קורונה
קורונהצילום: istock

אתמול, קרוב לחצות, כשקמתי מהכיסא ממנו לא זזתי מהבוקר (למעט לכמה צרכים הישרדותיים בסיסיים), יום שהיה דומה מאוד לימים שקדמו לו, תהיתי לעצמי- מה עובר עלי?

מה יש לי לעבוד כל כך הרבה זמן? מה אני- רופאת חדר ניתוח? מדענית הנלחמת בקורונה ומחפשת חיסון? כולה עובדת באקדמיה...

יתכן שהאקדמיה לא עוברת לנו בראש כפלח שיש לדאוג לו יותר מדי. אחרי הכל, הסטודנטים הם ילדים גדולים שלא צריכים ביייביסיטר או שעשועים לאורך היום, הם יודעים לכאורה ללמוד לבד (גדולים כבר אמרנו), ומקסימום ילמדו בקיץ. והמרצים? שילמדו מרחוק, מה הבעיה? במילא הם לא עובדים כזה קשה, ויש להם מלא חופשות וכנסים וכאלה.

הבעיה (או האתגר כמו שאומרים היום) היא שהמציאות היא שונה. לגמרי שונה. ראשית, תחושת הויתור וההחמצה. רק לפני שבועיים פתחנו סמסטר (כן, יש כאלה שכבר הספיקו להתחיל ללמד לפני פרוץ הארועים) מלאי התלהבות ותכניות. השיעורים היו מוכנים, עם חומר אקדמי חשוב ורלוונטי, מאמרים לקריאה ועבודות אקדמיות.

כמיטב הלמידה במאה ה 21, הלימודים היו משובצים בדרכי הוראה מגוונות לכל אורכם ורוחבם. למידה לבד בזוגות או בקבוצות, למידה מבוססת בעיה או פרוייקט בו הסטודנטים לומדים דרך פתרון סוגיה או תכנון פרוייקט, מישחוק, סדנאות, מרצים אורחים וסיורים ועוד ועוד. מעבר לפינה חיכו שני כנסים אקדמים, שהסטודנטים היו אמורים לקחת בהם חלק פעיל בהנחיה, בהצגת פרוייקטים ופוסטרים וכמשתתפים פעילים. יום השיא של סמסטר ב' כבר היה מתוכנן כמעט לגמרי ובו סדנאות רוחביות לבחירה והרצאה מעוררת השראה. תכנית המצטיינים חכתה למפגש הראשון שלה ואז...

אז מעבר לרגשות ההחמצה והאכזבה, קודם כל קיימת השאלה המקצועית של כיצד שומרים על למידה יעילה בתנאים נוכחיים וכיצד נערכים אליה במהירות האפשרית. במכללה שלנו למשל לימדנו פנים על פנים ביום חמישי, וביום ראשון עברנו ללמד מרחוק. זה דורש התארגנות לא בזמן שיא.

במהלך כמה הימים שלפני, בהם הסיכוי לעבור ללמידה מרחוק היה באוויר, ובימים המעטים שבין לבין, המרצים עמלו לילות כימים (וימים גם כן כימים) להפוך את השיעורים כמתאימים ללמידה מרחוק. העמל הזו כולל העברה של מצגות לסיכומים כתובים ונגישים, למצגות מפורטות, מוסברות ומאויירות, לשילוב סרטים, סרטונים ותרגילים, להקלטת עצמם כליווי למצגות, והקלטת הרצאות והסברים של עצמם בוידאו.

זה אומר גם למידה מהירה של תוכנות ללמידה מרחוק שהמכללה רכשה במהירות למטרה זו, שעות רבות של התייעצויות עם חברים טכנולוגיים יותר מאיתנו (וכל אחד צריך בעת הזו חברים טכנולוגים- שימרו עליהם היטב), חפירות אין סופיות בקבוצות הווטסאפ (למה אני לא מצליח להראות את המסך? למה לא מתחבר ליותר מ 40 סטודנטים? איך מקליטים כך שהסטודנטים יוכלו לראות את זה גם מחר, אם הם לא יוכלו להתחבר בזמן השיעור?), נסיונות ופיילוטים.

אני שומעת כבר את ה: אוי, אוי, אוי של כמה קוראים (הנה, תחסכו לעצמכם, עשיתי זאת עבורכם), לכל מקצוע יש את האתגרים שלו וזו לא תחרות, בטח לא בעידן הזה. התואר האקדמי הוא שלב חשוב בחייו של אדם צעיר (ואם יש לכם אחד כזה בבית אתם בטח יודעים). חשוב שהסטודנטים יוכלו להמשיך ולהתקדם וכדי שהסיפור הזה לא יעצור להם את החיים.

רובם זקוקים לקיץ כדי לעבוד למחייתם (בתקווה שכבר נהיה חופשיים עד אז), חלקם איבד עבודות בגל הפיטורין הנוכחי וכולם רוצים להתקדם בחייהם ולהתחיל לבנות את הקריירות שלהם. ומעבר לכך, בעינינו באקדמיה אנו מכשירים את הדור הבא- של עובדים, של אנשים חיוביים ותורמים לחברה, ושל בני אדם החווים רווחה נפשית ותחושת מימוש ושליחות במה שהם עושים.

וזה בדיוק מוביל לשאלה המורכבת, הרחבה והמהותית יותר מסוג הטכנולוגיה והפלטפורמה בה נשתמש, השאלה איך הופכים את השיעורים מרחוק האלה למשהו שתואם את אופן שבו אנחנו רואים את תפקידנו האקדמי- לא רק כמנחילי ידע אלא כמפתחי אנשים חושבים, בעלי הבנה מעמיקה, מעורבות בתהליך הלמידה, ויכולות חשובות למאה ה21.

זה דורש לחשוב איך להעביר זאת לעבודה מרחוק: אילו שאלות לשאול, איך לעורר חשיבה, איך לכוון לחפש חומר רלוונטי, איך ליצור מעורבות ופעילות ואיך לשתף פעולה עם אחרים כשהאחרים סגורים בבית שלהם בנפרד. אני למשל אמורה ללמד קורס על יצירתיות ואמנות בחינוך- מרחוק. מעבר לכמויות חומרי האמנות שרכשנו, והסדנאות שתכננו, הקורס כולו למידה פעילה.

מה עושים עכשיו? בגדול, זה אומר להפוך קורסים על פיהם ועדיין ללמד את הכל. לתת מטלות של אסוציאציות ואז להתכתב עם סטודנט אחר ליצירת מסמך משותף (עבודת צוות מרחוק), להעלות אסוציאציות מצולמות לפאדלט, לראיין אנשים (טלפונית, אלא מה?) לקרא מאמרים ולכתוב עמדה מנומקת, ועוד ועוד דרכים.

את כל זה צריך לעשות תוך שלוקחים בחשבון את מציאות החיים המורכבת בה נמצאים הסטודנטים, הלחץ הנפשי והחשש לבריאות, הדאגות הכלכליות, הסגר בבית, לפעמים עם אחים או ילדים קטנים, נפילות אינטרנט או הצורך לחלוק מחשב עם עוד בני משפחה.

מעבר לכך, לדעתי לפחות, הלמידה האקדמית היא קשר, קשר בין אישי. הוא עושה את הלמידה באקדמיה למה שהיא. הסיבה שמרבית המחקרים מראים שלמידה מרחוק בקורסים מצולמים ומקוונים אינה מצליחה במיוחד, שאחוזי הנשירה ושביעות הרצון ממנה גם יחד אינן גבוהות, נובעת לטעמי מהעדר הקשר האישי.

הלמידה פנים אל פנים, נחונה ביכולת לחבר ולהגיב. היא מאפשרת להיות רגיש לסימנים של הבנה וחוסר הבנה, של עניין או לחילופין ירידה בעניין או באנרגיה, לחבר באמצעות, ולשנות כשצריך את הקצב, הדידקטיקה, המימיקה ולשלב מגוון שיטות הוראה ולמידה.

השאלה שמטרידה את מנוחתנו במידה הרבה ביותר היא איך עושים את זה בתקופה הנוכחית? כמה מהשיטות היא טלפונים לכל הסטודנטים לבדוק מה שלומם, נגישות אינסופית במיילים, שיחות מוטיבציה והרגעה מוקלטות ושיחות על רגשות ומחשבות בתקופה הזו- דרך תוכנות סינכוניות בהשתתפות על הסטודנטים.

כי אם תחשבו על זה, בתקופה זו אנחנו משכללים יכולות. כולנו- סטודנטים ומרצים, וכולם בכלל. ואת המסר הזה העברנו לסטודנטים ביום האחרון ללימודים פנים-אל-פנים ואנחנו משתדלים להעביר גם עתה בדרכים שונות.

אנחנו משכללים את יכולת הגמישות שלנו כי השינויים נכפים עלינו ובניגוד לעבר בו יכולנו לבחור לא להשתתף בשינוי, כרגע אין לנו ברירה ואנחנו חייבים להסתגל אליהם- במקרה שלנו- ללמוד וללמד מרחוק, בדרכים שלא הורגלנו אליהם ובטכנולוגיות שרובינו לא השתמשנו בהם להוראה ולמידה. אנחנו משכללים את יכולת ניהול הלחצים שלנו, כי אין ספק שהלחצים פה, והם הולכים וגוברים.

אנחנו משכללים את ניהול הרגשות שלנו בכלל, כי כולנו חווים קשת רגשות רחבה, ולעיתים קרובות צריכים להתמודד גם עם רגשות של אחרים סביבנו. אנחנו גם יכולים לפתח אמפתיה- לאלה שקשה להם יותר, שחוששים יותר מאיתנו, שבודדים יותר מאיתנו, ששלמו מחיר כלכלי או אישי כבד.

אם נחשוב על התקופה הזו כהזדמנות לחיזוק שרירים אישיים, הזדמנות שלא בחרנו בה והיינו מוותרים אליה בשמחה, אבל כזו שכרגע היא מציאות חיינו, נוכל לצאת מהתקופה מחוזקים, ואולי אפילו קצת יותר דיגיטליים...(ואם לא שמתם לב, המילה קורונה לא הוזכרה אפילו פעם אחת...).

הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת