"אני לא מתכוונת לשתוק כי בסוף יש כאן מאבק על פניה של מדינת ישראל". דנה ורון
"אני לא מתכוונת לשתוק כי בסוף יש כאן מאבק על פניה של מדינת ישראל". דנה ורוןצילום: שלומי יוסף

סדר היום של דנה ורון (42) אינטנסיבי מאוד ומתנהל בקצב מסחרר. היא מלהטטת בין שידור תוכניתה באולפן תחנת הרדיו קול ברמה לצילומים באולפני טלוויזיה, ומשם ממשיכה להרצאות בערבי נשים, אולפנות ומוסדות חינוך.

בין לבין היא עסוקה בהקלטת סרטונים ותפעול חשבונותיה ברשתות החברתיות, עם עשרות אלפי עוקבים.

"כשמחברים את זה לשליחות, זה פתאום מקבל מימד אחר", היא מסבירה מאין היא שואבת כוחות. "זה לא סתם מרוץ ומאמץ, זה מרוץ להארת העולם. נכון, זה לא תמיד קל, אבל כל העבודה היא לחבר את העשייה שלנו למהות. אני רצה עם המופע שלי כבר 12 שנה, שרה ומספרת את סיפור התשובה שלי. זה הפך להיות שליחות חיי, להעביר לאנשים את המסר שכל אחד הוא אבן חן ויהלום ובכוחו להגשים חלומות. בסוף יש לנו שליחות. אנחנו צריכים להיות מחוברים לעצמנו ולדרך שלנו ולהיות שלמים עם מה שאנחנו עושים", היא מסכמת במשפט אחד את התורה כולה.

את אשת התקשורת דנה ורון רבים מזהים מהסרטונים שהיא מצלמת ברכבה ומעלה לרשתות. הסרטונים נוגעים בסוגיות אקטואליות, רובם בענייני דת ומדינה, אבל לא רק. ורון לא נרתעת מלגעת בתפוחי אדמה לוהטים בשיח הציבורי, גם אם זה עולה לה במחיר של מתקפה רבתי.

הדוגמה הטרייה להצלחת הסרטונים שלה התרחשה רק לפני שבוע, לאחר שפרסמה סרטון בעקבות הוראתו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי לאסור הצבת דוכני תפילין סמוך לבתי הספר. בסרטון היא קבלה על הפחד המשתק מכל מה שמריח יהדות. "לא ברור לי מה הפחד הזה מדוכן תפילין", הלינה. "הרי תפילין זה דבר מחבר, מקשר, זה סימן יהודי, אות ביני וביניכם". הסרטון הפך במהירות לוויראלי, וזכה למאות אלפי צפיות ולאלפי שיתופים.

ורון לא מסתירה את תחושת הסיפוק מהבאז שהסרטון עורר: "התגובות היו מדהימות. זה נגע בכל כך הרבה אנשים. זה שיש אנשים שחושבים הפוך ממני, סבבה. אני בעד שיח בינינו גם בהיעדר הסכמה, אבל שיח צריך לקרות. חשוב לי שאנשים יקשיבו, ויהיה בירור אמיתי בעם ישראל מה זה אומר להיות יהודי, מה זה תפילין ומה אנחנו בכלל עושים פה".

הקב"ה לא מזוכיסט

הסרטון הראשון שלה יצא כמעט במקרה. היה זה סרטון תגובה להתנפלות התקשורתית על יובל המבולבל, שקרא "שמע ישראל" במהלך מופע ל"ג בעומר. "זה היה הזוי. לא האמנתי למתקפה שהייתה עליו ורציתי לענות. נכנסתי לרכב שלי ופשוט צילמתי. שאלתי: סליחה, יש לכם טענות על הדתה בל"ג בעומר? אני רוצה לגלות לכם סוד קטן, ל"ג בעומר הוא חג דתי. את תהלוכת ל"ג בעומר תנועת חב"ד ייסדה גם כדי לחזק את החיבור לשורשים היהודיים. באתם לאירוע של חב"ד, אז קבלו את הפורמט. חב"ד טובים לכם רק כשזה ליל הסדר בקטמנדו, אבל כשחס וחלילה יכניסו תוכן יהודי – את זה אתם כבר לא מוכנים לשמוע? הגישה הזאת כל כך אטומה", היא סופקת כפיים בחוסר השלמה.

"בסרטון הזה באתי להגיד די, אנחנו במדינת ישראל ובאנו לפה כדי להיות יהודים. אנחנו לא אמריקה ולא גרמניה ולא איטליה. לא רוצים להתנצל על זה שאנחנו יהודים. להפך, היהדות צריכה לקבל כאן מקום של כבוד ולא להיות נרדפת דרך התקשורת וגופים אחרים, כולל קהילת הלהט"ב", היא מדגישה.

האזכור האחרון מביא אותה לצלול לעומקו של אחד הנושאים המאיימים ביותר כיום בשיח הציבורי, שהיא עצמה מתייחסת אליו בסרטוניה לא מעט ובאומץ נדיר. ורון לא חוששת להטיח ביקורת בפלח האוכלוסייה המדובר והמוגן תקשורתית. "זו קהילה שמאמצת את הגישה המערבית המתירנית של 'תעשה מה שבא לך' ויוצרת הגדרה מחודשת לערך המשפחה. יש פה ויכוח אמיתי, מהותי ונוקב. יש פה ציבור שלם שמת מפחד לדבר. יש פה טרור של השתקה וזה משהו שצריך לומר בקול: יש אנשים שרוצים מדינה שמרנית יותר וזה לגיטימי. יש קהל שלם שרוצה לשאול: אבא ואבא שווה משפחה, האומנם? ילד שגדל עם אבא ואבא לא ניזוק, האומנם? ומעבר להכול, תורת ישראל אוסרת", היא אומרת בהדגשה. "מדינת ישראל זו לא מדינה ככל העמים. מה זה אומר להיות יהודים? יש כאן שיח נוקב לגבי השורשים שלנו ואיך אנחנו רוצים לראות את החיים שלנו כאן".

אבל פרט לשיח הציבורי, ורון חולקת גם על הגישה העקרונית שמקופלת בתוך השיח הפרו-להט"בי. "יש משהו באג'נדה של הקהילה שהוא רחב יותר ומדבר על איך אנחנו מתמודדים עם הקשיים שמתעוררים בחיים שלנו. זה משהו כללי הרבה יותר שנוגע בכולנו. מפמפמים לנו השכם והערב 'תהיה מי שאתה ומה שאתה' ו'אל תתנגד למי שאתה'. דחיית סיפוקים הפכה למילה גסה. אבל השאיפה שהכול יהיה קל, באיזי ולא יכאב - מצטערת לאכזב, זה בלוף. החיים הם לא כאלה. אפילו אהבה זה לא מה שסיפרו לנו. זה לא הסרטים שראינו. אהבה זה אומר לקום בלילה לתינוק, זה ילדים חולים, זה משכנתא וזו ברית של נתינה. אדם לעמל יולד, נקודה. היום מסירות נפש לשלום בית וויתור עצמי נתפסים כחולשה. אחר כך מתפלאים למה יש יותר גירושין".

אותה גישה צריכה לחול לדבריה גם על המתמודדים עם נטייה חד-מינית: "למה אם נולדתי עם נטייה חד-מינית, אני צריך להיכנע לזה? על הניסיון להיאבק בזה אין דיבור, יש טאבו. אסור להגיד שאפשר להיות עם נטייה חד מינית ולנהל חיים נורמטיביים. אני כאדם מאמין חושבת שזה אפשרי, כי הבורא לא סדיסט ואם הוא יצר את זה בעולם אז כנראה שזה אפשרי".

איך את יודעת שזה אפשרי?

"כי הקב"ה לא נותן ניסיון למי שלא יכול לעמוד בו. אדם שיש לו נטייה לבגוד באשתו - מי יקבע לו את הגבול? מי יעצור את זה כשהאדם הוא המחליט? האנושות הוכיחה לא פעם ולא פעמיים בהיסטוריה שהיא יכולה לדרדר את עצמה לתהומות נוראיים. הערכים של האדם הם נזילים ומשתנים. יש לנו פה תורה והיא קבעה מסלול ערכים ברור וחד משמעי".

אבל יש אנשים שלא חיים על פי התורה.

"סבבה. אבל אנחנו גם חיים כאן ויש ויכוח נוקב על איך תיראה מדינת ישראל. יש פה ציבור רחב שמושתק באגרסיביות ולא יכול להביע את דעתו בסוגיה", היא מלינה.

"איחלו לי שאמות בתאונה"

לפני שלוש שנים, בעקבות תחושת ההשתקה, יצאה ורון בשבוע הגאווה עם סרטון שבו הישירה מבט למצלמה ואמרה לקהילה הגאה: עד כאן. "ראיתי בפייסבוק פוסט שבו נטען שהומופובים הם אלו שמפחדים לצאת נגד מוסכמות חברתיות. הרגשתי שזה בלוף. הרי היום יותר מפחיד לצאת נגד קהילת הלהט"ב. תגיד שאתה נגד קידום זכויות הלהט"ב, ומיד יתקפו אותך ויטענו שאתה חשוך וגזען ותחטוף מכל הכיוונים, כמו שקרה עם הרב רפי פרץ. המוסכמות החברתיות היום הן בצד של הקהילה הלהט"בית. משם נולד סרטון שבו הסברתי שמכיוון שהתורה אסרה משכב זכר, אני כשומרת מצוות מתנגדת לאורח החיים של נטייה חד מינית".

הסרטון עלה לרשת ובתוך כמה שעות הפך לוויראלי. "הוא עף כמו אש בשדה קוצים. אלפי לייקים, ושיתופים בלי סוף. זה היה היסטרי. אף אחד לא מעז לדבר על הלהט"בים, אפילו הרבנים חוששים. פתאום קמה מישהי ואומרת בקול מה שהרוב חושב. אבל כשהסרטון הגיע לקהילה הגאה, יצאה הוראה גורפת להיכנס בי בכל הכוח. התגובות היו קשות, חלקן מאוד מיליטנטיות ועם הכפשות אישיות. קראו לי אישה חשוכה ופרימיטיבית ואיחלו לי שאמות בתאונת דרכים, פרסמו תמונה שלי עם היטלר - דברים נורא קיצוניים בשם הקהילה הכי ליברלית בישראל", היא נאנחת. "התקשורת כולה, ששבויה בידי הקהילה, תקפה אותי אבל כל הדבר הזה רק חיזק אותי בעמדתי. אני כאן ואני לא מתכוונת לשתוק כי בסוף יש כאן מאבק על פניה של מדינת ישראל".

לא היה רגע שחששת לעצמך?

"עברתי ימים לא קלים. באיזשהו שלב ההתקפות והנאצות היו מוגזמות עד כדי כך שבאמת נבהלתי ונאלצתי להגיש תלונה במשטרה. הבנתי שהמחיר האישי שאשלם הוא גבוה. הרגשתי שאני מסכנת את עצמי בעד האמת שאני מאמינה בה ואולי אצטרך לסגת אחורה, לא כי אמרתי משהו לא נכון, אלא כי הציבור הזה יכול להיות מסוכן".

ורון מדגישה כי היא אינה מקלה ראש גם בנוגע לאנשים מסוכנים בצד השני. "הרוצח של שירה בנקי ז"ל הוא מתועב. בחיים לא עודדתי לאלימות חלילה. אני בעד שיח. אני בעד להגיע לקהילה ולדבר. דנה ורון היא לא סדין אדום. אני לא באה לעצבן אתכם. אני מכבדת אתכם, מבינה שיש קושי, אבל מאמינה שהגישה צריכה להיות כזאת שתאפשר גם התבטאות אחרת".

מהי התבטאות אחרת? ורון הייתה רוצה שיאפשרו למי שמתמודד עם נטייה חד-מינית לנסות גישה אחרת. "אני יודעת אישית על כמה שאמרו שהם רוצים לטפל בעצמם ולא להיכנע לשיח, והוקיעו אותם מתוך הקהילה. לצערי אין שם סובלנות. אין מקום לדעה אחרת מלבד האמירה 'ככה אנחנו'. למי יש כתפיים מספיק רחבות כדי לחנך ילד שאבא ואבא זה בסדר, כשיש כל כך הרבה מחקרים שמוכיחים אחרת? שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו - ככה ה' ברא את העולם. אפשר להביע את האמת הפשוטה הזאת בקול רם בלי לחטוף נאצות?", היא תוהה.

ברמה האישית, היא מבהירה, אין לה דבר נגד מי שמתמודדים עם נטייה חד-מינית. "יש לי המון חמלה ואהבת אדם. אני מבינה שיש כאן התמודדות אמיתית. אני לא מאלה שאומרים שיעשו המרה וזהו. אין כאן זבנג וגמרנו. אני מאמינה שנטייה חד-מינית זו התמודדות לכל החיים. אבל כל בני האדם מתמודדים. גם אדם שמתמודד עם התמכרות לאלכוהול יתמודד עם זה כל חייו. 'אז מי את שתאמרי להם להתמודד עם זה כל החיים? תני להם לחיות'. וואלה, זה לא אני, זה הקב"ה. יש פה תורה, ואני כאדם דתי ומאמין צריכה לדאוג שלא ירמסו את ערכי הדת. אפשר להגיד שכל אחד יעשה בדל"ת אמותיו מה שהוא רוצה, אבל מכאן ועד לצאת עם דגלים לרחובות ולהפוך את החולשה לאידיאולוגיה? על זה הדיון".

למה את קוראת לזה חולשה? יהיו שיאמרו: זו לא חולשה, זה מי שאני.

"את יודעת כמה תכונות יש בתוכנו שאנחנו צריכים לדכא ולשפר? מה יגיד אדם שהאני שלו הוא אלימות? האני הוא דבר מורכב. התורה מכירה את האדם הכי טוב, יותר ממה שהפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21 מאפשר להגיד. היא מכירה את טבעו של האדם. לכן ביום הכיפורים, ביום הכי קדוש בשנה, כשהאדם עטוף לבן, מה הוא קורא בתורה? את פרשת העריות. עכשיו, כשאני קדוש, זה מה שאתה מזכיר לי? כן. כדי שלא תתבלבל ותזכור שיצר לב האדם רע מנעוריו ויש בו חלקים כאלה ואחרים. אני קוראת לזה חולשה, כי התורה קבעה מה מותר ומה לא. אדם שנולד עם כזה אתגר - יש בו יכולות להתמודד, כי לא נותנים לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. לבוא ולהגיד להם 'אל תנסו להתמודד' זה עוול".

ורון מספרת על פניות שקיבלה מאנשים שנמצאים בתוך הארון ומנהלים חיים נורמטיביים כולל הקמת משפחה, ומתמודדים עם הנטייה שלהם יום יום. "זו בהחלט מלחמה", היא מודה, "אבל לאן נגיע אם נהיה עסוקים רק בלעגל פינות לפי מה שנוח לנו? זה הורס אותנו כחברה. זה פוגע בנו ובערכי המשפחה. עשו עכשיו סוג שירותים שלישי למי שלא רוצה לעסוק במגדר שלו. חברים, לאן נגיע? גברים הם גברים, נשים הן נשים. קשה לך? תתמודד. לכולנו יש קשיים אבל צריך להתמודד, להתגבר. לבוא ולהכשיר את השרץ ולחיות איך שבא לי ועם מי שבא לי? זו חולשה".

ורון מדברת בלהט, ושטף המילים לא נעצר. ניכר שהדברים נאמרים מדם ליבה: "חבר'ה, מה עם הילדים שלכם? למה הם גדלים? האם אפשר להאמין באהבה ככה? אני מדברת כבת להורים גרושים. אני יודעת מה זו הצלקת בלב של ילד שלא ראה אהבה בין אבא לאמא ושלא גדל בתא שלם. זה שבר גדול. אנחנו מגדלים כאן דור שלם של ילדים מבולבלים, והורים שמעלים על נס קודם כול את טובתם האישית. יהדות ותורה זה קודם כול מסירות נפש למען הדבר. טשטוש הערכים מוביל היום לדיכאונות ולקשיים ולהגיע למקומות אפלים. התורה שלנו מתגלה ככלי להחזיק חיים בעידן המודרני. אני יכולה להעיד על עצמי שהתורה מצילה את חיי ומהמקום הזה יצאתי לסרטונים הללו. אני יודעת שהרבה פעמים זה נשמע פרובוקטיבי, אבל יש לי מספיק חמלה כלפי הקהילה הזאת כדי לדבר אליה בגובה העיניים ולהגיד להם בישרות: חבר'ה, קומו".

חב"דניקית וברסלבר מתחת לחופה

את ילדותה העבירה ורון במדינת תל אביב. היא גדלה בשכונת רמת אביב להוריה יעקב ז"ל ולאה פרידמן והאח יוסי. "גדלנו בדירת שני חדרים קטנה. זו הייתה ילדות עם הרבה ים ושמש. עד היום יש לי פינה חמה בלב לתל אביב, כור מחצבתי. הבית היה מסורתי מינוס. אמא, שהייתה טיפוס מאוד רוחני, התחזקה והחלה תהליך של חזרה בתשובה שמשך את הבית כולו".

בעקבות ההתחזקות, עברה בכיתה ג' לבני ברק עם אמה ואחיה. "אבא עשה פרסה לתל אביב ובאיזשהו שלב הם התגרשו. בשבילי הגירושין היו רעידת אדמה". גם ההתאקלמות בחברה החרדית לא הייתה קלה. "למדתי בבית ספר בית יעקב במסגרת ליטאית ולא מצאתי את עצמי שם. במבט לאחור, הניסיון שלנו להשתלב היה מכמיר לב. היינו נטע זר".

הניסיון להשתלב בבני ברק כשל ואחרי שנתיים הם חזרו לעיר הגדולה. ורון נשלחה לבית הספר הממ"ד אלומות ברמת אביב. "אמא המשיכה לשמור שבת וכשרות ולנהל אורח חיים דתי, אבל בשבילי זה הפך פחות רלוונטי".

בהמשך למדה בתיכון הדתי לבנות צייטלין. "הייתי דתייה בבית הספר ואחר הצהריים לא". בכיתה י"א בחרה במגמת תקשורת, "תחום שנורא עניין אותי כבר אז". בפרויקט הגמר במגמה נדרשה ליצור סרט דוקומנטרי בכוחות עצמה. "הייתי אמורה לביים, לערוך, לכתוב ולצלם סרט לבד. בחרתי לעשות סרט על גלגלצ. הסתובבתי שם עם המצלמה ביד כמו טווס", היא נזכרת. "זה היה בשבילי להיכנס לעולם המסקרן של התקשורת. היה לי נורא כיף. תוך כדי הכנת הסרט קיבלתי הצעה להתגייס בשנה הבאה לגל"צ לתפקידי הפקה. זה מאוד קסם לי. זה עולם שתמיד הרגשתי שייכת אליו. מצד שני, זה היה עוד בתקופה שהתחנה הייתה חילונית-שמאלנית רדיקלית, וידעתי שמעט המסורת שעוד הייתה לי - תיעלם שם. אמא שלי ואחי מאוד התנגדו למהלך וויתרתי על החלום".

את החלום של גל"צ המירה בשירות לאומי בגן מיח"א לילדים חירשים ולקויי שמיעה בסמוך לבית. במהלך השנה הכירה את שליח חב"ד בשכונתה, הרב יוסי גינזבורג, והחלה ללכת לשיעורי התורה והחסידות שהעביר. "זה היה בשבילי מקור אנרגיה בלתי נדלה. מצאתי את עצמי מקבלת המון תשובות לשאלות. ככה התחיל הרומן שלי עם חב"ד", היא מחייכת. "זה גם היה בשבילי סוג של חוויה מתקנת, כי הרושם שלי עד אז מהעולם החרדי בבני ברק היה פחות טוב ופתאום קיבלתי זווית אחרת, גישה חב"דית ידידותית לסביבה".

בגיל 19 צללה אל עולם השידוכים. "נפגשתי עם בחורים, אבל זה לא היה זה. ערב אחד ישבה לידי מישהי באחד השיעורים ואמרה לי: 'נעים מאוד, את לא מכירה אותי אבל אני מכירה את בעלך לעתיד'. היא הייתה נחושה שאנחנו מתאימים. בסוף נעתרתי לבקשתה ויצאתי ופגשתי את משה ורון, בחור בן 27, מבוגר ממני, חסיד ברסלב ואני בכלל חב"ד. זה היה פשוט סיפור של השגחה פרטית. אני זוכרת יום אחד שהלכתי ברחוב וביקשתי מה' שייתן לי סימן מה אני עושה עם הבחור הזה. פתאום העיניים שלי נחתו על שלט ענקי: 'מזל טוב. דנה ומשה מתחתנים'. זה היה מטורף. הרגשתי שהקב"ה דיבר איתי", היא משתפת. "במשך השנים עברנו בעלי ואני עליות וירידות, אבל אחרי כל אתגר הייתה בחירה מחודשת. אני חושבת שהמפגש הראשוני שלנו היה כל כך שמימי, שגם ברגעים הקשים זכרנו את ההתחלה הזאת. זו באמת תחושה של זיווג משמיים לטוב ולמוטב".

חלום הרדיו מתגשם

כזוג צעיר קבעו את ביתם בביתר עילית. תחילת הדרך הייתה רצופה טלטלות. "המעבר היה מאוד קשה בשבילי. לעבור מרמת אביב להתנחלות חרדית אי שם היה נורא קשה".

הרבה חוזרים בתשובה מתארים קושי גדול להשתלב במגזר החרדי. איך את רואה את עצמך בתוך המגזר החרדי?

"אני גרה כבר 23 שנה בביתר עילית. אני מכירה את הציבור הזה לעומק. הציבור החרדי מורכב מאנשים טהורים ויפים מהסוג הכי מדהים שיש, ולצידם לצערי חיים גם כאלו שפיתחו מחלות של הסתרה ושל שקר ודברים לא בריאים. כמו בכל חברה, יש הכול. אני לא משלה את עצמי - אני לא מיינסטרים במגזר שלי ולא בשכונה שלי ואף פעם לא ניסיתי להיות. אני לא מנסה לרצות אף אחד. אני מבינה שאני חוזרת בתשובה. זה מה שאני ואני לא יכולה להיות מישהו אחר. בניגוד לבעלי תשובה שמנסים להכניס את הילדים שלהם לחינוך החרדי ההארד קור הסגור, דווקא בחב"ד נתנו לי את הפריבילגיה להשתלב כמו שאני".

ורון מבקשת לחדד נקודה נוספת: "אני אישה דתית, דעתנית, אני קרייריסטית ולא מתביישת במה שאני עושה. יחד עם זאת, אני חושבת שנשים צריכות להתחבר לכוח ולעוצמה הנשית שלהן. הפמיניזם היום הוא כל כך כוחני. היום העצמה נשית היא כזו שזונחת את כל העוצמה הנשית של הבית, של החינוך ושל העדינות. לבוא ולנפנף בדגל של 'אנחנו יכולות לעשות בדיוק כמו הגברים' - זה פספוס בעיניי. כי אנחנו יכולות לעשות הרבה דברים אחרים. למה להגיד 'כמו הגבר', אם אני יכולה להיות אישה? יש לנו כוחות ויכולות וכישרונות משלנו. כמובן, אני לא אומרת 'תהיי יפה ותשתקי'. אני כידוע לא בן אדם ששותק. אפשר לעשות המון ולהיות הכול, אבל לא לשכוח את התכלית של הכול. לצערי זה מתפספס הרבה פעמים וחבל".

את השנים הראשונות לנישואיה בחרה ורון להקדיש להקמת הבית. "בגיל מאוד צעיר הייתי כבר אמא לחמישה ילדים קטנים. הייתי אמא צעירה והיום אני נהנית מהפירות. אם הייתי עושה קריירה לפני האימהות, הייתי מפספסת את שני הדברים. הגעתי לאימהות ממקום מאוד רענן, והגעתי לקריירה ממקום מאוד בשל", היא מסכמת.

"לפני 15 שנה הילדים קצת גדלו והתחלתי לחפש מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. למדתי גרפיקה ממוחשבת ולצייר על קירות, אבל לא מצאתי שקט. היה לי חלום ילדות להגיע לרדיו. ניגשתי לרדיו קול חי והם ערכו לי פיילוט וקיבלו אותי. בהתחלה הייתי ממלאת מקום של מישהי ואז קיבלתי תוכנית משלי. השידור ברדיו כנראה היה רומן שהיה חייב לקרות", היא צוחקת. "מאז לא עזבתי את התחום. זו הייתה תחושה מדהימה. הנה את יכולה, הנה זה אפשרי. זה לא היה מובן מאליו באותן שנים שאישה משדרת. אפילו בעלי לא ידע בהתחלה איך לאכול את זה. אבל זה היה חזק ממני והמשכתי קדימה".

מאז, אהבתה לרדיו רק פרחה. מזה שבע שנים משדרים בני הזוג ורון במוצאי שבת את התוכנית "לא מה שחשבתם" - רצועה שבועית בת שעתיים ברדיו ירושלים. "התוכנית מביאה תכנים יהודיים, חסידות וקירוב לבבות". ורון מגישה גם תוכנית בוקר אישית דו שבועית בתחנת הרדיו קול ברמה. "אני מקבלת שם ביטוי רחב ויד חופשית וזה בכלל לא מובן מאליו".

אבל לא הכול בחייה היה ורוד. במהלך העשור האחרון עברה ורון הפלות טראומתיות ולידה שקטה. "זה מאוד טלטל אותי. חמישה ילדים הכול היה בסדר, ומאז פשוט לא הלך. זה הכריח אותי למצוא בתוכי תעצומות נפש. את עוברת לידה, מרגישה כמו אחרי לידה - רק אין תינוק. זה היה שבר מאוד גדול בחיים שלי, ולמזלי תורת החסידות וחב"ד בפרט פתחו לי צוהר לרפואת הנפש. ספר התניא נתן לי כלים איך לחיות חיים מלאים ומאושרים על אף האתגרים", היא משתפת בכנות. "אני יכולה לומר שכל הסרטונים שהוצאתי עד היום וחוסר המורא שלי לומר את האמת בקול, גם אם אני משלמת על כך מחירים, זו תוצאה ישירה של הלימוד הזה".