האם הוא לא חרד"לניק?

יאיר יעקבי קיבל משימה - לגשת לכנס בחירות של מפלגת כחולבן בכפר סבא ולסקר אותו.

יאיר יעקבי , י"ט בשבט תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

"יעקביני, כולנו מאוד נהנים מהסיפורים חסרי הפואנטה שלך על ימיך כתלמיד ביסודי, או על חוויותיך כהורה מזניח ובעל בינוני", עורך המשנה דוקוב פתח את השיחה בפרגון המפורסם שלו. "אבל התקופה היא תקופת בחירות, והציבור רוצה סיקור אמיץ וחסר פניות. אני שולח אותך חזרה לשטח כדי לתעד ולספר מה קורה בכנסי הבחירות השונים בארץ".

"כל מה שיאמר אליך עורך המשנה עשה - חוץ מצא לשטח", החזרתי לו בפרפראזה שכותבים טובים יותר היו נמנעים ממנה.

"אתה הולך וזהו", הוא הגיב במשפט חסר מעוף שלא התכתב עם אף ציטוט מהכתובים.

"שלח את שרקי, הוא מבין בזה יותר ממני".

"את שרקי כולם מזהים, אז הוא לא יוכל לקבל תמונה אותנטית של מה שהולך בשטח. אותך אף אחד לא יזהה". הפרגון מכה שנית.

"רק אתה מבין איך לגשת ללב שלי", עניתי בסרקזם ויצאתי לדרך.

מאוחר יותר עודכנתי בפרטי המשימה: לגשת לכנס בחירות של מפלגת כחולבן בכפר סבא. הכנס עמד בסימן הקמפיין המתמשך למשיכת קולות מהציבור הדתי-לאומי. אל הכנס בחרתי לקחת איתי את מו"ר אבי שיחיה לנצח, כדי לראות איך הכנס משפיע על אישיות דתית לאומית קלאסית. לצערי הבעיות התחילו כבר בכניסה לאולם. מחוץ לדלת השתרך תור ארוך של אנשים, כשבדלת עמד סלקטור שבחן את הנכנסים. "אין מקום בשבילך", הוא עדכן את אבא שלי ברגע שהגיע תורנו. "מה זאת אומרת אין מקום? הרי אתה ממשיך להכניס אנשים", שאל יעקבי האב. "אתה חרד"ל מדי", עדכן הסלקטור. "הגזמת, הוא לא כזה חרד"ל", ניסיתי לגונן על אבי, שכאילו להכעיס הגיע לאירוע עם כיפה סרוגה גדולה, זקן לבן ומידות טובות שהלוואי על כולנו. לך תבין הורים.

"אין מקום בשבילו", חזר הסלקטור. "נו, גם בבית המקדש עמדו צפופים והשתחוו רווחים", ענה יעקבי האב שיהיה בריא. "נו, הנה בבקשה! יותר חרד"ל מזה?", התעצבן הסלקטור. "לא, לא, נו. יש לו ידע כללי רחב, תגיד לו אבא", הפצרתי באבי. "אני מכיר ביטלס!" התעשת יעקבי האב. "באמת...?" פקפק הסלקטור, "אז מי כתב את אלינור ריגבי?". "מורדכי בן דוביד!", ענה אבי בתרועת ניצחון וחרץ את גורלו. אותי דווקא הכניסו בכיף, מה שהכפיל את עוגמת הנפש של יעקבי האב.

"אולי הם הכניסו אותך בחינת 'אותו ואת בנו לא תסננו ביום אחד'", הוא הציע. "בקצב הזה בחיים לא תיכנס פנימה", עדכנתי את אבי, ועשיתי דרכי לאולם.

בתוך האולם התהלכו הנוכחים כשברקע התנגן שיר של ישי ריבו בדואט עם יזהר אשדות, כדי לוודא שכולם באותו ראש. מיד ניגש אליי פעיל כחולבן עם עיניים להוטות להיטיב וחיוך מתוח כגומייה. "שלום, אני גארי, קיצור של גרשון שהוא שם יהודי שורשי, אבל עם טוויסט עכשווי שכולם יכולים להתחבר אליו. אשמח לענות לך על כל שאלה שיש לך".

רק מהאקספוזיציה התעייפתי. אבל גארי כנראה פחד משתיקות אז הוא המשיך לדהור קדימה. "אנחנו בכחולבן מאמינים ביהדות של פעם, יהדות מכילה ומקבלת, פתוחה וזורמת. כזו שאין לה דרישות או ציפיות, כללים ברורים או קווים חדים מדי, יהדות שמקבלת את כולם ואז נותנת להם להביע את עצמם איך שהם רוצים בתוך הספקטרום שהוא המכלול הציבורי".

"נשמע יותר כמו חוג קפוארה לילדי טרום חובה עד חובה", הערתי.

"לא חובה, מה פתאום", נבהל גארי, "זה כמו קפוארה רשות, רק בלי הקטע של הקפוארה".

"אני מבין".

"אלא אם כן אתה בעניין של קפוארה, ואז בהחלט כן, אני מכבד את הקפוארה שלך".

"נהדר".

גארי נראה מרוצה מהדיאלוג הפורה שלנו, והוא החליט להתקדם לפציינט הבא לא לפני שהמליץ על התחנה הבאה. "אתה מוזמן ללכת לבדוק את פינת היצירה שלנו. אפשר לצייר שם דגלים בחרדל, או למלא בקבוקים בשכבות שונות של חול בצבעים. זה משקף את מגוון הקולות והדעות שיש אצלנו בכחול לבן, הבנת למה?".

"כי זה לא מתערבב ואין מה לעשות עם זה?", ניסיתי.

גארי נתן לי עוד חיוך מתוח אחד, והלך לדרכו הפתוחה והמכילה.

לא הספקתי לגשת לפינת היצירה, כי אל הבמה כבר הזמינו את יו"ר המפלגה והמועמד לראשות הממשלה בני גנץ. על פסימיות הפעילים לגבי אפשרות של הכרעה בבחירות הקרובות היה אפשר להסיק משירת "הו הא! מי זה בא? ראש הממשלה הבא הבא הבא!".

"שתיים שלוש מערכות בחירות ואנחנו שם!", צועק לי גארי מפינת החדר, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! לא שאני מזדהה עם השיר הזה חלילה!", הוא מסייג.

כך או כך בני גנץ עלה על הבמה גבוה ומרשים. הוא נעמד מאחורי הפודיום ומתחיל לנאום. "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה", הוא קורא בפאתוס, והקהל המשולהב מריע. "תורת משה לא שייכת לסמוטריץ' ולא לרב פרץ!". הקהל באקסטזה. "היא שייכת למשה! ורק אנחנו בכחול לבן נדאג להחזיר לו אותה, בהסכמת האירופאים כמובן". גארי בעננים. גנץ מסיים את הנאום ומפנה את הבמה ליאיר לפיד.

"טוב עשה עכן שלקח מן החרם", פותח לפיד עם זווית מקורית לסיפור המקראי המוכר. "אסור להחרים אף אחד, ולכן אנחנו בכחולבן לא נשב עם ביבי או עם החרד"לניקים שמנכסים לעצמם את היהדות ואחראים לגורלו הטראגי של עכן ומשפחתו". לפיד מסיים את דבריו, ומעדכן את הנוכחים שלצערו גבי אשכנזי לא יוכל לנאום הערב כי הוא ננעל בחדר צדדי עד סוף הקמפיין, שלא לומר הקדנציה.

לקראת סוף האירוע אני פוגש חבר מהיסודי שמתוודה בפניי שהוא חושב להצביע כחולבן. "אני מאוד אוהב את בוגי, ובוגי הוא ימני אז מה החשש הגדול?", הוא מסביר.

"שמע, אני מאוד אוהב ביצה, זה לא אומר שבא לי לאכול רקוט קרומפלי", אני עונה במשל שהונגרים היו מבינים ונעלבים ממנו בו זמנית.

"אתה צודק", הוא עונה, "זה בוגי מעורבב עם גנץ ולפיד. אבל מה אתה חושב שהם יעשו שביבי לא כבר עושה?".

"הם ימסמסו את הריבונות!", אני יורה, "ויזניחו את בעיית המסתננים, שלא לדבר על המצב בעזה וההתנהלות האבסורדית בהר הבית".

הוא מסתכל עליי במבט מנצח, ואני מוצא את עצמי מתחנן שגארי יופיע ויחלץ אותי מהפינה שהכנסתי אותי אליה. אני יוצא מהאולם מבואס בתחושה של מה שהיה הוא שיהיה, ובדיוק פוגש את יעקבי האב שהיה עסוק בלבצע לפני הסלקטור ספוקן וורד בנושא מקומן של נשים בבית הכנסת המודרני.

"עזוב אבא, לא הפסדת כלום", אני אומר לו מיואש, "גם ככה נהיה בדיוק באותו מקום בעוד שלושה חודשים".

"נו נו", הוא מניח יד על כתפי, "זה העולם הזה, בן שלי. אנחנו לא מתיימרים להציל אותו במכה, רק מנסים לעשות את הטוב ביותר עד שיבוא המשיח, וזה כבר צריך לקרות בכל רגע".

אני מחייך. הוא באמת חרד"לניק.

jacobi.y@gmail.com