לצפצף באופן גלוי ולא משתמע לשתי פנים על סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. הסעיף ברור, והוא שולל מתומכי טרור את הזכות להתמודד לכנסת. האמת היא שהסעיף היה ברור גם בעבר, אבל אחרי ששופטי בית המשפט העליון עשו את עצמם כאילו הם לא מבינים אותו אז הוא הובהר עוד יותר טוב. זה לא עזר. מתברר שחוק הוא חוק בשבילכם ובשבילי. בשביל שופטי בית המשפט העליון אפילו חוק יסוד הוא לא המילה האחרונה.

והחרפה אולי הגדולה מכולם היא חרפת האפלייה. לו בית המשפט העליון לפחות היה עקבי, והיה עושה מסעיף 7א המאפשר פסילה של מועמדים לכנסת צחוק באופן מוחלט, אז היינו אולי נשארים רק עם שתי חרפות. אבל שופטי העליון לא רק עושים מהחוק צחוק, הם עושים גם מהשוויון בפני החוק צחוק. אפשר לדון (ויש מקום לדון) אם יש מקום לפסילתם של ד"ר מיכאל בן ארי וברוך מרזל מהתמודדות לכנסת על פי סעיף 7א. לטעמי המקרים של שניהם גבוליים, ושופט הגון היה צריך לאפשר להם להתמודד גם בהתאם לחוק, אבל אולי יש כאן מקום לדון. מה שלא יכול להיות הוא שכאשר מדובר במועמד יהודי (מרזל ובן ארי, לצורך העניין) סעיף 7א מופעל בבחינת יקוב הדין את ההר - והם נפסלים, ואילו כאשר מדובר במועמדים ערבים, והיא יזבק היא רק הדוגמה הנוכחית, אז פתאום סעיף 7א הוא המלצה בלבד. זו גם אפלייה כלפי יהודים, וגם גזענות של ציפיות נמוכות כלפי הערבים. כביכול מה יעשו הערבים האלו, המסכנים, קשה להם לא לתמוך בטרוריסטים, צריך להבין אותם...

2. מותר ונכון להזכיר את השמות. מאחורי פסק הדין השערורייתי הזה עומדים שופטים. לא איזו אידאה-פיקס משפטית מופשטת, אלא בני אדם שמונו לאחת המשרות הנכבדות במדינת ישראל ומועלים בשליחותם. חמישה מבין תשעת השופטים שמעלו באופן ברור בשבועה אותה נשבעו בפני נשיא המדינה כאשר מונו לתפקידם כשופטים: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

השופט עוזי פוגלמן, השופט יצחק עמית, השופטת פרופ' דפנה ברק ארז, השופט מני מזוז והשופטת ענת ברון לא שמרו אמונים למדינת ישראל ולעצם קיומה כמדינת היהודים, צפצפו על חוק, ולא סתם חוק, אלא חוק יסוד, הטו משפט ואף הכירו פנים, כלומר הפלו בין מתמודדים ערבים למתמודדים יהודים.

השמות חשובים, כי אין כאן מקום לדבר על "בית המשפט". בסוף, כמה מפתיע, בית המשפט מורכב משופטים, והשופטים האלו מכריעים את הכף לכאן או לכאן לפי השקפת עולם שהיא גם אישית וגם משפטית. השינוי, אם נרצה, יהיה חייב לבוא קודם כל מכיוון ההרכב האנושי של בית המשפט העליון.

3. ואם מדברים על ההרכב האנושי, זה המקום להגיד מילה על שרת המשפטים לשעבר איילת שקד. באופן משונה משהו ראיתי ששקד הפכה הערב למטרה לחיצי מתקפותיהם של כמה מתומכי הליכוד ונתניהו, ובראשם בנו של נתניהו, יאיר. כביכול היא ישבה בהרכב בית המשפט העליון שפסק מה שפסק בעניין יזבק.

אם כבר מדברים על שקד, אז להלן העובדות. ארבעה שופטים תמכו בפסילתה של ח"כ היבא יזבק. לא כל הקרדיט על הארבעה מגיע לאיילת שקד. היא לא מינתה את אסתר חיות לבית המשפט העליון והיא גם לא מינתה את השופט נעם סולברג לבית המשפט העליון (למרות שכבר שמעתי שיש מי שטוען שסולברג הוא מינוי שלה, סולברג הוא מינוי של שר המשפטים המנוח יעקב נאמן).

אולם, מבין תשעת השופטים שישבו בדין לפחות לגבי ארבעה אפשר לראות חלוקה ברורה: מי שמינתה שקד (מינץ ואלרון) תמכו באישור פסילתה של יזבק, מי שמינתה ציפי לבני בתקופתה כשרת משפטים, מני מזוז וענת ברון, תמכו בהכשרת שרץ ההתמודדות של יזבק.

זה לא סוד שאת עיקר מאמציה בכהונתה כשרת משפטים השקיעה שקד בשינוי פניו של בית המשפט העליון. זה גם לא סוד שמדובר במלאכה מורכבת. ראשית, כוחו של השר בוועדה לבחירת שופטים מוגבל. שקד היתה אולי מי שהצליחה להגדיל באופן הכי משמעותי את כוחו של השר בתוך הוועדה, ועדיין גם אצלה רק ארבעה מששת המנויים בתקופתה באמת היו "שלה". שנית, מטבע הדברים, כשמדובר במוסד כמו בית המשפט העליון, שינוי ההרכב האנושי הוא ריצה למרחקים ארוכים. גם איתמר בן גביר כשר משפטים לא היה מצליח לעשות יותר בארבע שנים (אולי היה מצליח הרבה פחות, בגלל ההתנגדויות שהוא מעורר).

לכן, אם יש מאירועי הערב איזו שהיא מסקנה בנוגע לקדנציה האחרונה של שקד, המסקנה הזו היא אחת ופשוטה: את המהפכה של שקד חייבים להמשיך. צריך עוד שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, צריך עוד הרבה שופטים שמרנים בערכאות הנמוכות שיהיו עתודה טובה לבית המשפט העליון, ועם שינוי ההרכב האנושי יבוא גם שינוי הגישה. נכון, זה כנראה לא יקרה מחר, אבל אולי, כמאמר המשורר, מחרתיים.