חופש ודת

מרחוק זה נראה אותו דבר אבל כשמתקרבים מגלים שבין דתיים לייט לדתיים ליברליים יש תהום פעורה והם אפילו נעלבים ממי שמתבלבל ביניהם

עפרה לקס , י"ח בשבט תש"פ | עודכן: 22:15

כיפות
כיפות
istock

"אני לא לייטית, אני ליברלית", אמרה לי חברה טובה כששוחחנו לקראת הכתבה הזאת. "יש הבדל מאוד גדול. אני לא מקיימת רק את המצוות שמתחשק לי לקיים, אני לא עושה לעצמי חיים קלים.

מצד שני, אני כן רוצה שההלכה תתייחס אחרת ללימוד תורה לנשים, לשירת נשים ולכל הסוגיה הזאת. משגע אותי שאנשים לוקחים לעצמם את החירות לקרוא לי לייטית. זה פשוט לא נכון".

מן העבר השני, כתב לפני שנה העיתונאי שמואל מוניץ בynet- על המושג דתי לייט. "אני נתקל בצעירים שנעלבים מהמושג הזה ומפרשים אותו כהבעת זלזול. הם מתכחשים לדתומטר מכל סוג שהוא, ולא מוכנים להגדיר את עצמם כדתיים פחות מאחרים. בעיניי אין כל צורך להירתע מכך. אם לפרקטיקה הדתית יש מקום מרכזי פחוּת בחיי לעומת חובשי כיפה אחרים, מותר להודות בזה".

האמת? עד לפני כמה שנים לא ידעתי להבדיל בין המושגים. רק אחרי הבהרות חוזרות ונשנות הן של לייטים והן של ליברלים למדתי לחדד את השוני. אבל נראה שמרבית אנשי הציונות הדתית אינם מבדילים. הם מטילים לקדירה אחת את הלייטים והליברלים ורואים בכינויים האלה מושגים חופפים. בקרב החוגים האלה עצמם, ההגדרות ברורות והמושגים הם חלק מהחיים במובן הכי בסיסי. בשורות הבאות נעשה סדר בדברים.

שיתוף השם

"אני מתנגד לשיתוף השם", אומר הרב שלמה הכט, דובר ארגון רבני בית הלל. לדבריו, מדובר בשני צירים נפרדים. שיטת פסיקת ההלכה, היחס למודרנה ולמציאות - זהו הציר השמרני-ליברלי, ואילו הציר השני הוא ההקפדה על ההלכה. "אלה צירים מאונכים זה לזה. יש הרבה בתי כנסת שמתנגדים לכל שינוי, למשל לריקוד של נשים עם ספר תורה או לקריאת מגילת אסתר של נשים על ידי נשים, אבל באותם בתי כנסת הגברים והנשים לא שומרים נגיעה. ליברל שאינו לייט יהיה בעד קריאת מגילה של נשים לנשים ובעד קריאת תורה לנשים, אבל לא ייגע בנשים". לייטים ליברלים, אם נמשיך את התיאור, מרחיבים עוד יותר את ההשקפה הליברלית ויוצאים ממסגרת ההלכה.

האם יש דתיים לייט שנתלים בפסיקה הליברלית בדרכם להקל מעט מעול המצוות? "יש, זה נכון, אבל אין רב ליברל שיפסוק שאפשר לרקוד מעורב", אומר הרב הכט, ומוסיף שהפסיקה הליברלית עשויה מנגד לבלום את טריקת הדלת של אנשים ונשים מקיום מצוות בכלל. "נשים צעירות רבות אינן מוכנות להגיע לבית הכנסת של הוריהן, אלא בזמנים מיוחדים. הן כן הולכות למניינים שוויוניים. השמרנות מתנגדת לפסיקה הליברלית משום שהיא אומרת שהיא מדרון חלקלק. אנחנו אומרים שהמדרון החלקלק הוא הפוך, הנשים מתרחקות בגלל השמרנות".

קשה להכריע מתי נולדה הליברליות הדתית. יש שיאמרו שהיא נולדה ביום שבו המציאו את המושג חרד"ל, כלומר מהתקופה שבה כוחות בתוך בני עקיבא התחילו למשוך את התנועה לכיוון תורני יותר, או אולי מאז הקמת בית ספר נעם בירושלים ואחר כך הקמת תנועת אריאל, לאחר שבני עקיבא סירבה להכיל בתוכה סניף נפרד. "זו הייתה תנועת מטוטלת, תגובה לצד השמרני", טוען הרב הכט. "החל ויכוח על הפרדת התנועה ובתי ספר, אחר כך זה התגלגל ללימוד תורה לנשים, להליכה לאוניברסיטה, לגיוס נשים, ומשם הגיעה הנקודה המעניינת של שירת נשים".

סוגיית שירת הנשים הייתה הקטליזטור להקמת ארגון רבני בית הלל. זה קרה לפני שמונה שנים. צוערים מקורס קצינים יצאו אל מחוץ לאולם כשחיילת עלתה לשיר. שלושה מהם לא הסכימו לחזור גם אחרי שהמפקדים הורו להם לעשות כן. השלושה נשפטו למחבוש. התמיכה שקיבלו החיילים המסרבים מרבנים כמו הרב אליקים לבנון, וההתבטאות שלו שזה חטא של ייהרג ובל יעבור, עוררו סערה בקרב כמה רבנים ליברלים. "גם היו אז רבנים ליברלים, אבל הם לא השמיעו את קולם, לא היו חלק מהשיח", מסביר הרב הכט. "היום סוגיות כאלה לא מטופלות בתקשורת בלי לשמוע גם את הצד הזה".

שמונה שנים מאז שהקמתם את בית הלל, ועדיין עושה רושם שכוחם של הרבנים הליברלים אינו גדול. אין הרבה רבנים ליברלים, לעומת הרבנים השמרניים.

"אני חושב שרוב רבני הקיבוצים המוכרים נמצאים אצלנו, ויש גם רבני ערים. בכל מקרה, כוח העיבוד הרבני שלנו הוא גדול. יש לנו כוח עבודה משותף. יש פסקים שהוצאנו שרבנים אחרים חלקו עליהם משום שהם ליברלים, אבל לא מצאו בהם טעות הלכתית". לדברי הרב הכט, בית הלל משפיע בעיקר בתחום הרחבת מעגל השותפות הנשית בפסיקת ההלכה, ולאופן שבו הן תופסות את ההלכה יש השפעה. "הן לא פוסקות על פי הלכה אחרת, אבל ההבנה ההלכתית שלהן שונה, וברגע שניתן להם להיכנס פנימה תהיה לזה השפעה".

המורה לגמרא

"אנשים מתבלבלים בין לייט לליברל מכמה סיבות", מסביר שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה. "אדם חושב שאם אני מקל בגיורים, או שאני חושב שנכון שבית ספר יהיה מעורב כי ככה החינוך לצניעות יהיה טוב יותר, אז אני מקל. הוא אומר לעצמו: הבנאדם הזה חפפן. אבל האמת היא שהאמירות שלנו מורכבות ואנשים לא תמיד יורדים לעומק שלהן. זה מבלבל". שטח אומר בזהירות שיש דה לגיטימציה לעמדות של הליברלים. כמו שהציבור החרדי מאדיר את רבניו ואומר שהציבור הדתי-לאומי אין בו תורה, כך היחס בין הציבור השמרני לליברלי. בישיבות התיכוניות כל מלמד גמרא הוא רב, בתיכונים הדתיים הוא בסך הכול מורה לגמרא. הרב, מסביר שטח, מקבל הילה ומעמד של יודע תורה. מלמד הגמרא נשאר ברמה של מורה, גם אם השניים למדו יחד ויש להם אותו ידע בדיוק.

שטח עושה סדר בתוך תת המגזר הליברלי ומסביר שגם בתוכו קיימים גוונים וחילוקי דעות. "יש את הקבוצה היותר סוציאליסטית-חברתית של הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה, ויש את הצד הקפיטליסטי, אפילו הליברטריאני, של אור תורה סטון, אזור אפרת, גוש עציון ולינדנבאום".

כדוגמה מביא שטח את שכר הלימוד במוסדות של אור תורה, שהוא הגבוה ביותר מכל הרשתות. חלוקה פנימית נוספת היא בין "האזורים ההלכתיים יותר כמו רבני בית הלל, לעומת הרטמן. על זה מתקיימות הרבה ישיבות של הנהלת נאמני תורה ועבודה", הוא מגלה, "אלה מקומות שאנחנו נקרעים בהם. היסטורית, אני יכול לקחת את הדיונים והטיעונים שנאמרו לפני עשור על לימוד גמרא לנשים והם מאוד דומים, למשל, לדיונים שקיימים היום סביב המניינים השוויוניים. גם חבריי בהרטמן מגדירים את עצמם נאמנים להלכה. המחלוקת איתם היא על קצב ההתקדמות, האם הולכים לאט או רצים מהר. הם יטענו שבשביל שנשים תרגשנה יותר מחוברות לתפילה צריך להתקדם, ואם לא תעשה את התיקונים האלה הן לא יבואו להתפלל".

לפעמים נראה שלקבוצת הליברלים יש הד תקשורתי, כשבפועל מבחינת מספר אנשים היא די קטנה.

"זה נכון. כשאני עושה כנס של נאמני תורה ועבודה מגיעים 20 פרופסורים וכמה שופטים, לציבור שלנו יש אחוז השפעה משמעותי. אבל כשבאים לדבר על מספרים, הקבוצה הליברלית קטנה כמו הקבוצה החרד"לית, והשאלה היא איפה את שמה את המיינסטרים. יש דברים שבהם החרד"לים ניצחו ויש דברים שבהם אנחנו, והשיח הזה לא נגמר".

ועוד נושא אחד קטן יושב לו על הלב. "לפעמים המוסדות שלנו הם העוגן האחרון או חבל ההצלה של הילדים שמגיעים מבתים מיינסטרימיים, או אפילו חרד"ליים, והם מחליטים להיות דתל"שים. ככה הם מגיעים למוסדות שלנו. זה אומנם תורם לתדמית הלייטית שלנו, אבל אף אחד לא יודע שלפני שהילד הזה הגיע לישיבת הקיבוץ הדתי הוא למד בישיבה בבית אל".

סטטוס של שבת

עקיבא נוביק, הכתב הפרלמנטרי של חדשות 13, גדל בעפרה בבית תורני למדי. הוא למד בישיבה בחיספין ובפדואל והתגייס לגלי צה"ל. מאז, במשך השנים, הוא מקיים ריקוד של קרבה וריחוק עם המגזר הציוני-דתי שממנו הגיע. לפני מעט יותר משנתיים יצר את הסידרה 'דתיי הרצף' שעוררה שיח פנים-מגזרי מהדהד. "אני טענתי שהציונות הדתית תרוויח אם היא לא תסגור את הדלת מאחורי הדתל"שים, כי אז היא תגדל. הציונות הדתית פרה ורבה, אבל היא לא גדלה. אורי אורבך אמר שהיא מייצרת הרבה חילוניים. השאלה היא אם אפשר לעצור את אי הגדילה הזאת באמצעות שינוי ההגדרות".

בכובעו כפרשן פוליטי, נוביק חושב שהרחבת המעגל הציוני-דתי יכולה לתרום גם לכוח האלקטורלי של המגזר. נכון שיש מי שטרקו את הדלת מאחוריהם ולא ממש מעוניינים לשמוע, אבל יש גם כאלה שמאוד רוצים להמשיך ולהרגיש מחוברים. "יש הבדל אם אדם קורא לעצמו דתל"ש או חילוני. בעצם המילה דתל"ש הוא משמר את הקשר לעבר שלו, והשאלה היא כמה יישארו מחוברים".

אבל האמת היא שלא מדובר רק בסמנטיקה אלא הרבה מעבר לזה. "אני טוען שההתרחקות מהרבנים ומההורים זה בדיעבד ולא לכתחילה. הדבר קורה בגלל סט הכללים הבלתי אפשרי לגבי מין ומיניות, שזה גורם דתל"שיות מספר אחד, וגם בגלל הרווקות המאוחרת".

אז מי הם בעצם דתיי הרצף?

"הם אנשים שגדלו בציונות הדתית עם הסט המלא של הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל הם מתעקשים, וזה תנאי הכרחי, לשמור על קשר עם הציבור הזה. הם מנהלים עם הציונות הדתית יחסים שתמיד יהיו מורכבים. יש להם תחושת שייכות מסוימת אליה".

בעבר מי שלא שמר שבת, למשל, ההורים והקהילה היו מנפנפים לו לשלום, מוחים דמעה או לא, ומשלחים אותו מהמגזר, מהיישוב ומהבית. היום מכוניות רבות חונות מחוץ למחסום היישוב בליל שבת, וחלקן הגדול כבר לא נמצא שם בשבת בבוקר. השינוי הזה, אומר נוביק, הוליד את המציאות של דתיי רצף. "הרב אילעאי עופרן אמר שפעם האידיאולוגיה ניצחה את המשפחה. אנשים עלו לישראל והותירו את המשפחה מאחור, הם הצטרפו לקומונות ונטשו את המשפחה ואפילו עברו ליו"ש, הרחק מהמשפחה. היום, לעומת זאת, המשפחה מנצחת את האידיאולוגיה. אם בעבר הורים אמרו 'אני שולח את הילד שלי לפנימייה ומעדיף שהר"מ יחנך אותו', היום הם רוצים שהוא יישאר ליד הבית. אנשים לא יושבים שבעה כשילד הופך לחילוני, הם מחבקים אותו. מעניין שדווקא במאה ה-21 המנוכרת ומשופעת המסכים, אנשים כמהים למשפחתיות ולחום".

נוביק מזכיר שאחד מהנושאים הראשונים שהגיעו לפתחם של רבני בית הלל היה השאלה מה עושים עם בן שמגיע לארוחת ליל שבת וחוזר אחר כך לביתו ברכב. "זו הרי עבירה שדינה סקילה, ובעצם ההורים האלה משתתפים עם הבן מדי שבת בעבירה הזאת. ההורים סופגים את זה ומחבקים את הילדים שלפני 50 שנה היו מוקעים".

אבל נוביק מדבר גם על תפיסת העולם של דתיי הרצף, ואומר שהפילוסופיה שלהם בועטת במושכלות הראשונות של המחנכים והרבנים שלהם, לא כי הם מזלזלים במצווה כזו או אחרת, אלא כי המבט הכולל שלהם על היהדות הוא אחר. "תמיד אמרו לנו שהיהדות היא לא תוכנית כבקשתך והיא לא סופרמרקט שממנו לוקחים את המצוות שרוצים, אלא היא משהו טוטאלי. אבל היהדות היא לגמרי תוכנית כבקשתך, זאת המציאות".

נוביק אומר שיש מצוות שקל לשמור ויש כאלה שהן מאתגרות הרבה יותר, ושוב חוזר לנושא הזוגיות. "היהדות לא מכירה מצב כזה שבגיל 25 או 30 אנשים לא נשואים. אז יושבת אישה בת 26 בגבעת שמואל ואומרת: אני נאלצת לחטוא במשהו אחד, אבל האם אחטא עכשיו בכל הדברים? אני רוצה לשמור שבת, האם אני לא יכולה לשמור בגלל החטא הזה? וכך אנשים מפסיקים לחשב כמה עבירות הם עשו ומקיימים את המצוות שעושות להם טוב. הדיכוטומיה נשברה, היום אנשים הם 'דתי לפי דעתי'. הביטוי שהיה פעם גנאי היום הוא שבח. בעבר היינו סופרים עבירות ונפילות והיום אני טוען שאנחנו צריכים להתייחס זה לזה בספירת מצוות, כמו הציבור המסורתי שכבר עושה את זה שנים רבות".

כשמנסים בכל זאת למסגר את הציבור הזה ולתחם אותו בגבולות נתקלים בבעיה. הקצה השמאלי הוא חילוניות, אבל מהו הקצה הימני? היכן מתחילים לספור את הרצף? נוביק אומר שזו בדיוק הנקודה - דתי רצף איננו סטטי, לפעמים הוא פה ולפעמים שם. "אני רואה במוצאי שבת חבר שפרסם סטטוס באינסטגרם בשבת. הוא חבר שבהגדרה שומר שבת. כששאלתי אותו מה קרה הוא הסביר שהשבת הוא פרסם, אבל בדרך כלל הוא לא. ככה זה, נזיל".

שכר לימוד

"יש כאלה שחיים בספליט. בבית הכנסת אני דתי אבל בבית לא. בארץ אני אוכל כשר אבל בחו"ל לא. יש כאלה שמחפשים עוצמה וחוויה, אבל מכיוון שעוד לא הגענו לנבואה, בית המדרש לא יכול לספק להם את זה", מסביר הרב ד"ר יונה גודמן, מנהל חינוכי של ישיבות ואולפנות בני עקיבא, את המקום של דתיי הרצף. "יש כאלה שנוהגים כך כאידיאולוגיה ואחרים אומרים אני בכלל לא עוסק בזה, בוא נתווכח על כל נושא שבעולם, אבל בנושא הזה אני זורם".

המצע של כל זה, מסביר הרב גודמן, הוא המעבר מעולם של גלות, של דל"ת אמות של הלכה, לעולם שבו צריך לכונן מדינה מודרנית ולהשתלב בה. "אנחנו מאמינים שהקב"ה רוצה שנתרום לעולם, וקשה לדעת איפה להציב את הגבול. לקחנו על עצמנו לבנות מדינה עם כל המקצועות, ואנחנו עדיין בשלב של תשלום שכר לימוד מלא, כמו ששילמו הדתיים הראשונים שהתגייסו לשירות מלא בצה"ל".

השירות המלא בצה"ל, נזכיר, גרר חילון במימדים אדירים. בעקבותיו קמו ישיבות ההסדר ואחר כך המכינות הקדם צבאיות.

אז מה, היהדות היא כן תוכנית כבקשתך?

"זו תופעה רחבה שאיננה שמורה רק לענייני מצוות. כשאת נכנסת היום לכיתה ומדברת עם תלמידים דתיים על נישואי תערובת, התלמידים יאמרו לך: 'אבל הם אוהבים זה את זו, זו זכותם'. הפוסט-מודרנה נמצאת מאוד חזק בתודעה, והגישה הזאת היא חלק ממנה".

גם הרב גודמן מדבר על דתיי הרצף כסוג של מסורתיים, אך הוא מכנה אותם "המסורתיים האשכנזים" ועושה הבחנה חדה בין שני סוגי המסורתיים. "המסורתיות הספרדית לא קיימה הכול, אבל היא יודעת היכן נמצאת האמת. זו תרבות מאוד עשירה שמעולם לא עשתה אידיאולוגיה מחולשות. נקודת המוצא הייתה משה אמת ותורתו אמת, ומה אעשה שאני צריך להביא פרנסה הביתה ולפתוח את המכולת בשבת. מסורתי כזה, אם הבן שלו יחזור בתשובה הוא יתלה את התמונה שלו בסלון, ליד הבבא סאלי".

המסורתיות האשכנזית רואה את הדברים אחרת. "אם בן של מישהו כזה ילך לישיבה חרדית הוא יראה בזה כישלון". וההבדל החד הנוסף הוא כמובן האידיאליזציה של החולשות.

הרב גודמן מאמין שהטלטלה שהציבור עובר עכשיו תביא דברים טובים. "לאט לאט נגלה שיש עוד חלקים של התחייה על בסיס של קודש, ואז תהיה מגמת מחול גם בישיבה התיכונית ואנשים לא יצטרכו ללכת לתוכניות ריאליטי כדי להופיע ולשיר".