למה לי ריבונות עכשיו?

כשנתניהו משרטט את מפת הריבונות, הוא ממפה באותה הזדמנות גם את מפת האין ריבונות, כלומר: גבולות המדינה הפלשתינית. דעה

בעז העצני , י"ח בשבט תש"פ

בועז העצני
בועז העצני
צילום: גרשון אלינסון

גם בלי הזיגזג האמריקאי ובלי עסקת החבילה הגרועה של הקמת מדינה פלשתינית, החלת ריבונות כעת על חלקים מיו"ש היא בעייתית ביותר.

"התוכנית במיפוי", תירץ נתניהו את הדחייה. אך מעבר לשקרי פוליטיקאים של ערב בחירות, מפת ריבונות על הבקעה והיישובים היא אבסורדית. האם נבנה גדרות ונשמור עליהן לאורך כ-800 קילומטרים? ברור שלא, ולכן נקבל מפה נוסח כתמי A, B ו-C של אוסלו, אלא שהפעם מדובר בריבונות, כך שערבי מיו"ש שיחצה קו וירטואלי ליד יישוב ימצא את עצמו בישראל. ואיך תימנע כניסתו לתלאביב? האם נשאיר את הגדר הנוכחית, ואז ישראלי שגר ביישוב ריבוני יצטרך לחצות גדר גבול בין שני חלקים ריבוניים ישראליים? זהו קצה המזלג של מציאות מטורפת שעלולה להתפתח, כאשר הרש"פ תעשה מטעמים מהשתלטות על אדמות "ריבוניות" ביו"ש, כמו בנגב.

כשנתניהו משרטט את מפת הריבונות, הוא ממפה באותה הזדמנות גם את מפת האין ריבונות, כלומר למעשה את גבולות המדינה הפלשתינית. כך הופכים חכמי תוכנית המאה יתרון קטן לחיסרון גדול.

התוכנית הזאת אינה שונה באופן עקרוני מרוב תוכניות השמאל לדורותיהן, שלפיהן בסוף התהליך, לאחר שייקבעו הגבולות במשא ומתן תוכל ישראל להחיל ריבונות על החלקים שלא יימסרו למדינה הפלשתינית. גם יאיר לפיד וחילי טרופר מעוניינים בבקעת הירדן לאחר "תיאום", בהסכם. תוכנית המאה בסך הכול הופכת את הסדר, מציבה עובדה ויוצרת התנתקות חד צדדית שבה רוב השטח נמסר למדינה פלשתינית בהבטחה למתן שטחים בנגב ובמשולש, חלופיים לאלו שסופחו, שמסירתם תלויה בשיתוף הפעולה של אש"ף.

בצורה הזאת גם עוקפים את הסוגיה הבעייתית של עקירת יישובים, מאחר שקיים בישראל קונצנזוס כמעט מלא שאינו מוכן עוד לקבל תמונות של יהודים שמגורשים בכוח מבתיהם. גורמי השלטון גם מבינים שהעניין לא ייגמר בחיבוקים, ולכן הולכים הפעם על ניוון במקום עקירה.

"מיפוי" השטח ייצור שלושה סוגי יישובים: הראשון יכלול יישובים שנמצאים בריכוזים יהודיים גדולים שיחיו חיים נורמליים, "הגושים" הידועים מבית מדרשו של השמאל, גוש אריאל ודרום מערב השומרון, בית"ר עילית וגוש עציון מערב, מעלה אדומים, גבעת זאב וכו'.

סוג שני מוגדר רשמית כמובלעות, כלומר יישובים שעתידם נחסם ולמעשה נידונו למוות, כי מי יקנה שם דירה? מי יבנה? הכביש הבודד אליהן לא ייתן יותר מדי כיווני מוצא והגעה, וערבים יבנו לאורכו בתים, יידו אבנים וימררו את חיי הנוסעים, כמו למשל בית חג"י, עתניאל, נגוהות, תלם ואדורה.

הסוג השלישי יהיה מובלעות למעשה, יישובים המוקפים בשטחים ערביים עצומים שאליהם יגיעו במסדרון ריבוני צר, כמו למשל בית אל, עפרה, סוסיא, מעון, כרמל וקריית ארבע.

עצם ציור המפה של החלוקה הזאת יתחיל את תהליך הניוון והחיסול של שני הסוגים האחרונים, שכן תמונת המצור שהיא תיצור, שאינה אלא הצהרת הכוונות הרשמית של ישראל וארצות הברית, תתחיל למעשה את המצור. בלי ריבונות אין צורך במפה, ובלי מפה המצור אינו מתחיל. לכן ריבונות כעת היא נזק.

קבלת ריבונות יוצרת מחויבות. אם ישראל מקבלת את הריבונות על הבקעה והיישובים, נוצרת כעת מחויבות למילוי הצד שלה בתוכנית, כלומר מצור וחנק על היישובים והקמת מדינה פלשתינית. "קיבלתם מה שרציתם, וכעת צאו מיתר השטח", יגידו לנו.

אינני מציע לבנות על ההתניות לוויתורים הישראליים, הן תכורסמנה, וג'ארד קושנר כבר הרגיע את הערבים שהמפה עדיין לא סופית ונתונה למשא ומתן לשינוי לטובתם.

ריבונות כעת היא ריבונות בוסר, עם מקסימום חסרונות ומינימום יתרונות. ריבונות צריכה להגיע רק אחרי חיסול הרשות הפלשתינית והמתת הנרטיב הלאומי שלה, שנמצא בתהליכי גסיסה מתקדמים. ישראל הייתה צריכה לעקור את הסרטן המדיני הזה, להחליף את מנהיגי האוטונומיה הערבית ביו"ש, לפתח בענק את ההתיישבות והנוכחות היהודית, ורק אז, אחרי שיהיה ברור שהאופציה הפלשתינית אינה קיימת, להחיל ריבונות.

התוכנית הנוכחית הקימה לתחייה את האופציה הפלשתינית, והכלי העיקרי לכך הוא ריבונות.