נצמד לטקסט שכתוב בפרומפטר. גנץ בכנס 'בשבע'
נצמד לטקסט שכתוב בפרומפטר. גנץ בכנס 'בשבע'צילום: משה ביטון

המפנה הקל שנרשם בתחילת השבוע בסקרים הוא האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר עד כה במערכת הבחירות. אחרי חודשים של חציבה עיקשת בקיפאון, התגלה נפט במעמקי הקרח. אותרו ישראלים שמוכנים לשנות את דעתם. תנודה של מנדט אחד לפחות נרשמה בכל סקר שנערך השבוע. בחלקם כחול לבן מאבדת מכוחה לטובת הליכוד, באחרים היא מדממת דווקא שמאלה אל העבודה-מרצ, אבל המשותף הוא המומנטום השלילי של גנץ וחבורת הקוקפיט, ובהתאמה, שובו של הליכוד לעמדת המפלגה הגדולה ביותר, אך עדיין במרחק של שלושה או ארבעה מנדטים מהיעד של 61.

הסקרים שבידי נתניהו היו הראשונים לחזות את היפוך המגמה, עוד לפני אלו של כלי התקשורת. אבל מרגע שכל מכוני הסקרים יישרו קו, נשבר גם המחסום התודעתי: הימין מבין שהוא יכול לנצח.

במטות המפלגות מאמינים שדווקא בגלל השיתוק, כוחם של הסקרים ליצור את המציאות משמעותי יותר מכוחו של כל קמפיין. תזוזה קלה בהם יכולה לגלגל את כדור השלג. במקום שהתעמולה תשפיע על דעת הקהל בסקרים, הסקרים הם שמעצבים את התודעה של הקהל. אותם סקרים מושמצים שהקשר בינם ובין המציאות במועד א' היה מקרי, אבל חזו את התיקו במועד ב', עשו קאמבק והפכו לכלי המרכזי באסטרטגיית הקמפיין של שני הצדדים.

החיובי לא עובד

התפנית הזאת הגיעה אחרי תסכול ארוך של נתניהו. שבועות של ניסיונות לשבור את השוויון עלו בתוהו. בשיחות עם חברי מפלגתו הוא התלונן לאחרונה על "חבורה של כפויי טובה" בימין. לא עזרו כל מאמציו והבטחותיו. השקת תוכנית המאה בוושינגטון עם טראמפ, החזרה ממוסקבה עם נעמה יששכר, פריצת הדרך הדיפלומטית מול סודן, העלאת הפלשמורה מאתיופיה, התוכנית הכלכלית שהשיק עם ברקת, חידוש ההבטחה ללגליזציה של קנביס, כל אלו לא שינו דעתו של אדם אחד. עד שהקמפיין שינה כיוון וחזר לטקטיקה הישנה והמפוקפקת: במקום להתמקד בהישגיך, תציג את חסרונות היריב. עם כל הכבוד לרהיטות של נתניהו, עדיף פשוט להציג את גמגומיו של גנץ.

בליכוד דיברו בהתחלה על קמפיין חיובי, ובאמת התכוונו לזה. אחרי עשור בשלטון צריך להגיע לציבור עם הישגים, אבל שוב הם גילו שארתור פינקלשטיין צדק. לא מנצחים קמפיין עם פוזיטיב. סרטוני הטעויות והליפסוסים של יו"ר כחול לבן שהופצו בהתחלה בערוצים מחתרתיים הפכו לקו הרשמי של קמפיין הליכוד. הלעג המופגן למי שהוזמן לפני חודשים לממשלת אחדות נהיה אסטרטגיה. נתניהו התחיל לתקוף אותו חזיתית כשהוא מביע דאגה לשלומו, כאילו רומז לקהל בקריצה: "זה גדול עליו".

אם מוסיפים לזה את המסר הקבוע של הליכוד על התלות של גנץ ברשימה המשותפת, את הקלטות אשכנזי-מנדלבליט וצו איסור הפרסום שמוטל עליהן (שהופך אותן מסקרנות עוד יותר מהתוכן עצמו), ואת החקירה שנפתחה בפרשת המימד החמישי ומכתימה את גנץ ואת אלשיך, מקבלים את קוקטייל הבוץ הדרוש. גם נגד כחול לבן, גם נגד ראשי מערכת אכיפת החוק.

פרט לאפקט של השבת מעט בוחרי ימין מכחול לבן אל הליכוד, ההרעשה הארטילרית האישית הצליחה לערער את מעמדו של גנץ בקרב בוחריו. חלקם נודדים שמאלה, אחרים אולי יישארו בבית. המצביעים האופנתיים שחברו לכחול לבן בגלל אווירת הווינריות והרצון ל"משהו חדש", מתקררים. שלוש מערכות בחירות כמו הצעירו את נתניהו והוא נולד מחדש. גנץ עבר תהליך הזדקנות מואץ. בלי קשר לשאלת הגושים הוא עלול לאבד את מעמדו כיו"ר המפלגה הגדולה ביותר. הפער המתרחב בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה קיבל סוף סוף ביטוי מסוים גם בסקרי המנדטים. בליכוד בונים שיקבל ביטוי נוסף באחוזי ההצבעה עצמם.

בכחול לבן החריפו גם הם את הטון ועברו לקמפיין שמשווה בין נתניהו לארדואן, אבל חילוקי הדעות על רוח הקמפיין נשמעים גם בחוץ. לפיד מבקש להחריף ולנשוך, גנץ מנסה לשמור על ארשת ממלכתית, ובסביבת גבי אשכנזי טוענים שאם הוא היה בראש, הוא כבר היה מנצח. אם גנץ ייכשל בשלישית, אפשר להעריך שהוא לא יישאר יו"ר כחול לבן ויודח על יד שותפיו. המחשבות האלה מוקדמות מאוד, כמו גם האופטימיות בימין, אבל נתניהו זנח את הגעוואלד לטובת התקווה. הוא מסתכן בכך שבוחריו שוב ייכנסו לשאננות, אבל מרוויח את האפקט הפסיכולוגי המייאש והמסכסך בקרב מצביעי כחול לבן.

עוקץ את הסרוגים

על אותה במה בהפרש של שעה אחת עמדו השבוע בני גנץ ובנימין נתניהו. עימות חזיתי בין שניהם כבר לא יהיה, אבל ההופעה שלהם בכנס 'בשבע' בירושלים, בזה אחר זה, שיקפה היטב את הפערים בין השניים. ביכולת, בסגנון, ברוח הקמפיין.

ראשון עלה גנץ: "אני יודע שהסיכוי שאקושש פה קולות הוא לא נורא גדול", פתח בחיוך מול הקהל הימני הסרוג. השורה הזאת דווקא לא הופיעה בטקסט המתוכנן, אבל משקפת הבדל מהותי בינו ובין נתניהו, שלא היה משחית זמן יקר ערב בחירות בנאום לקהל שממילא לא יתמוך בו, ואם היה מגיע זה רק כדי להתקוטט עם המאזינים מהמחנה השני ולהרוויח נקודות בבייס שלו. במובן הזה גנץ מגלה ספורטיביות וג'נטלמניות, אבל לא בטוח כמה זה משרת אותו. עשר פעמים הוא חזר על צמד המילים "לאומי וממלכתי" במהלך הנאום, נצמד היטב אל השורות שרצות במכשיר הפרומפטר שאנשיו הביאו לאולם במיוחד לכבודו. סולידי, כמעט מנומנם, משחק בונקר. ניצב מאחורי הפודיום.

נתניהו שעלה אחריו היה ההפך הגמור. הוא נטש את עמדת הנואם והתרוצץ לאורך ולרוחב הבמה, בדומה לקמפיין שמתנהל על כל המגרש. הוא שיגר הוראות בימוי וביקש להנמיך את התאורה, ניהל שיח של שאלות ותשובות עם הקהל, התעצבן כשנשאל על נאום בר אילן ("אני מדבר אל הקיר"), לעג לגנץ ("גנץ זה ביבי מעלי אקספרס"), עקץ את בנט ושקד, תקף את בן גביר, ובקיצור - הפגין רגש.

בניגוד לנאום הכתוב של גנץ, שניכר שהושקעה בו מחשבה והתאמה לקהל, כולל דבר תורה מפרשת השבוע, נתניהו שלף באופן חופשי. גם במבחן הפושים זה הוכיח את עצמו: ארבע או חמש כותרות יצאו תוך כדי נאום נתניהו. מנאום גנץ צוטט משפט אחד.

במבט מקרוב נתניהו נראה תשוש. הוא התנשף בכבדות על הבמה והשתעל לתוך המיקרופון, אבל נראה שבקהל זה רק חיזק את ההתפעלות מהמנוע שבוער בתוך הקמפיינר בן ה-70. פעמיים התקלקל המיקרופון שבידיו, אבל הוא במיומנות שלף אחד אחר, לא נותן לדבר לקטוע את רצף המחשבה שלו ואת שטף הנאום. הוא חורש את הארץ בקצב שגם יועציו לא עומדים בו. שרי הליכוד ששומעים אותו בתדרוכי הלילה הטלפוניים לקראת הראיונות ברדיו משתאים.

והנה עוד הבדל בין השניים. דווקא מול קהל סרוג בחר נתניהו לעקוץ את "הציבור הדתי-לאומי, יש לו לב ענק ואמונה ענקית, אבל לא תמיד מבינים בפוליטיקה" בניסיון לנייד אליו קולות מימינה. גנץ לעומתו, גם אחרי אובדן הקולות לעבודה-מרצ, עדיין מסויג מהקניבליזם התוך-גושי ומשאיר את לפיד להסתער לבדו על מצביעי מרצ כדי שיעברו לכחול לבן.

ביחס לעצמו, נתניהו הפעם היה מתון יחסית בתחרות על קהלי הנישה של שותפיו, ואת עיקר הביקורים והמאמצים שלו ושל מנגנון המפלגה הוא ריכז במעוזי ליכוד קלאסיים. ציפי חוטובלי לדוגמה, השרה הדתית הראשונה אי פעם, לא נשלחה לפתח תקווה, גבעת שמואל ואפרת כמו במערכות הקודמות, אלא התבקשה להתמקד הפעם ברחובות ובלוד הליכודיות. ובכל זאת, אולי אחרי שנפרדנו מהגעוואלד, אפשר גם להניח למונח המאוס של שתיית קולות. אף קול ואף מגזר מלכתחילה לא רשומים על שמם של אף פוליטיקאי ואף מפלגה. דרעי, בנט וליצמן נשבעו שוב אמונים לנתניהו, קודם כול כי זה משתלב באינטרס הפוליטי שלהם, וגם נתניהו מכריע האם להיאבק עם שותפיו או להעמיק בקהל הטבעי שלו, בהתאם לצרכיו.

ואפרופו חידוש הנדרים של מפלגות הימין. אם נוסיף את הבטחתו של ליברמן שלא לשבת או לתמוך בממשלת מיעוט שתושבע בהימנעות הרשימה המשותפת, המשמעות היא שגם אם הימין יגדיל את כוחו, אבל לא יחצה את רף ה-61, אזרחי ישראל עשויים לצעוד לקלפי כבר בקיץ הקרוב, לבחירות בפעם הרביעית.

לתגובות: [email protected]