בלי פילטר

חברי 'פורום קפה שפירא' נפגשים כדי לבטא את עמדותיהם בחופשיות, בלי לחשוש מהשיח הפרוגרסיבי שסוגר עליהם בסביבתם הקרובה

עפרה לקס , י"ח בשבט תש"פ | עודכן: 14:48

מימין לשמאל: ד"ר מוטי קידר, דלית סוטר, אורי בן אמוץ, ד"ר גבי חזות וחני קנר
מימין לשמאל: ד"ר מוטי קידר, דלית סוטר, אורי בן אמוץ, ד"ר גבי חזות וחני קנר
צילום: שלומי יוסף

האסימון נפל אצל גלי בת חורין באמצע תוכנית שהגישה ברדיו גלי ישראל. על הקו עלה מאזין קצת כעוס. הוא טען שרק היא ושפי פז, פעילה חברתית מדרום תל אביב, מתלוננות על כך שבישראל אין דמוקרטיה.

"על מה את מדברת?", התריס, "אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ויכולים להגיד מה שאנחנו רוצים". בת חורין חשבה לרגע, ואז הבינה שהיא והמאזין פשוט לא גדלו באותם מחוזות רעיוניים.

"אני באתי מקן השומר הצעיר ברמת אביב. אותי גידלו והצמיחו למשול. כל דבר שעשיתי היה הדבר הנכון, לא הייתה עליי שום מגבלה. חינכו אותי להביע את הדעות שלי בברוטליות הכי גדולה, ולעמוד עליהן. אלה", היא מכוונת לאותו מאזין ודומיו, "הימנים מלידה, כל הזמן דיכאו אותם. אז עכשיו, כשקצת שחררו, כבר אין פנקס אדום ויש קצת רשתות חברתיות, הם חווים חופש. הוא לא מבין למה אני מתלוננת שאין חופש ביטוי מלא".

בת חורין, שגדלה במחוזות השמאל, התרגלה לאמות מידה שונות לחלוטין של חופש ביטוי. היום, לאחר שחצתה את הקווים ועברה לימין, היא חווה עולם אחר לגמרי. "בצד השני יש הרבה יותר חופש, ואני רוצה בחזרה את החופש שהיה לי. יש אומנם את הסגלים - עמית סגל ואראל סגל, אבל עצם זה שאפשר למנות אותם זה נורא. הרי אנחנו כולנו ימנים במדינה, המיעוט הוא שמאלני".

התחלה: שפירא פינת סודן

באולם לא גדול במתחם הבורסה ברמת גן משוחחים כמה חברים מפורום קפה שפירא ומדי פעם זורקים גם בדיחה. זה המקום שלהם. הם מתכנסים בו כמעט כל ערב, מאזינים להרצאה ודנים בסוגיות פוליטיות ואקטואליות. "להחזיר את ההיגיון לשיח" ו"נמלטתי מהשמאל כל עוד מוחי בי" קוראות הסיסמאות מהקירות. אני נכנסת פנימה בעיצומו של דיון, והתחושה היא שהגעתי לעמישראל. נשים וגברים, דתיים ושאינם, בני עדות שונות ומקצועות שונים, כולם בכירים בתחומם.

מה אין כאן? אנשי שמאל. לכאן נמלטים אנשי הימין השקופים בחברה החילונית, שמתארים באוזניי תמונה מעוררת דאגה בישראל הדמוקרטית של 2020. הם מדברים על פחד עמוק שמלווה אותם בשל עמדותיהם הימניות. אישה תושבת מודיעין מספרת לי שהיא ימנית בארון. "הדתיים לא מתביישים להביע את דעתם, אבל אני לא יוצאת להפגנות הימין כי מסביבי כולם שמאלנים. אני מפחדת. יש איזה קטע שאתה לא יכול לעבור את הגבול".

"אני מחדרה", מספר לי אדם נוסף. הוא מגיע לכאן פעמיים בשבוע, למרות המרחק. הוא עובד מדינה בתחום העובדים הזרים, ומגיע לכאן כי השיח בפורום מחדד לו עמדות. "יש כאן מוכנות לשמוע כל דבר, והכול מבוסס על ההיגיון. חוץ מזה יש לי כאן חברה מתאימה". "אני מפחדת לדבר כי כולם סביבי שמאלנים", אומרת עוד מישהי, פנסיונרית שמבקרת כאן תדיר, "כאן את מקבלת מענה אינטלקטואלי, מקבלת מידע ומשוב וזה נותן תחושה נהדרת".

ד"ר גבי חזות, חובש כיפה, מלמד יהדות והנדסה במסגרות אקדמיות שונות וגר בכפר חסידים. הוא הגיע לכאן בעקבות גלי בת חורין, כמו כל הגרעין הקשה של הפורום. "קראתי את הדברים של המשוגעת הזאת בהתחלה", הוא אומר בחיוך, "ראיתי עם מי יש לי עסק ונשארתי. מצאתי בית".

אורי בן אמוץ הוא סמנכ"ל כספים בחברת בנייה. הוא כאן מהפגישה הראשונה של הפורום, "שהייתה בקפה שפירא פינת סודן", הוא אומר בהומור ומתכוון לדרום תל אביב. "היא", הוא אומר ומצביע על בת חורין, "כתבה דברים שקרעו אותי מצחוק, אבל ראיתי שהיא אנליטית בצורה בלתי רגילה. לא האמנתי שזה אמיתי, שיש אדם מאחורי הכתיבה הזאת. ואז יצאנו למפגש הראשון 30-20 אנשים אמיתיים".

המשוגעת, כלומר בת חורין, שזה בכלל שם העט שלה ובעולם האמיתי היא דלית סוטר, מסבירה: "באיזושהי תקופה, בעקבות פוסטים שפרסמתי בפייסבוק, הרבה מאוד אנשים ביקשו ממני להיפגש. אמרתי בסדר, אבל עכשיו אני עסוקה. הודעתי להם שביולי, בפגרה מהאוניברסיטה, ניפגש. ואז הגיע הקיץ ושכחתי למי הבטחתי".

סוטר הודיעה בפייסבוק על תאריך שבו תגיע לקפה שפירא בשכונת שפירא בדרום תל אביב. המיקום נבחר בקפידה כדי לתמוך בשפי פז, "שהייתה אז מוקצה". להפתעתה הגיעו כ-40 איש. אחת החברות הציעה לבת חורין להקים קבוצת פייסבוק. "אני אפילו לא ידעתי אז מה זה קבוצת פייסבוק", היא משחזרת, "כל זה קרה לפני שלוש שנים. היום אנחנו שמונת אלפים חברים".

המכנה המשותף של הקבוצה שהתאספה סביב סוטר היה הזדהות עם רעיונות עומק של הימין, כהגדרתה. בן אמוץ הביא לכך שהם ייהפכו לחל"ץ - חברה לתועלת הציבור, ולאחר לא מעט גלגולים הגיעו לשכירת המתחם הנוכחי, שממומן מתרומות. "הרגשתי שאני צריכה סניף של התנועה", היא מסבירה.

"שנה אחרי הקמת הפורום היו בקבוצת הפייסבוק אלף איש, וביקשתי מאנשים שיכתבו על עצמם", אומרת סוטר. "לא נעים להגיד, אבל עד אז הייתה לי הרגשה שמדובר בכל מיני גרופיז שלי. פתאום גיליתי שכמות בעלי התארים הגבוהים והמקצועות החופשיים בקבוצה מדהימה. יש לנו ארבעה או חמישה סופרים ממש, ושני אנשים שקיבלו פרס ישראל בתחום המדע. נתקפתי לרגע חיל ורעדה. אמרתי: רגע, מה אני עושה? אני משחקת כאן כאילו אני מדריכה רוחנית של אנשים, שכל אחד מהם יותר משכיל ממני". סוטר החליטה לתת לאנשי הפורום המעניינים והמשכילים להרצות בפני החברים. כל אחד מביא את עולמו וידיעותיו, וכך הם מקיימים הפריה הדדית.

הפילוסופיה של הטיפשות

אורי בן אמוץ הוא ימני מבית. "לא עשיתי המרה", הוא צוחק. ובכל זאת לא היה לו נוח להתבטא רעיונית בסביבה שלו. בן אמוץ נוגע במורסה כואבת מאוד בציבור החילוני - היכולת, או אי היכולת, להביע עמדות לא פופולריות, דהיינו לא שמאליות. "מאז רצח רבין, הימנים ירדו לבונקר. אסור להגיד שאתה ימני, אפילו לא בפייסבוק. זו בושה. אשתי אמרה לי: אתה לא יכול להתבטא כך, אתה לא תמצא עבודה. אנשים יחשבו שאתה הזוי. לדבר על בג"ץ, הרעה החולה שלנו? לדבר על כך שאוסלו זה פשע? מי שאמר 'פושעי אוסלו' היה הזוי. אני לא התביישתי כל השנים, אבל הקבוצה שלנו בפייסבוק היא סגורה, כי אנשים חוששים להביע את דעתם בחוץ. הם חוששים לאבד את עבודתם. ברגע ששומעים את עמדתם, מיד עושים עליהם חרם". למרות גודלה, הקבוצה כאמור סגורה ואין להוציא ממנה חומרים אלא ברשות.

סוטר: "לפעמים כשאנשים מגלים שמישהו הוציא צילום מסך מהקבוצה, הם נכנסים להיסטריה. במיוחד אנשי אקדמיה, כי הם משלמים מחיר". מכיוון שגם קבוצה סגורה וכללים נוקשים לא מבטיחים הרמטיות, יש בקבוצה אנשי אקדמיה ועובדי מדינה שכותבים בשם בדוי. הם פשוט לא יכולים לקחת את הסיכון שמישהו יגלה מה עמדותיהם האמיתיות.

גם חני קנר כאן, דמות מרכזית בפורום. היא מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון חילוני בפתח תקווה. "אני מפחידה את השמאלנים ואני לא לבד. יש כאלה שבעקבותיי מרגישים ביטחון ויכולים להביע את מה שהם חושבים. רק אתמול היינו בישיבת הנהלה והיועצת אמרה שצריך להכניס לכיתה שלי את חוש"ן, ארגון למען להט"בים, ואני סירבתי. עמדתי על הרגליים האחוריות". קנר מסבירה שצריך לדעת לפתוח את הפה בחוכמה. "כולם יודעים שאני לא הומופובית. אני מעודדת לחבק ילדים עם נטיות כאלה ולכבד אותם. מצד שני אני מתנגדת לשטיפת מוח ולהגזמה. הילדים זועקים שהם כבר לא רוצים לשמוע. יש פה כפייה".

קנר, שגדלה בקריית מלאכי, צמחה גם היא בבית ימני אבל הרגישה שחסר לה ידע. "לפני 18 שנה נסעתי לשליחות עם בעלי בארצות הברית. לימדתי באוניברסיטת אילינוי. שם פגשתי מרצים שאמורים להיות אנשים משכילים, אבל הם לא יודעים כלום. הייתה שם מרצה לגלובליזם, שלא ידעה שהפלשתינים הם מוסלמים. פגשתי גם יהודים אמריקאים שמאלנים, שונאי ישראל. הבנתי שאני צריכה ללמוד יותר, להעמיק". ההרצאות של הפורום שולחות אותה להרחיב את הידע, והיום היא מרגישה שעמדותיה סדורות ומנומקות. "גלי שתלה את אבני היסוד בקורס הראשון שלי איתה". במה עסק הקורס? בפילוסופיה של הטיפשות. או בשמו המפורט – "כשלים לוגיים בחשיבה שמאלנית פרוגרסיבית".

היחיד בין חברי הקבוצה ששינה את עמדותיו משמאל לימין, למעט סוטר, הוא המזרחן ד"ר מוטי קידר, חובש כיפה שגדל בתל אביב במשפחה ציונית דתית קלאסית. הוא החזיק בעמדות ימניות עד מלחמת לבנון הראשונה, אז שירת כקצין מודיעין וראה מקרוב מדי את מחדלי השלטון. "יצאתי מהמלחמה הזאת עם תחושה שצריך להרחיק את הימין, כך שלא יוכל לגעת בשלטון אפילו עם מקל ארוך. זה ליווה אותי לאורך השירות הצבאי, שהסתיים ב-95'". בהסכמי אוסלו הוא תמך "בלב ונפש", והצטרף לנתיבות שלום, שהיא "האחות הקטנה והדתייה של שלום עכשיו". בשנת 95' החל להתפכח אחרי שנוכח בצביעות של ערפאת ושל ארגוני השמאל. עם השנים הוא השלים את המהפך בחזרה והתמקם כמזרחן ימני, שיודע לתת פייט מתוך ידע בקוראן ובתרבות האסלאם.

בכי מר בכיכר

עיניהם של חברי הקבוצה נשואות אל סוטר, הרוח החיה מאחורי המיזם, שגם ספגה בגללו לא מעט אש. סוטר (63), נשואה, אם לשלושה ותושבת כפר סבא, היא פובליציסטית, עורכת ספרות ומתרגמת. היא החלה את דרכה בשמאל, אבל חצתה את הקווים בתהליך הדרגתי. "הייתי שמאל עדרי. לא הכרתי שום דבר אחר, לא הכרתי רעיונות של הימין ולא חשבתי על זה לעומק. הייתי בטוחה שאם אני משכילה, נאורה ופלורליסטית, אני חושבת נכון".

תחנות רבות הביאו אותה למקום שבו היא עומדת היום, אבל מה שפוצץ את הבועה השמאלנית שבתוכה חיה היה דווקא המושג פלורליזם, ולא מקרה פוליטי כזה או אחר. "אני זוכרת את הרגע ההוא שעילאי הרסגור, איש מרצ מכפר סבא, כתב 'אנחנו לא ניתן לדתיים האלה להשתלט ולגזול לנו את החופש'. זה היה נשמע משפט מאוד נכון, אבל משהו צרם לי רעיונית. הם הסגורים, אנחנו הפתוחים שמכילים הכול, אז איך אנחנו רוצים להשתיק אותם?".

באותה תקופה היא למדה לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, חוג שהיא מגדירה פוסט מודרניסטי, מרקסיסטי, ו"תענוג". "ירדתי לקפיטריה והתחלתי לכתוב מסה על פלורליזם. ואז גיליתי שאני פלורליסטית שמקבלת את כולם אבל לא את הדתיים, כי הם סוגרים את כולם, ובטח לא את החרדים, כי הם עוד יותר. את הערבים אני לא מקבלת, כי לערבים יש את אותה תרבות כמו של הדתיים. אז רגע, את מי אני כן מקבלת?".

לאט לאט הוציאה בת חורין את הראש מהקונכייה שבתוכה גדלה והחלה להתבונן אחרת על המציאות. נקודה משמעותית נוספת על ציר הזמן התרחשה בימי צוק איתן. "אני, עם עמדות השמאל שלי, הייתי בטוחה שברגע שיירו לפה טילים, נתניהו יפתח במלחמה כוללת כדי לחמוק מהחקירות שהיו נגדו. אז קודם כול זה לא קרה, ובנוסף לכך התרשמתי שדאגו לנו, האזרחים. אמרו לנו להיכנס למקלטים כשצריך, והמדינה תפקדה מצוין. כתבתי בפייסבוק שאפשר להגיד מילה טובה לביבי. בתגובה החברים הטובים שלי מהבית פשוט עזבו אותי. חלק אינפרנדו, חלק חסמו ועם חלק הייתה לי הקזת דם הדדית עד הסוף המר".

בד בבד היא קיבלה המון הודעות פרטיות בנות שתי מילים: "גלי, תודה". הללו חוללו אצלה מהפך נוסף, אולי אפילו עמוק יותר. "הייתי אדם שחי בשביל עצמו. זו הייתה הפילוסופיה שלי. הייתי הדוניסטית. מישהו פעם רצה לגייס אותי לעשייה והשתגע למה אני מסרבת. אמרתי לו שהעולם נברא לפני 14 מיליארד שנה רק כדי שאחת, דלית סוטר, תעשה חיים. ככה האמנתי. אבל התגובות ההן לפוסט הפכו אותי מאדם שמחויב להדוניזם של עצמו לאדם שמחויב לאחרים".

תחושת המחויבות הזאת באה לידי ביטוי כאן, בפורום שהיא קוראת לו "מרכז חיי", ומסבירה שהוא גם משמח אותה, גם מפתח אותה אינטלקטואלית וגם החברים שלה נמצאים בו. סוטר מתעקשת שלא מדובר בקבוצת תמיכה, אבל זו כן. אפילו בשבילה. היא מעידה על עצמה שהיא אדם די קשוח. היא ספגה לא מעט השמצות והיאבקויות וירטואליות והרסיסים לא דבקו בה. אבל כשאני שואלת אותה האם היא מרגישה בדידות במעבר שעשתה משמאל לימין, עולות בעיניה דמעות.

"בשנת 2015 ארגנה דניאלה וייס הפגנת ענק של הימין בכיכר מלכי ישראל", היא מקפידה לא לקרוא למקום כיכר רבין. "ישבתי על הפייסבוק, והפצרתי בימנים לבוא. ברגע מסוים הבנתי שזה כולל גם אותי. זה היה רגע מכונן. הגעתי לכיכר שבה עמדתי בעבר עם אנשי שלום עכשיו, לבושה בחולצה הכחולה, עם הצודקים, הצעירים, היפים והנכונים. אנחנו היינו העתיד, המנהיגים, אנחנו הבאנו את השלום. ופתאום אני עומדת באותו מקום, מסביבי מתנחלות ודוסים, על הבמה דוסים, חולצות לבנות, אנשים לא מהעדה שלי. עמדתי בקרחת של מפגינים ופרצתי בבכי מר, ואני בוכה גם עכשיו. כי מדובר בזהות שלי. הייתי צריכה לוותר על האשליה שלי לגבי עצמי כאדם הנאור. זה היה צעד ראשון בלנסות לעשות את הדבר הנכון. להתחיל צעד אחר צעד מתוך ענווה. קודם הבנתי שטעיתי. עכשיו הבנתי שאני צריכה לוותר על כל הזהות הקודמת שהייתה כוזבת".

ימנים, לא ביביסטים

הפורום, מתברר, עושה עוד דברים חוץ מהרצאות ודיוני פייסבוק. הוא גם עמד מאחורי ארגון ההפגנות בעד ראש הממשלה בנימין נתניהו. "נתניהו הוא מקרה פרטי וחשוב מאין כמוהו בכל המסע שפורום קפה שפירא, ולא רק הוא, עושה כבר כמה שנים. מסע ההסברה לציבור שאין דמוקרטיה, שמערכת המשפט השתלטה כרשות שלטונית אחת מאוד אקטיבית ומאוד מעורבת". הפורום קיים כנס עם משפטנים וחושפי שחיתויות שהסבירו איך השיטה עובדת. חברי הפורום מקפידים לתמוך את טיעוניהם בעובדות ודוגמאות. שיח נדיר בעידן שמתמקד רק ברטוריקה ולא במהות. "ההפגנות שלנו היו על הנושא הזה. זה משחק סכום אפס. אם הם מצליחים להפיל את נתניהו, כל המפלצת הרודנית הזאת של מערכת המשפט ניצחה בגדול. או להפך".

אז ברחוב יקראו לכם ביביסטים.

בן אמוץ: "זה לא מפחיד. הבת שלי שומעת את המילה הראשונה שאני אומר ומיד עונה לי 'פשיסט'. אני לא פשיסט ואני לא ביביסט. זה שאני אומר שהמערכת חולה, שהיא דיקטטורה, שהיא האוליגרכיה של רחביה, אומר שאני ביביסט?".

ד"ר חזות: "אנחנו מתייחסים למקרה של ביבי כמקרה בוחן. אנחנו סבורים שהפלתו היא הפלה של כל הרעיונות. ההיסטוריה במקרה הציבה אותו במקום הזה. הם סבורים שאם הם מפילים את ביבי זה רק ביבי. הם לא מבינים שהמאבק הוא לא רק נגד ביבי, אלא מול כל הימין".

בן חורין: "הם למדו את זה מהמהפיכה הצרפתית, שם הוציאו להורג את המלך למרות שהוא כבר היה עם המשפחה שלו במרתף, כדי שהעם לא יפתח סנטימנטים ריאקציונריים מול המהפיכה ויחשוב אולי לחזור לשלטון מלוכני. זה מה שהם עושים לביבי. זה להרוג את המלך שלנו, כדי לשבור את כל רוח השמרנות מעכשיו ולתמיד".

אבל היה כאן מישהו בשלטון במשך עשור. הוא עצר במו ידיו את כל המהלכים לאיזון בית המשפט והפרקליטות.

חזות: "הסיפור הוא לא אישי. בוודאי שהוא עשה טעויות, אבל הוא היה אבן הבוחן שאפשרה לנו לראות איך המערכת הזאת עובדת. אם זה לא היה ביבי, זה היה מישהו אחר. אם ביבי יורשע וייכנס לכלא, נפסיק להילחם על העקרונות שלנו?".

מה המטרות שלכם כפורום? לאן אתם רוצים להגיע?

סוטר: "לא באנו עם מטרות, אבל הן ברורות מאליהן. לתת בית אינטלקטואלי לאנשים האלה, בלי שישלמו על זה מחיר".

קידר: "שאנשים לא יתביישו לומר מה שהם חושבים".

מבחינת קנר מדובר בקבוצת שייכות, שגם מגדלת סוכני שינוי: "אנחנו לוקחים את המטען שאנחנו מקבלים כאן ומעבירים אותו הלאה למשפחות שלנו, בכתיבה שלנו. זה לא נסגר פה".

סוטר: "מרגע שראיתי אילו אנשים יש לי בפורום, השתגעתי מהעובדה שהם לא נמצאים בעמדה הראויה להם בציבוריות הישראלית. הצבתי לעצמי יעד: לתפוס כל אדם מהמקום שבו הוא נמצא היום, ולשים אותו במקום שבו הוא אמור להיות. בשביל זה הקמנו את הקתדרה ועכשיו אנחנו מקימים מוסף תרבות", היא מונה את אפיקי ההשפעה שהפורום מנסה ליצור, ומסמנת גם את היעד הבא: "יש לנו צוותים של אנשים ברמה גבוהה ובדרגים גבוהים שעובדים על תוכניות לימוד".

כתיבת תוכניות לימוד היא פרויקט חדש יחסית שחברי הפורום נרתמו אליו, בעקבות נתון מדאיג שאליו נחשפו. בדיקה של חברת הפורום העלתה כי פילוח תוכניות ההעשרה המוצעות לבתי ספר מגלה חוסר פרופורציה אדיר בין התכנים הפרוגרסיביים ובין התכנים השמרניים. היחס בין תוכניות העוסקות בקבלת האחר, להט"ב וכיוצא באלה, לעומת תוכניות בנושא ציונות למשל, עומד על אלפים מול כמה עשרות בהתאמה. "אנחנו רוצים לשנות את המשוואה. כיום, אם מישהו רוצה להקים ולהוביל מיזם, אני יכולה לתת לו הכול חוץ מכסף. אם יש ועדת חינוך באיזו עיר שהשתלט עליה ארגון חוש"ן למשל, אז אני מכירה את רוב 8,000 חברי הפורום ואומרת לזה ולזה לבוא. ההוא מכיר את העירייה, וההוא ממשרד החינוך. אם צריך כותבים מכתב, אם צריך עושים לובינג במקום הנכון, ודברים מסתדרים".

לדבריה, "הנישה שלנו היא באמת קלה מאין כמוה. אנשים פשוט איבדו לגמרי את ההיגיון במחוזות הפרוגרסיביים ששולטים בשיח. הם איבדו את הקשר בין עובדה לאמת. כדי לטפח שקר צריך להגיד אותו מיליארד פעמים, אבל כדי להגיד אמת צריך פעם אחת. אנחנו נשנה את השיח". החלום האישי שלה הוא להכניס למערכת החינוך תוכנית חובה לתלמידי ז'-י"ב שתעסוק בלוגיקה, פילוסופיה ורטוריקה. "זה יפתור את כל הבעיה".

באיזה אופן? "אם ילמדו רטוריקה, הילדים ילמדו לדבר ולא יצטרכו להרביץ. לא יצטרכו תוכניות נגד אלימות. אם ילמדו לוגיקה, התלמידים לא יאכלו את כל הזבל הרגיל שמשמיעים להם. הם יזהו את הכשלים. את ההבנה שאין היגיון בשיח קלטתי דווקא מסמינרים לא פוליטיים ולא אידיאולוגיים במכון כהן. שם הבנתי שאין היגיון בסיסי. ואז באים כל מיני תכנים ואידיאולוגיה. קחי את 'האחר הוא אני'. זה משפט מושלם לדפוק בו את השכל של ילד שכבר הצליח להשתלט קצת על ההיגיון הבסיסי. זה משפט עם כשל לוגי".

סוטר קוראת לאנשים להצטרף לפורום, להתעניין וגם לבוא להרצות. אבל מזהירה מראש: "פה זה שונה מכל מקום אחר, כי המרצה בא לשמוע את מה שיש לנו להגיד. כולם פה דעתנים ואנחנו יודעים יותר טוב ממנו. פרט לכך, יש לכם רעיון טוב למיזם? יש לנו כבר קשרים ולובי. תפנו אלינו". האם יש לה שאיפות פוליטיות? "מבטיחה שאין לי. אני פוחדת מפוליטיקה. את הנזק שלי אני עושה בחוץ".