הבינוניות המושלמת

הצורך להיות מושלמים כותש את חיינו לאבקה. ההבנה שלפעמים להיות בינוני זה טוב ואפילו לכתחילה, מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת

איה קרמרמן , י"ח בשבט תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

עשרה לשבע בבוקר, אחרי שעה פלוס שאני במטבח, מארגנת לילדים את האוכל לכל היום. איך שאני מסיימת, מגיע אחד הילדים ומתחיל לחטט בסירים ובתיק שלו. "נו אמא, מה הכנת לנו לאכול היום?". לא יודעת אם עייפות כרונית דיברה בשמי, או שנשבר לי לבלות כל כך הרבה זמן במטבח. בעיקר, באותו הרגע, ממש לא בא לי על חיים כהן מיניאטורי שיבוא, יפשפש לי באוכל ויגיד שאני לא בכיוון ושחסר לו מלח. יש ימים שפשוט לא. "אתה יודע משהו? לא כל יום בא לי להיות במאסטר שף. לא כל יום בא לי להיות יצירתית. אז הכנתי מה שהכנתי. זה מה יש וזה מה שאוכלים. ואתה יודע משהו? גם זה מצוין". כשסיפרתי את זה ליועצת הכליות שלי, היא צחקה נורא. "את יודעת מה האויב של הטוב? הטוב מאוד. לפעמים טוב מלכתחילה זה הכי מעולה".

שיעור הפבלובה

לקראת שבועות, יועצת הכליות ואני החלטנו שאנחנו מקבלות יחד את התורה. בטלפונים של תיאומי האוכל היא סיפרה: "תקשיבי, לפני שבוע הכנתי פבלובה ויצא מדהים. ליקקו פה את האצבעות. קינוח עליי. מכינה שוב". לטובת מי שפחות מתעניינים בקינוחים, פבלובה זה קינוח שעשוי מחלבוני ביצה מוקצפים בהרבה סוכר. דומה לנשיקות, אבל דורש דיוק. בקיצור, מהקינוחים האלה שחייבים לעקוב אחרי המתכון. קונספט שיועצת הכליות מעולם לא שמעה עליו.

בסוף סעודת החג היא שולפת את אחת הפבלובות המצ'וקמקות שראיתי. "ראית?", היא אומרת בהתפעלות שיא מעצמה, "איך יצא לי מדהים". התחלתי לצחוק. בלי להתבלבל היא הוציאה מהמקרר בקבוק של קצפת עמידה מוכנה, ומשפריצה על כל הפבלובה. בשלב הזה כבר הייתי על הרצפה עם דמעות צחוק בעיניים. "תקשיבי, פבלובה חיננית כזאת לא ראיתי מימיי". "עזבי אותך חיננית, את מי זה מעניין? לקח לי חמש דקות להכין אותה. את תראי, הם ישתגעו על זה! פירור לא יישאר. פירור!", היא מתפוצצת מצחוק ושופכת הר של תותים לקישוט, או כדי להסתיר את ההצלחה-החרפה.

עד שהצלחתי לנגב את הדמעות וחזרתי לשולחן, עדת ילדים הלכה מלחמת כפיות כדי לזכות בלק האחרון של הקצפת. "אמרתי לך, הכול יתחסל". כשנרגענו מהצחוקים, אמרתי: "את יודעת מה מדהים אצלך? שמבחינתך להוציא את הפיגוע הזה היה ניצחון. לא ביאס אותך לשנייה שזה לא נראה כמו תמונה מפינטרסט. לי לא היה אומץ להגיש דבר כזה".

"נו, מה זה היה נותן לי להתבאס? מה זה נותן לי לא להגיש את זה? אז מלכתחילה אני משחררת ולא שואפת למאה. מרגע זה, כל מה שמצליח הוא הצלחה מסחררת. אני ממש מאמינה בצורת החשיבה הזאת. אם תחשבי טוב, תראי שגם את מאמינה בה. ואם לא, כדאי לך".

אני לא הרבנית קוק

בתחילת התשובה היינו חדורי מטרה להפוך להכי צדיקים שיש. להשיל את החול ולהיות צינור נקי להשם יתברך. נו, אשליות של דלוקים בתחילת הדרך. עבר לנו. חודשים היינו בלימוד אין סופי. קראנו סיפורי צדיקים כדי לקבל השראה. אם הייתה תוכנית ריאליטי "המרוץ לקדושה", היינו נרשמים. המשבר הגדול שלי הגיע אחרי אחד מערבי הפרשת חלה שאליהם הלכתי. הבת של הרבנית קוק שליט"א מטבריה סיפרה על הילדות שלה, ובאיזה בית מלא תורה וגמילות חסדים היא גדלה. אמא שלה, הרבנית, הייתה מתעוררת כל בוקר בחמש כדי להכין סיר מרק עצום לכל נידחי עמו ישראל, ועושה הפרשת חלה כדי להספיק להתפלל על הילדים לפני שהם הולכים לבית הספר. זה, כמובן, אחרי תפילה ופרקי תהילים לרוב. נזכיר שרק שש בבוקר והיום ממשיך.

לא היה קל בכלל לשמוע את זה. מתסכל זו מילה עדינה לרגשות שהציפו אותי. אין מצב, ולא משנה כמה שנים אני אעבוד על המידות שלי, שאגיע לדרגה הזאת. אני גם בחיים לא אהיה, כנראה, הרבנית קנייבסקי. לא נולדתי בבית של הרב אלישיב, לא צמחתי בתוך עולם של תורה וצדיקים. אם הרבנית מונחת איפה שהוא שם, בפנטהאוז, אז אני בחניון מינוס שלוש. הכי גרוע זה שאין לי שום דרך לשנות את המצב.

ברגע הזה מתחילה האמונה בבינוני וטוב לו. אם לא אאמין שבינוני זה טוב לכתחילה, אם אייסר את עצמי על כך שלא אהיה הרבנית קנייבסקי או הרבנית קוק, לעולם לא אוכל להיות האיה הכי טובה שאני יכולה להיות. בחיים לא אהיה האבא אומנא שאני אמורה להיות. אם לא האמונה בבינוני וטוב לו, לא הייתי מצליחה לחזור בתשובה. הכי מרגש בעולם לקבל פלומבה לבינוניות המבורכת מאדמו"ר הזקן של חב"ד, שכתב את ספר התניא במיוחד בשבילנו, הבינוניים.

ליפול מפנתיאון השלמות

אנחנו חושבים שאנחנו יכולים וחייבים להיות מושלמים בהכול. אנחנו מנסים בכל הכוח להיות מושלמים, אבל בדרך מלקים את עצמנו על כל דבר שלא השגנו, על כל מה שבעינינו הוא לא הצלחה גמורה. רואים את זה על אימהות שמלקות את עצמן כי יש להן קריירה ואין להן זמן לשבת עם הילדים בגינה. רואים את זה על אימהות שנשארות בבית לגדל את הילדים ולא עוזרות עם הפרנסה. רואים את זה אצל הילדים שלנו, שמצפים מהם לשבת בשקט מוחלט שעות ואם הם לא מצליחים אז או שהם מקבלים עונשים או שהם זקוקים לריטלין. רואים את זה אצל כל אחד מאיתנו, רגע לפני שהעיניים נעצמות ואנחנו כותשים את עצמנו לאבקה דקה כי היום נפלנו מפנתיאון השלמות.

בערב שבת הכנתי פבלובה. היא הייתה כל כך מכוערת, שבורא הפבלובה התהפך בקברו. הגשתי אותה ככה. כעורה, עם שליכטת קצפת ופירות יער קפואים. כולם התפוצצו מצחוק. "זה נראה כמו קינוח שמשפחה אחרת טעמה והשאירה אחריה", הסתלבטו עליי. לא האמנתי איזה שיעור השם שולח לי. בינונית וטוב לה. דקה אחרי זה הצלחת הייתה ריקה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

סלמון
צילום: איה קרמרמן

סלמון פשוט וטוב

מנה פשוטה שלוקח דקה להכין אותה והיא מעולה לחימום על הפלטה. קומה שנייה, ממש לפני שבת, כדי שהדג לא יתייבש. אפשר לשחק עם הכמויות בלי להקפיד יותר מדי.

המצרכים הדרושים:

חצי קילו פילה סלמון בלי עור, פרוס לפרוסות או בחתיכה אחת גדולה / חצי כוס דבש / מיץ מחצי לימון / 2 כפות חרדל דיז׳ון / 4 כפות רוטב סויה איכותי / חצי כוס מים / 2 שיני שום קצוצות (לא חובה)

אופן ההכנה:

מטגנים במחבת את הסלמון על הצד העליון (לא איפה שהיה העור) עד שהוא מקבל צריבה יפה. אין צורך בשמן, שכן הוא יוציא את השמן של עצמו / מוציאים את הסלמון ומניחים בצד / מוסיפים למחבת את כל מרכיבי הרוטב ומבשלים אותם כמה דקות, עד שהדבש מבעבע אבל לא נשרף / מחזירים למחבת את הסלמון על הצד של העור ומבשלים הכול עוד שתי דקות / אם רוצים להניח על הפלטה, מבשלים ממש מעט כדי ששאר הבישול ייעשה על הפלטה / מקשטים בבצל ירוק קצוץ, כוסברה קצוצה, שומשום שחור או רגיל.