"יש קשר בין בדלנות לרמת אלימות". הפגנות נגד אלימות במגזר הערבי
"יש קשר בין בדלנות לרמת אלימות". הפגנות נגד אלימות במגזר הערביצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"למדינת ישראל יש את החוק הישראלי, שהוא טוב ומצוין ברגע שאתה יוצא מטובא זנגרייה. אבל בטובא יש החוק הטובני, שנשען על מסורת ודפוסים חברתיים". כך, במשפט חד וקליט, מתמצת תא"ל (מיל') צביקה פוגל, ששימש כראש המועצה הממונה ביישוב הערבי הצפוני, את בעיית האלימות במגזר הערבי כולו, שמסרבת לשכוך ולרדת מסדר היום.

בעיית האלימות בקרב בני מיעוטים היא אחת הסוגיות המורכבות ביותר שאיתה מתמודדות המשטרה ורשויות החוק האחרות. נתונים שמסכמים את שנת 2018, שהגיעו לידי 'בשבע', מלמדים על פער קיצוני ובלתי סביר בין רמת הפשיעה בחברה הלא-יהודית במדינת ישראל ובין האחוז שהיא תופסת בהרכב האוכלוסייה בכלל. גניבות רכב, פריצה לבתים ואלימות נפוצות בהרבה בקרב מיעוטים.

על פי נתונים שהתקבלו ממשטרת ישראל תחת הסעיף "עבירות שימוש ברכב ללא רשות" – שלרוב מתאר גניבת מכוניות - בשנה המדוברת נפתחו בסך הכול 1,498 תיקים, מתוכם 23 אחוזים ליהודים ו-77 אחוזים ללא יהודים. באותה שנה הוגשו 752 כתבי אישום, 21 אחוזים מתוכם ליהודים ו-79 אחוזים ללא יהודים. תחת הקטגוריה "גניבת עדרים" נפתחו בסך הכול 29 תיקים בשנת 2018, מתוכם 86 אחוזים ללא יהודים ורק 14 אחוזים ליהודים. באותה שנה הוגשו 31 תיקים בסך הכול.

עוד נתונים מהדו"ח: 704 תיקים נפתחו על גניבת דמי חסות – פרוטקשן - מתוכם 47 אחוזים ללא יהודים ו-53 אחוזים ליהודים. באותה שנה הוגשו 282 כתבי אישום, כך על פי המידע שהגיע מהמשטרה, מתוכם 54 אחוזים נגד יהודים ו-46 אחוזים נגד לא יהודים. בחשד ל"התפרצות לבתי דירה" נפתחו בסך הכול 1,826 תיקים, במקרה הזה מתוכם 54 אחוזים ליהודים ו-46 אחוזים ללא יהודים. באותה שנה הוגשו כתבי אישום על 815 מתוכם, 58 אחוזים ליהודים ו-42 אחוזים ללא יהודים.

נציין כי החלוקה הדמוגרפית במדינת ישראל נכון לשנת 2019 היא 74.2 אחוזים יהודים ו-25.8 אחוזים לא יהודים. על פי נתוני הממשלה מתוך 25.8 האחוזים הלא יהודים – 21 אחוזים הם ערבים מוסלמים וקרוב לשני אחוזים הם ערבים נוצרים או חילונים.

קורבנות הפוליטיקה

"בתקופת בחירות כל נושא שקשור לבני מיעוטים הופך מיד לזירת התגוששות", כך אומר אלון שוורצר, ראש אגף מדיניות בתנועת 'אם תרצו', אשר חשף את המחקר. "אך כאשר מדובר בזכויות יסוד כמו הזכות לביטחון ולקניין, על כלל הגורמים להתעלות מעל המחלוקות ולפעול ביחד למען אותה מטרה. הדבר עומד לחובת חברי הרשימה המשותפת יותר מן השאר, בגלל שהם עומדים על כך שהם הקול המייצג העיקרי של בני המיעוטים בישראל. אם כך הדבר, הרי שהנתונים מוכיחים שהדרך שלהם לא מועילה לציבור שהרשימה מייצגת".

שוורצר טוען כי יש קשר בין בדלנות ולאומנות ובין רמת אלימות באוכלוסייה. "מסתבר שהקריאה לבדלנות ולאי השתלבות לא רק יוצרת בידול אלא עבריינות שמתפשטת כחרב פיפיות חברתית. הנתונים מראים כי האוכלוסייה הלא יהודית בישראל היא בעצם קורבן של הנהגה פוליטית שלא באמת פועלת למענה. אי אפשר להתנגד באופן תדיר לכל פעולה של כוחות אכיפת החוק במגזר, מתוך התנגדות לאומנית, ואחר כך להתפלא שהאלימות גועשת".

מי שהתעמת באופן ישיר עם המציאות בחברה הערבית הוא תא"ל במילואים צביקה פוגל. בשנת 2008 מונה פוגל לתפקיד ראש מועצת טובא זנגרייה כוועדה ממונה על ידי הממשלה במקום מועצה מקומית נבחרת על ידי התושבים. פוגל שימש בתפקיד עד שנת 2012, אז הוכרז על בחירות דמוקרטיות במועצה. "כשהודיעו שיוצאים לבחירות החלטתי שירו עליי מספיק ולא היה בא לי עוד", הוא מספר בשיחה עם 'בשבע'. "טובא זו אוכלוסייה בדואית, יש שם 30 אחוזי גיוס לצה"ל אבל במקביל גם תופעות של אלימות, פרוטקשן ועבירות תנועה בהעתק מושלם לחברה הערבית בישראל".

פוגל מספר על תרבות המבוססת על כללים שבנויים על עקרונות מסורתיים ושונים לחלוטין מאלה של מדינה ריבונית. "אם בחור בדואי מטובא רוצה להתחתן עם בת מהכפר – הוא צריך להוכיח לאבא שלה שהוא גבר. אז הוא הולך ועובר את הגבול לסוריה, גונב כבש ואז או שהוא מקבל כדור בראש או שהגיע חזרה ליישוב עם כבש על הכתפיים והוא גיבור גדול. השאיפה של הרבה תושבים באזורים האלה היא לקבל מה שהם רוצים בלי לעבוד קשה. דמויות המופת, הגיבורים של הילדים, זה ההוא שהולך בשכונה עם נשק ויורה סתם כך או נוהג בפראות ברכב. הם הופכים לדמויות לחיקוי בשביל אותם נערים".

תחת לחץ

אבל לא רק דפוסים תרבותיים עומדים מאחורי רמת האלימות הגבוהה. גם הנושא הלאומי, כפי שטען שוורצר, עומד ברקע – אפילו בחברה בדואית. "יש להם חוסר יכולת להרגיש חלק מעם ישראל. המסוגלות שלהם להשתלב בחברה ולהרגיש חלק מהנעשה בה לא גבוהה, בין היתר קצת באשמתנו אבל לא רק. יש גורם נוסף, והוא הלחץ שמופעל על כל ערביי ישראל, גם הבדואים וגם הדרוזים ואחרים, מצידם של המוסלמים שקוראים להם פראיירים בגלל שהם משרתים בצבא ומשתפי פעולה עם ישראל, וזה גורם להם להתנהגות פראית באזורים שלהם וכן מחוץ להם".

בעבודה כראש הוועדה הממונה ניסה פוגל לגשר על פערים אלו ולהקטין את תחושת הניכור של האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל וחוקיה. "כיהודי שבא לסדר את העניינים היה לי יתרון שלא הייתי קשור לאף צד או חמולה. יכולתי לשכנע את התושבים שבאמת אפשר לחלק בין כולם את המשאבים שמגיעים מהמדינה. גביתי מהם ארנונה, על אף ההתנגדות שהתגלתה בהתחלה, אבל אז קמו יותר גני ילדים, תלמידים עברו בחינות בגרות, נערים שיחקו בתחרויות ספורט ובנבחרות כדורגל. החל שינוי של ממש ותושבי טובא זנגרייה הצטרפו לעשייה היהודית באזור. אחרי ארבע שנים של ניהול הוחלט לקיים בחירות דמוקרטיות והתפטרתי. זו הייתה טעות. אחרי המועצה הממונה נבחר אותו ראש מועצה שנקראתי להחליף והעשייה שלנו לשילוב ולקידום התושבים נסוגה".

במשטרה מנסים כל העת להתגבר על התופעה. בשנים האחרונות תחנות מוקמות דווקא בלב נקודות החיכוך בין השוטרים לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם. סגן ניצב אסי אהרוני, חבר המינהלת לשיפור שירותי משטרה לחברה הערבית, מספק לנו הצצה למאמצי הארגון מול האוכלוסייה הלא-יהודית: "כחלק מהחלטת ממשלה ובמסגרת יישום המדיניות שלנו אנחנו מקימים את התחנות הללו בלב היישובים הערביים ולומדים את השטח. האחוזים הגבוהים של הפשיעה במגזר הערבי הם מציאות, אבל יש לומר שהמעורבים בפשיעה הזאת ברמה גבוהה הם רק שני אחוזים מהאוכלוסייה הערבית, ואותם שני אחוזים משליכים לצערנו על כל החברה שהם מגיעים ממנה".

"את התחנות הראשונות במגזר הקמנו למרות התנגדות של תושבים. אלה היו תחנות זמניות בג'יסר א-זרקא ובכפר קנא", הוא ממשיך ומתאר. "עצם הנוכחות שלנו הביאה למצב שאנשים לא מעזים לירות בנשק באמצע הרחוב או לנהוג בפראות. בשנה האחרונה ראינו ירידה של 70 אחוזים במקרי הירי. גייסנו קרוב ל-500 שוטרים מוסלמים שעובדים יחד עם היהודים והדרוזים ועוזרים לנו להבין את המנטליות של החברה הזאת. גייסנו 50 שוטרות מוסלמיות שהן יביאו את השינוי. כשאישה מרגישה מאוימת או חווה אלימות היא תרגיש בנוח לבוא ולדבר עם שוטרת שיש לה איתה שפה משותפת. פתחנו דפים בערבית ברשתות החברתיות ורואים את השינוי. אנשי דת, מורים ואישי ציבור מדברים נגד האלימות ומחנכים לשמירה על הסדר".