תרגילים בשוויון

עיריית תל אביב, שהחליטה על הקמת מכון כושר נפרד לנשים ערביות, לא תעשה מחווה דומה לנשים יהודיות דתיות.

עפרה לקס , י"ח בשבט תש"פ

מאחורי מלחמת השוויון מסתתר כנראה פחד מיהדות שחיה חיים מלאים
מאחורי מלחמת השוויון מסתתר כנראה פחד מיהדות שחיה חיים מלאים
איור: עדי דוד (במחווה לאונורה דומייה)

השוק הצבעוני של לוד גדוש במציא­­­וֹת. תיקים בעשרים שקלים שהופכים אחרי מיקוח לאחד בעשרה, או חיקוי מצוין לנעלי בלנסטון שמחזיק מעמד עונה שלמה. דוכן שבו אפשר לקנות מלאי מתנות למסיבות יום ההולדת שאליהן יוזמנו הילדים, כלי בית וגם בגדים. הרבה בגדים.

כשהגענו ללוד, לפני שש עשרה וחצי שנים, תפסתי לי יום שלישי אחד, יום שוק, ויצאתי ללמוד את השטח. פסעתי בין הדוכנים, מתפנקת בשרשרת בעשרה שקלים, שבמשך שנים אחר כך קיבלה המון מחמאות, מחפשת מכנסיים לשני הבנים ומגיעה לדוכן בגדי נשים. כשדפדפתי בגלגל החולצות ושליתי ממנו חולצה לבנה רקומה, הרמתי לרגע את העיניים וראיתי שאני חולקת אותו עם אישה ערבייה. הקיץ הלודאי היה אז בעיצומו, כלומר לחות שלא מביישת בריכת אידוי. הסתכלנו זו על זו. שתינו היינו לבושות בשרוול ארוך וראשנו היה מכוסה. הנשים הישראליות שחלפו לידינו התעניינו בחולצות אחרות לגמרי.

ואם כבר קיץ לודאי (יש כזאת עונה, מבטיחה), מדי יום שלישי מתקיים מפגש פסגה רב מגזרי בבריכה העירונית. בשלישי יש שעות נפרדות לנשים. אז אם אתן מהמגדר הנכון, תוכלו להיכנס פנימה ולשמוע את דבורי קוראת לחני לבוא לאכול, את אמונה מראה להלל כמה שניות היא מצליחה לצלול ואת נסרין מבקשת מאמל שתחזיק רגע את גלגל הים, עד שהיא מכניסה לתוכו את מוחמד הקטן. חב"דניקיות, ציוניות דתיות וערביות משכשכות יחד בבריכה. ערבוביה מיוחדת של נשים ששומרות על ציוויי ההלכה שלהן. יום שלישי האחד והיחיד הזה בשבוע הוא לא כל כך נוח, כמעט לא רואים בריכה מרוב ילדים ונשים, תינוקות וסבתות. אבל אנחנו, כולנו, לא מסתכלות על מה שנוח. זה הציווי ואת זה עושים.

כשדינה זילבר שותקת

תהום פעורה בין היהדות והאסלאם במגוון תחומים, אבל לצד זה קיימים קווי דמיון דקים. פעם, לפני הרבה פיגועים והסתה ותקיפות של ילדיי ברחובות לוד, חשבתי שאפשר יהיה לפתח דו שיח בזכות קווי הדמיון האלה. היום אני מאמינה בזה פחות.

אבל בואו נישאר רגע עם הדמיון. ישי פרידמן, עיתונאי מקור ראשון, חשף בשבוע שעבר כי היועץ המשפטי של עיריית תל אביב הודיע כי העירייה מתכוונת להקים בכספה חדר כושר שיופעל בשעות נפרדות לנשים ולגברים.

שמחתי, נראה שעיריית תל אביב מתכוונת להתחשב בתושביה הדתיים. הייתכן? ובכן, זו חצי אמת. העירייה תתחשב באוכלוסייתה הדתית, אבל לא היהודית אלא המוסלמית. המכון יוקם ביפו והנשים הערביות הודיעו שאם המכון יהיה מעורב הן לא תגענה. הגיוני. זה קהל היעד למכון הכושר המדובר ויש לכבד את מנהגיו ותחושותיו. אבל בקהל ישבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דינה זילבר, רמטכ"לית המלחמה בהפרדה המגדרית. היא לא שאלה, לא תקפה ולא ערערה על הכוונה. ואם זה לא מספיק, היועץ המשפטי עצמו, עו"ד עוזי סלמן, היה אחד מתומכי ביטול מופע 'משיח בכיכר' לפני שנה וחצי.

המופע, למי שהספיק לשכוח, אורגן על ידי חב"ד וקיבל את אישור העירייה. לאחר פניית שדולת הנשים ביטל חולדאי את האירוע, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה. השופט קובי ורדי גער בנציגי העירייה ולסיום צייד אותם בתובנה או שתיים לדרך: "יש לקוות שכל הצדדים ישכילו לראות את נקודת המבט של הצד השני ולבנות גשר המגשר בין התרבויות ובין זרמים שונים ודעות שונות בציבור, ויפעלו כולם למנוע חיץ או מחיצות פנימיות". אז זהו, שלא כולם הפנימו את המסר. חולדאי אמר אז: "עיריית תל אביב-יפו תעמוד על כך שבעתיד לא יתקיימו אירועים בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי בעיר. אני רואה בכך ביטוי ראוי לערכי השוויון במדינה דמוקרטית". במרחב הציבורי לא, אבל לממן חדר כושר נפרד - כן. או מדויק יותר: כן, תלוי למי.

חדר כושר לנשים, מתברר, הוא לא המצאה חדשה ולא פורמט בלעדי לנשים דתיות. בתל אביב ובסביבתה יש לא מעט כאלה. שם גילו שנשים בנויות אחרת מגברים, שהן מגיעות לחדר הכושר מתוך מטרות אחרות שמצריכות תרגילים אחרים וגם, איך לומר, יש נשים שלא נוח להן להתאמן לצד גברים. מה שהשוק הפרטי הבין, מתחילה העירייה להבין. השאלה היא אם הייתה מקימה בכספה מוסד כזה לנשים יהודיות דתיות. נדמה שכולנו יודעים את התשובה. מה פשרה של הקנאות הזאת, הדתית כמעט, כלפי ההפרדה? מדוע אותה קבוצה ממש יכולה לשאת את ההפרדה כשזה קורה בציבור הערבי, אבל לא בציבור היהודי?

להשאיר את היהדות בשטייטל

כשמנסים למצוא את ההבדלים בין המקרים, מוצאים שיש יהודים דתיים שמעודדים את כפיית השוויון הזאת. הם סוברים שזו הגזמה הלכתית, החמרה, ודבר שאפשר להתערב בו ברגל גסה. נכון, זה לא הציבור שלהם ולא המופע, הבריכה או האקדמיה שלהם, אבל הם יודעים לומר לכולם מה טוב. לא זכור לי שכשהוקמה הבריכה העירונית הנפרדת לחלוטין ברהט, קם בדואי אחד שאמר שזו היסחפות ודרש להכניס ללו"ז שעות משפחה.

וייתכן שכופי השוויון מפחדים מהיהדות כשהיא מגיעה למרחב הציבורי ומשתמשת בכלים מודרניים. הפרדה בבית כנסת? טוב, אולי. אבל לא באקדמיה, אפילו אם זו תהיה האפשרות היחידה של נשים ללמוד. לא במופעי מוזיקה, אפילו אם זו תהיה ההזדמנות היחידה לצרוך תרבות, וגם לא בכיכר העיר. היהדות יכולה להישאר רחוקה, שטייטלית, אבל לא לקחת חלק במרחב הציבורי. אם היא מודרנית, אז רק בקודים של מי שיודע מה היא מודרנה, כלומר שוויון, כלומר חילון. יהדות מודרנית ששומרת על הפרדה היא מפחידה מדי. מאיימת מדי. המסר הזה שאפשר גם וגם, גם לדבוק בהלכה וגם לחיות חיים מלאים, הופך את היהדות לעולם מלא, שלם ומאפשר. את זה כופי השוויון אינם מסוגלים להכיל. השאלה היא לאן תגיע ההתערבות הגסה הזאת בחיי הקהילות בישראל. האם אמצא את עצמי יום אחד שמחה על כך שאני גרה בעיר מעורבת, משום שרק כך נשמרות השעות הנפרדות בבריכה העירונית שלי?

לתגובות: ofralax@gmail.com