אנחנו נשארים בארץ

עיתונאית בכירה שמסרבת לצאת מהארץ היא עוף מוזר במגזר הדתי-לאומי.

חגית רוזנבאום , י"ח בשבט תש"פ

"לא יוצאת לשום מקום שצריך אליו דרכון, וגם לא רוצה שיהיה לי דרכון". נוסעים בנתב"ג
"לא יוצאת לשום מקום שצריך אליו דרכון, וגם לא רוצה שיהיה לי דרכון". נוסעים בנתב"ג
צילום: אבי דישי, פלאש 90

אחד הצ'ופרים הנחשבים שמעניקה העבודה העיתונאית לאוחזים בעט הוא טיסות ממומנות לחו"ל תמורת סיקור אירועים, ועידות ופעילויות של בעלי אינטרס שונים ברחבי העולם.

בקרב אנשי התקשורת אין כמעט מי שמסרב לפיתוי של נופש בחו"ל על חשבון הברון, כשהתמורה היא למעשה רק המשך העבודה העיתונאית כרגיל. לכן, כשעיתונאית בכירה מסרבת שוב ושוב להצעות מהסוג הזה, אטרקטיביות ככל שיהיו, התגובות מסביב נעות בין משיכת כתף לתימהון ולעיתים אף ניסיונות שכנוע לא מתפשרים.

אורלי גולדקלנג, סגנית עורך עיתון 'מקור ראשון', מעידה על עצמה שהיא לא מיסיונרית בעניין הזה, ואפילו מפרגנת לעמיתים ולבני משפחה שיוצאים לחו"ל. "אבל אני", היא מעידה בפשטות, "פשוט לא מסוגלת להפסיד כאן אף רגע". זה לא שיש לה בעיה לעקוב אחרי החדשות בישראל גם מארצות הברית, ואפילו הטיעונים ההלכתיים נגד יציאה מהארץ, היא יודעת, הם כבר חומה שנבעו בה סדקי היתרים רבים. את ההחלטה הגורפת שלה לא לצאת מהארץ, כולל לא מהמים הטריטוריאליים בטיול ימי, היא תולה כיום בתשדורות שמגיעות אליה מהמקום הכי עמוק בלב.

"אני לא יוצאת לשום מקום שצריך אליו דרכון, וזה כולל את סיני או עבר הירדן. לא רוצה שיהיה לי דרכון. יש לי חברים טובים ששואלים אותי מה הקשר. הרבה אנשים ששומעים על זה לא מבינים בכלל, או חושבים שזה הכי מיושן בעולם לחשוב ככה. אבל אני ממשילה את זה להורים של גלעד שליט או של נעמה יששכר. אמא שלא יודעת אם ומתי הילד שלה יחזור, אז ברגע שהוא חוזר היא פשוט לא מורידה ממנו את העיניים, היא צמודה אליו כל רגע". לפני הנמשל היא מקדימה בחצי התנצלות וחצי חיוך: "אני יודעת שזה הולך להישמע הכי שמאלץ בעולם, וסליחה מראש. אבל אני מרגישה שחיכיתי אלפיים שנה לילד הזה, לארץ הזאת. התגעגעתי אליה, עם כל מטען הדורות על כתפיי, אז עכשיו אני לא רוצה להוריד ממנה את העיניים אפילו לשנייה".

בחמש השנים האחרונות הקרתה עבודתה העיתונאית של גולדקלנג בפניה אינספור הזדמנויות קורצות, לא רק כבילוי אלא גם כשדרוג מקצועי: טיסות עם הנשיא וראש הממשלה, הצטרפות לתוכנית יוקרתית שכוללת שבועיים בארצות הברית, והמסע שהיה הנחשק ביותר מבחינתה: מסע בעקבות יהדות אתיופיה. לכולם היא סירבה. "יש נקודות שהיה לי קשה לעמוד בזה", היא מודה, "אבל אצלי זה משהו מאוד רגשי, בתוספת אלמנטים דתיים וציוניים. אני יודעת שיש תירוצים שמצדיקים כל מיני סוגי נסיעות, אבל אני לא יכולה להפסיד פה אף פעימה. האם גם בעתיד לא אצא מכאן אף פעם? הלוואי".

בראשית השבוע צוין התאריך ט"ו בשבט, שהפך גם ליום חגה של ארץ ישראל. אבל כלי התקשורת המגזריים כבר מוצפים במודעות פרסומת עם הפנים קדימה, וגם מערבה, צפונה ודרומה מכאן: פסח בפורטוגל, פסח ברומניה, והיו שנים שנמצאו גם מי שחגגו את פסח במצרים, אולי כזכר לפסח הראשון בהיסטוריה. למען האמת, הנהירה הדתית-לאומית לחוץ לארץ אינה זקוקה לתירוצים של מעגל השנה. נכנסת להגרלה? פרס ראשון – טיסה לארצות הברית. קברי צדיקים, מסעות שורשים, מעיינות מרפא – הכול כלול.

אומנם ישנם צרכים ונסיבות, שאותם אפשר אולי להבין, שגורמים למאן דהו לצאת מהארץ יציאה ארעית, ובדרך כלל גם יימצא מי שייתן לכך היתר הלכתי. אולם נראה כי מה שבמקור היה סכר הלכתי שניתנו לו חריגים מצומצמים וברורים, הפך ברבות השנים ועם העלייה ברמת החיים לנהר שוטף של היתרים כמעט לכל קשת הסיבות של יציאה מהארץ.

אז נכון, יהיו מי שיטענו שכאמור כל היציאות מגובות הלכתית, שהתופעה נפוצה מאוד גם במגזר החרדי, ושיש מי שיוצאים למען עניינים חיוניים כמו צרכים נפשיים כאלה ואחרים, או לנסיעות ששכרן הערכי והרוחני בצידן. ועם כל זה, התחושה היא כי בנוף התרבותי הנוכחי במגזר הדתי, גולדקלנג ודומיה הם עופות מוזרים, והיציאה לחו"ל הפכה משאלה הלכתית או מוסרית לדבר מובן מאליו שנידש בעקב, כמעט כמו יציאה לבילוי בקניון העירוני.

אולם פרט לשחיקה הערכית של המה, ישנו טעם לפגם גם באיך. יציאה לשליחות בתפוצות, למשל, נתפסת כאחד המסלולים היותר מוצדקים ליציאה לחו"ל. אבל מדוע התחושה שעולה ממודעה שמתפרסמת בימים אלה בנושא היא של חגיגת חוצלארץ לא פחות מאשר השליחות עצמה? צעירים וצעירות שמחייכים אליך בפנים קורנות ממקום שליחותם בכל רחבי העולם, מזמינים את הקהל הדתי ל"יריד יציאה" שבו יוכלו לבחור באיזו קהילה בתפוצות ירצו להשתקע למשך שנה או יותר. כמה רחוקה האווירה הצבעונית והמזמינה הזאת מתמונתם של אותם חכמים שביקשו לצאת מארץ ישראל כדי ללמוד תורה, סיבה ראויה לכל הדעות, ואף על פי כן כשהגיעו לצידון זכרו את ארץ ישראל וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו בגדיהם ושבו אל מקומם.

מקדימים תרופה

היא חיכתה לו שיחזור בערב הביתה מהעבודה, ציפתה שיכינו ביחד ארוחת ערב ויאכלו אותה תוך החלפת חוויות היום. הוא חזר בערב, חטף מהסיר מה שחטף, הוציא חבילת עוגיות מהארון ונכנס לרצף ארוך של שיחות עבודה. אני עובד קשה ובלי הפסקה, חשב, והכול כדי שהיא תוכל להגשים את כל החלומות שלה ולחיות ברווח. היא התכווצה בפינה, נעלבת. אחרי יום שלם שהיא מצפה לו בבית הוא אפילו לא שם לב אליה, ונשאר עם הראש בעבודה גם כשהוא חוזר הביתה.

הם נסעו לשבת להורים שלה. כמו כל שבת כזאת, האחים הצעירים בבית ביקשו לשחק ולדבר איתה במשך כל שעות אחר הצהריים, מתגעגעים לאחות הגדולה והאהובה. הוא שוב העביר את שעות אחר הצהריים של השבת עם הספרים והעיתונים, כשהלב שציפה כל כך שהשבוע ייגמר והם יוכלו להיות סוף סוף יחד נשבר לרסיסים.

"רפואה מונעת", כך מכנה המטפלת הזוגית יונת פרימן את המיזם החדש שהגתה ושיצא לדרך לפני כשנה. מיזם שנועד למנוע מראש מקרים כמו אלו שתוארו לעיל ולקוחים ישירות מתוך הקליניקה שלה. הרעיון נבט במוחה אחרי שצפתה בסרט שהציג בני זוג שהתגרשו, לאחר שלהבנתה עברו על כל הלאווים האפשריים במערכת הזוגית. "אם לזוג כזה הייתה הכוונה, ליווי, מישהו שיאיר את עיניהם בנוגע לשגיאות – הסיפור הזה לא היה נגמר בגירושין. הכול שם נבע אך ורק מחוסר תקשורת".

העלילה הקולנועית הייתה מבחינתה רק מראה להתרחשויות במציאות. אחוזי הגירושין המבהילים, גם במגזר הדתי, כבר אינם עובדה חדשה. "הקב"ה זרק לי רעיון להקדים תרופה למכה", משחזרת פרימן. "החלטתי להוביל מיזם שבו בני זוג בשנתיים הראשונות לנישואיהם יהיו זכאים לשני מפגשי ליווי חינם, שבהם יוענקו להם כלים לתקשורת זוגית, שזה הבסיס להכול. עיקר הבעיות בזוגיות נובעות מחוסר תקשורת".

פרימן לא התעצלה ופנתה אל אגודת המטפלים והיועצים הישראלית, ששיתפה פעולה. כיום זוגות צעירים שמעוניינים בחבילת הייעוץ החינמית, יכולים לפנות למטפלים חברי האגודה שהצטרפו למיזם ותורמים מזמנם החופשי לטובת הזוגות הללו. פרימן מדגישה כי מדובר במטפלים יראי שמיים ובעלי ניסיון ולא חדשים בתחום. החלום הוא להגיע לכל זוג באמצעות מטפלים בכל רחבי הארץ. לעת עתה הפיילוט מתקיים בבני ברק ובירושלים, עם כ-20-15 מטפלים. "ככל שנוצף בפניות כך זה יגדל", מבטיחה פרימן, "ואנחנו כבר רואים פירות".

מוריה (שם בדוי) בת ה-21 נשואה פחות משנה. פרימן הייתה מדריכת הכלות שלה, ומוריה לא חשבה שתזדקק למפגשים נוספים אחרי החתונה. "בהתחלה אתה עוד בהיי אחרי החתונה", היא מספרת, "אבל אחרי תשעה חודשים הרגשנו את הצורך. הבנו שיש אפשרות ללכת לאדם שיכול לתת כלים, ואין בזה שום בושה. יונת נתנה לנו את ההרגשה שמה שעובר עלינו זה הכי נורמלי ולגיטימי בעולם, שזוג בשנה הראשונה עובר אתגרים קשים". מוריה ובעלה לא הגיעו למשבר חריף אומנם, אבל בכל זאת ראו לנכון ללכת לייעוץ החינמי. "לא צריך להגיע לפיצוץ ואז להזדקק לטיפול דרמטי. אפשר לקבל כלים מלכתחילה. זו שנה מהממת אבל גם קשה, וכל זוג עובר אותה. זה נורמלי ואפשר לקבל כלים. זה מה שקיבלנו מיונת".

שני המפגשים הראשונים הובילו למפגשים נוספים, שבהם בני הזוג הסכימו להשקיע כספית, מתוך הבנת התרומה שלהם לחייהם הזוגיים. "אני שומעת על חברות שנמצאים במצבים דומים ומרגישות חסרות אונים", מצרה מוריה, "הן בטוחות שזה קורה רק להן. אז אני רוצה שכמה שיותר אנשים יידעו על זה, שאפשר לקבל כלים. אנחנו מודים על כל רגע".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com