1
הופעתם של בנימין נתניהו ובני גנץ על במת כנס 'בשבע' בירושלים ביום שלישי השבוע המחישה היטב את פער הכישורים הרטוריים בין השניים.
בעוד גנץ מקריא מן הכתב נאום קלישאתי שהותיר את הקהל מנומנם, נתניהו דיבר מהראש ומדם הלב לאורך זמן כפול, סער והסעיר, ריגש והתרגש. גם היתרון הגדול של נתניהו על גנץ בכל מה שנוגע לניהול יחסיה הבינלאומיים של ישראל הומחש היטב בטיעוניו, שנתמכו בסיפורים על התנהלותו מול נשיאי ארצות הברית מתקופת קלינטון ועד ימי טראמפ.
האיש ששבר את שיאו של דוד בן גוריון באורך הכהונה, טוען לעדיפות על ראש הממשלה הראשון גם ביכולתו לדבר אל הציבור האמריקני בשפתו, וכך ללחוץ על הממשל האמריקני באמצעות דעת הקהל.
מעל לכול בלט הפער בין השניים בתשוקה לנצח ובששון אלי קרב. אפשר לתרץ זאת בכך שגנץ, כפי שגם הצהיר מעל הבמה, לא ראה בקהל הסרוג יעד אלקטורלי, בעוד נתניהו מנסה לשתות מנדטים גם מהציבור הדתי-לאומי. אבל הכבדות שהקרין גנץ חיזקה את הרושם שהוא נקלע לכל האירוע הזה בטעות. שהוא מותש ממערכת הבחירות הבלתי נגמרת. שמעמדו כתקווה הגדולה של השמאל-מרכז מכביד עליו. שאם זה היה תלוי רק ברצונותיו, הוא היה שמח לצבור ניסיון פוליטי ומיניסטריאלי ואפילו לעבוד קצת תחת ראש ממשלה מיומן ומנוסה כמו נתניהו, לפני שייגש לקחת אחריות על אחת המדינות היותר קשות לניהול.
גם נתניהו ידע שהוא לא עומד מול הקהל הביתי שלו בעוד אחד מכנסי הבחירות שהוא מקיים במעוזי הליכוד בשבועות האחרונים. הוא ידע שרוב היושבים מולו רוצים אותו כראש ממשלה, אבל מתכוונים להצביע ימינה מהליכוד. הנאום שלו היה גם מגייס וגם מתפלמס, גם מלטף וגם עוקץ. "אתם לא תלמדו אותי מה זה להיות ימני" יכולה להיות כותרת מתאימה לדברים. אל מול אולם מלא בכיפות סרוגות הוא עקץ את הציבור הדתי-לאומי בטענה שאותה ייחס להיסטוריון שהכיר מקרוב (רמז לאביו, פרופ' בנציון נתניהו) כי למפד"לניקים יש לב ענק אבל הם לא מבינים בפוליטיקה. תשובה לטענה הזאת נתן מאוחר יותר מנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך, שאמר כי תיקי הביטחון, החינוך והתחבורה שימינה מחזיקה בהם עם שבעה ח"כים בלבד מלמדים שהסרוגים בכל זאת פוליטיקאים לא רעים. אל מול הקהל הימני נתניהו נופף בהישגיו לטובת ההתיישבות וגונן בלהט על מה שנחשבים לטעויות ומחדלים שלו.
אבל למרות הנאום המצוין, הכבוד הרב שבו התקבל והתשואות הרבות שקיבל מקהל שרוצה לראות אותו מרכיב ממשלה, בשורה התחתונה נתניהו לא שכנע שאין לו צורך בחיזוק מימין. אולי להפך. על מדרגות היציאה מהאולם שמעתי מאחת הנוכחות, מצביעת ליכוד ותיקה מאחד מיישובי יו"ש, שהעלבונות שנתניהו הטיח בציונות הדתית ובנבחריה יגרמו לה הפעם להצביע ימינה.
2
הסיבה הראשונה שבגללה נתניהו זקוק לחיזוק מימין היא הצורך לסכל את סכנת הקמתה של מדינה פלשתינית. בימינה מדגישים את תמיכת נתניהו במדינה פלשתינית, שבאה לידי ביטוי לא רק בנאום בר אילן שנישא לפני יותר מעשור תחת הלחץ העוין של ממשל אובמה, אלא גם בתוכנית המאה החדשה של טראמפ שגובשה בשיתוף פעולה עם ממשלת נתניהו. התשובה שנתן נתניהו לכך היא שלא מדובר באמת במדינה. כאשר הגבולות והמעברים, המרחב האווירי והטכנולוגי והשליטה הביטחונית מוחזקים בידי ישראל, התואר מדינה נשאר ברמה הסמנטית בלבד. כך גם אמר לו בשעתו סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ונתניהו מאמץ בחדווה את האבחנה הזאת.
אבל התשובה הזאת לא מספקת. ישות שמוכרת כמדינה על ידי העולם, כולל ארצות הברית וישראל, תוכל עם הזמן לדרוש לעצמה שליטה במעברים שלה. לאחר שהישות הפלשתינית תוכר כמדינה עצמאית, ישראל תהיה נתונה ללחץ תמידי לאפשר לה את מה שכל מדינה נורמלית זכאית לו. עם הזמן הפלשתינים בסיוע העולם ייקחו לעצמם את כל מה שתוכנית טראמפ מונעת מהם, וממשלות ישראל יתקשו מאוד לבלום את הסיפוח הזוחל הזה. אבל גם אם כל מה שכתוב בתוכנית יעבוד היטב ולאורך זמן, אין בכך מענה לבעיה החמורה ביותר – ויתור של עם ישראל על תביעתו לבעלות על חבלי ארץ מרכזיים של ארץ אבותיו.
הטענות נגד תוכנית טראמפ לא מבטלות את הישגיה הרבים. היא לא רעה בתור תוכנית אמריקנית, אך אם תאומץ כמכלול על ידי ישראל – יתרונותיה לא יפצו על חסרונותיה. ממשלת ישראל צריכה לתמרן בחוכמה כך שתוכל לממש את אפשרות החלת הריבונות בלי לשלם את מחיר הוויתור על מה שנותר מחוץ לשטח הריבוני.
נכון שגם בליכוד יש מתנגדים רבים למדינה פלשתינית. "ריד מיי ליפס, כל עוד הליכוד בשלטון לא תקום מדינה פלשתינית", אמר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בריאיון שערכתי עמו בכנס. הבעיה היא שבליכוד בדמותו הנוכחית יש אדם אחד שקובע – בנימין נתניהו. ובניגוד לאיך שהוא רוצה לראות ולהראות את עצמו, הוא לא אדם בלתי לחיץ. הוא זקוק ללחץ מימין גם כדי לאזן את הלחץ הכבד משמאל וגם כדי להביא אותו אל מעשים שלא היה מגיע אליהם בלי אותו לחץ. רק בזכות הלחץ מימין הוא הגיע לפעולות כמו החזרתם של מחבלים ששוחררו בעסקת שליט לכלא, או היציאה לפעולה נגד מנהרות הטרור במבצע צוק איתן.
3
בין התחומים הרבים שנתניהו זקוק ללחץ מימין כדי לפעול בהם נכון יש לציין במיוחד את המערכת המשפטית. מערכת המשפט, הפרקליטות והייעוץ המשפטי מסומנים כנוטים שמאלה כבר שנים רבות בשיח הפנימי של הציונות הדתית, שנתניהו מזלזל בתבונתה הפוליטית. נתניהו לא הניח את הנושא הזה על סדר היום הפוליטי עד שכתבי האישום הגיעו אל פתחו. בזמן שהוא הזניח את המערכה לאיזון מערכת המשפט ולאיזון התקשורת, הציונות הדתית בכוחותיה המוגבלים התקדמה שם כמה צעדים משמעותיים. התופעה החדשה יחסית של עיתונאים שמעניקים לנתניהו סיקור הוגן, לעיתים אף אוהד, לא הייתה יכולה לקרות בלי מאמציו של דור אנשי התקשורת שקם בעיקר כתוצאה ממעשיה של הציונות הדתית. אם בסוגיית הרס השכונות והמאחזים ביו"ש נתניהו היה מגלה שמץ מהעמידה שהוא מראה מול מערכת המשפט כשמדובר בענייניו האישיים, יש להניח שמגרון ועמונה היו יושבות לבטח במקומן המקורי וגבעת האולפנה והבתים בנתיב האבות לא היו הופכים לעיי חורבות.
אבל אצל נתניהו המצוקות והשאיפות של תנועת ההתיישבות לא נמצאות במקום גבוה על סדר היום. במשך זמן רב הוא לא שעה לתחנונים לקדם השבת רכוש יהודי גזול בשוק בחברון ואת הנגשת מערת המכפלה באמצעות מעלית, למרות התנגדותם של הערבים. היה צריך שבנט יתמנה לשר הביטחון כדי שזה יקרה בתוך זמן קצר. במסגרת יחסו התמוה והעוין של נתניהו ליו"ר ימינה הוא מאשים את בנט בנכונות להמליך את גנץ ורומז שרק כדי למנוע זאת הסכים לתת לו את תיק הביטחון. אבל מי שרוצה שר ביטחון יוזם והתקפי, שר שמחפש פתרונות לבעיות ולא רק מנהל אותן, ולא פחות חשוב – שר ביטחון שאוהד את ההתיישבות ורגיש לצרכיה ובעיותיה, ברור לו שישראל רק תרוויח אם ימינה תתחזק בבחירות ובנט יישאר במשרדו. ומה שנכון לגבי בנט נכון לגבי בצלאל סמוטריץ', איילת שקד ושאר חבריהם. עם ישראל ומדינת ישראל רק ירוויחו אם הם יזכו בהישג אלקטורלי שיעניק להם כוח פוליטי משמעותי.
4
ואחרי הכול, יחסי הכוחות בין הגושים חשובים יותר מכיפופי הידיים וההקנטות ההדדיות בתוך מחנה הימין. מה שהכי חשוב לעשות זה ללכת ביום שני לקלפי ולהצביע לאחת מארבע המפלגות של הגוש הלאומי-דתי – ימינה, יהדות התורה, ש"ס או הליכוד. אחרי שנה מתישה של שלוש מערכות בחירות, אנחנו זקוקים למעט שקט ויציבות. לא הרבה מאמץ דרוש מכל אחד מאיתנו כדי למנוע הקמת ממשלת שמאל או עוד מערכת בחירות מעיקה ומייגעת.
לתגובות: [email protected]