ימי חיינו

מגיפת הקורונה מעוררת שאלות אמוניות, ולצידן תפיסות שמרשות לעצמן לזלזל בהוראות משרד הבריאות מתוך אמונה בהשגחה העליונה.

הרב יצחק נריה , כ"ג באדר תש"פ

הרב יצחק נריה
הרב יצחק נריה
צילום: ללא קרדיט

מגיפת הקורונה משתוללת ומפילה חללים באומות העולם, ובארצות הברית מתו לצערנו גם מאחינו בית ישראל. המגיפה מציבה בפנינו שאלות הלכתיות, אבל גם שאלות אמוניות. בהקשר זה כדאי לעיין בתשובה מרתקת של אחד מהראשונים - הרשב"ש, בנו של התשב"ץ, שדן בנושא הזה לפני כ-600 שנה.

יסוד הדיון של הרשב"ש קשור לגמרא במסכת בבא קמא דף ס'. הגמרא מצווה כי בזמן של מגיפת דבר, חס וחלילה, יש להיסגר בבתים ולא להסתובב בחוץ בלילה וביום, ואפילו אם הבית עצמו אינו מוגן במאה אחוזים. הגרע"א מפנה שם לתשובת הרשב"ש. כרקע לתשובה עלינו לדעת כי במהלך ההיסטוריה חוותה האנושות לא מעט מגיפות. בעידן המודרני המטוסים הפכו אט אט את העולם לכפר גלובלי קטן, וממילא כל מגיפה במקום מסוים מתפשטת במהירות ועלולה להגיע לכל העולם. לעומת זאת, בעולם העתיק היה בידוד רב, ולכן הדרך הבטוחה ביותר להינצל ממגיפה הייתה לנוס, וכך נהגו רבותינו הראשונים.

והנה, הרשב"ש נשאל האם יש לנוס מפני מגיפה. תוכן השאלה קשור לעניין אמוני, כי אם נגזר על האדם בראש השנה שיחיה, מה שלא יעשה האדם - דבר ה' יקום לעולם. ואם חס וחלילה נגזר עליו ההפך מהחיים, מה יעזור לו להימלט? הרי עיני ה' משוטטות בכל הארץ ורגליו של אדם ערבות לו.

השאלה הזאת היא לא רק אמונית אלא גם מחייבת התנהגות אחרת. כולנו יודעים שיש רבים שמתוך תחושה של מה שהם מכנים אמונה, מרשים לעצמם לזלזל בהוראות משרד הבריאות. ומאידך גיסא יש רבים מאוד שנמצאים במצב של לחץ נפשי, שהוא בוודאי לא תורם להתמודדות ולחוסן הציבורי הנדרש לעת כזאת. ממילא השאלה היא מה המבט הנכון ומה ההנהגה הראויה.

הרשב"ש בתשובתו בסימן קצ"ה (מומלץ לראות את כולה בפנים) מחדש שלושה יסודות שעליהם נעמוד.

היסוד הראשון הוא "ימי חיינו". כל אדם בעת שנולד, קבע לו ה' יתברך את מידת חייו. הרשב"ש מוכיח זאת מפסוקים מפורשים וממציאות החיים והמדע של אז. למשל, הפסוק "את מספר ימיך אמלא" מוכיח כי יש לאדם קצבת חיים מרגע שנולד, וכן דוד המלך התאווה לידע כמה החליט הקב"ה שיחיה. אומנם ידיעה זו נעלמה מעיני בשר ודם, אבל עלינו לדעת ש עניין זה נקבע עם לידתנו. הרשב"ש מכנה את זה אדם "בעל הקץ הקצוב".

אומנם זה לא החלטי כי יש מצוות ששכרן הוא ריבוי החיים ותוספת על אשר נקצב לאדם עם לידתו, וזהו שכתוב "יראת ה' תוסיף ימים", ואמרו גם כי יש עבירות אשר ח"ו עלולות לגרום לקיצור חיים, וזה כוונת הפסוק "ושנות רשעים תקצורנה".

לא בדרך האמצע

יסוד שני הוא הכפיפות לטבע. הטבע גם הוא יצירה אלוקית מופלאה. מציאות טבעית עלולה חס וחלילה לקרר את האמונה בה' יתברך, כי עלולים לשקוע בטבע ולשכוח את מנהיג העולם. שאלה זו היא שאלת החיים של היהודי המאמין וירא השמיים, וזה אשר התכוון האדמו"ר מקוצק באומרו לתלמידיו שהקב"ה נמצא במקום שנותנים לו להיכנס. אנחנו חייבים להחדיר את האמונה הזאת בכל עת ובכל שעה.

דווקא מתוך אמונה גדולה כזאת, יש לקרוא היטב את דברי הרשב"ש על אותו אחד שלא האריכו לו את ימיו וגם לא קיצרו לו: "אבל בעל הקץ הקצוב אינו נכנס בדין החיים והמוות ביום ראש השנה, אבל נכנס לעניין שאר ענייני אדם - בני ומזוני, בריאות וחולי ודומיהם. ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמוות, נשאר בחוק האפשר במיתת מגיפה ובמיתת מלחמה ודומיהם, או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם 'ויש נספה בלא משפט'".

אם נגזר על אדם משהו, לא יעזור לו כלום - לטוב או למוטב. דא עקא, שבהחלט יכול להיות שלא נגזר עליו בראש השנה משהו מיוחד, אלא שימשיך לפי דרך הטבע, "הקץ הקצוב", וממילא הוא כפוף לכללי הטבע ועליו לנהוג בזהירות המתבקשת. וממשיך הרשב"ש: "ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגיפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב 'ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום', אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגיפה לפי שלא הייתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה, לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחוק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אומרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא".

אז מה עושים? כל אחד חייב להחשיב את עצמו כבעל "קץ קצוב" ולכן ברור שנזהרים, אבל במה? מדייק הרשב"ש מהגמרא שם, שזה לא הזמן ללכת בדרך האמצע אלא בקצה, ולשונו כל כך נפלאה שכל המוסיף גורע: "הכוונה בזה כי בשעת הבריאות צריך אדם להשוות הנהגתו ולאחוז במצוע במאכלו ובמשקהו, ובמלבושיו, ובשינתו ובקיצתו, בהקרתו ובהעצרו, וברחיצתו ובאוויר המקיף בו, ובתנועתו ובמנוחתו ובתנועותיו הנפשיות, כלומר בשמחתו ובאנחתו בכעסו וברצונו ובשאר דברים ההכרחיים לגוף האדם ללכת באמצעם לא ריבוי ולא מיעוט, אבל בימות המגיפה צריך להיזהר בתכלית השמירה, ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים, ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות ומעטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה, וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה וירבה השמחה, כל זה בקצה אחד מהקצוות ולא יספיק בזה המצוע בלבד, וזהו אל יהלך אדם באמצע הדרכים אלא בקצה האחרון, וכל זה הוא עניין טבעי".

בסוף דבריו מוסיף הרשב"ש עוד עניין רוחני. הגמרא אומרת שהמקום המסוכן הוא בית כנסת, אלא אם כן יש שם תינוקות של בית רבן או מניין. מבאר הרשב"ש שיש להתחזק בתשובה של ציבור, ורומז שם על סוד הקטורת. אולי אנו רשאים להעמיק בכוונתו, שיש נטייה אנושית בשעת מגיפה להתכנס כל אחד בד' אמותיו ולדאוג לעצמו, כל אחד לנפשו. וכפי ששמעתי כמה פעמים מסבא הרמ"צ נריה זצ"ל, שהיה מרן הרב זצ"ל אומר ש"וירעו אותנו המצרים" - בגלל צרות השעבוד אנחנו נהיינו רעים חס וחלילה. הנה כי כן, אדם בשעת צרה עלול להתכנס בעצמו ולשכוח מהזולת ולא להתחשב בציבור, וזה סוד הקטורת - סוד הציבור. זה מה שעוצר את המגיפה – הקשר, התשובה והתקשרות ואחריות של כל הציבור כולו.

***

הרב יצחק נריה הוא ראש ישיבת ההסדר-גבוהה תורה בציון, ומעביר שיעור שבועי בימי רביעי בשעה 20:00 בהיכל שלמה, ירושלים

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)