להיות חקלאי יהודי באמריקה

הכירו את 'רשת החוואים היהודים' שמונה היום מאות חברים. החוואים מספרים על השליחות החברתית, האמונה היהודית ותחושת הבדידות.

בן האריס / JTA , כ"ז באדר תש"פ

יוגב פון קונדרה
יוגב פון קונדרה
באדיבות המצלם / JTA

יוגב פון קונדרה הוא חקלאי יהודי מווירג׳יניה.

בחווה שלו בעיירה הזעירה דמסקוס (דמשק) מצפון לגבול של וירג׳יניה וטנסי, הוא מגדל חיות ועשבי מרפא. והחיים האלה, כחקלאי יהודי, הם החיבור העיקרי של הצעיר הזה ליהדות.

פון קונדרה גדל כמעט ללא חינוך יהודי. המשפחה נהגה לחגוג את חג הפסח בביתו של אחד מעובדיו של אביו, ותו לא. אבל אחרי שחבר יהודי נדנד לו משך שנים, נסע פון קונדרה לישראל במסגרת פרויקט תגלית בשנת 2019, והנסיעה הזאת שינתה את חייו.

פון קונדרה, שנקרא בלידתו ג׳ייסון ובשם זה הכירו אותו כל חבריו, החליט אחרי הביקור בישראל לשנות את שמו ליוגב (משמעות השם היא איכר, או חקלאי). הוא גם החל לארח בביתו ארוחות שבת.

"זו הייתה חוויה רוחנית", אמר פון קונדרה. "ממש כאילו על-זמנית. כבר לא הרגשתי כמו האדם שהייתי לפני זה״.

והשלב הבא היה חיבור בין היהדות שזה עתה גילה, לבין עבודת האדמה.

כמו צעירים אמריקנים רבים שנמשכו לחקלאות, גם פון קונדרה הגיע לתחום מתוך תנועת הצדק החברתי, שרואה במזון מרכיב מרכזי במאבק. ככל שהעמיק הקשר היהודי שלו, הוא נדהם לגלות את החפיפה בין האקטיביזם החברתי שלו לבין התורה היהודית החקלאית, ששמה דגש על אחריות חברתית ועל איפוק אקולוגי.

"פתאום יש לי תחושה שתמיד עסקתי בחקלאות יהודית, אבל לא הבנתי את זה כי הסתכלתי על זה דרך הפריזמה הצרה של היהדות שהכרתי בילדותי ולא התחברתי אליה", הסביר פון קונדרה.

הרעיון של חקלאות יהודית באמריקה נשמע לרבים מוזר. אחרי הכול, התדמית של היהודי האמריקני היא של יצור עירוני, תחרותי ולא פעם גם חלוש וחיוור. אבל במציאות, חקלאות יהודית הייתה קיימת, גם אם במספרים קטנים, מאז החלו יהודים להתיישב באמריקה. בעשור, הרעיון נהנה מעדנה מחודשת אותה מזינים צעירים יהודים בחוות קטנות שמחפשים לחזור אל האדמה, רואים בשמירה על כדור הארץ מטרה עליונה, ומאמינים שבין הדיר והרפת לשדה ולמטע, נמצאת הדרך האמיתית לבטא את יהדותם.

תוכנית ״אדמה״, למשל, המטפחת את הקשר היהודי למזון ולחקלאות, הניבה ב-17 שנות קיומה 450 בוגרים, רבים מהם השתלבו בחקלאות או בתנועת המזון היהודית. גם תוכניות אחרות ויוזמות של יחידים, ייצרו כר פורה לביטוי יהודי בחקלאות – החל מחוות המגדלות בשר לשחיטה כשרה, כאלו שמקפידות על שנת שמיטה ועל כללי החקלאות המקראיים, ואפילו חוות בהן השפה המדוברת היא יידיש.

מרגרט הת'אווי, גילתה את היהדות ואת החקלאות בעת ובעונה אחת — והיא כמעט משוכנעת שלא הייתה מאמצת את האחרונה אלמלא הראשונה. "היהדות האורבנית לא מדברת אליי", אמרה הת'אווי. "לו נשארתי בניו יורק, אני לא בטוחה שהייתי מתגיירת".

הת'אוויי פגשה את בעלה, קרל שץ, כשהתגוררו בניו יורק. בשנת 2005, הם קנו שטח אדמה במיין, קרוב לעיירת הולדתו של שץ. כיום הם מנהלים את חוות "עשרת התפוחים", מיזם של אירוח כפרי שכולל לינה בחווה וטרקים עם עזים - טיולי הליכה של שעתיים ביער לצד עדר העזים שלהם, ובשיאו של הטרק גם הזדמנות לחלוב את העזים.

הת'אווי ושץ אינם נוהגים להתפלל בבית הכנסת, ובחווה שלהם אין שום דבר יהודי במוצהר. אבל הם כן גוזמים את עצי התפוח בט"ו בשבט, חג האילנות. כמה שבועות לאחר מכן, בפסח, הם קוטפים חזרת היישר מגינת הירק, עבור ליל הסדר.

היהדות, עבור רבים בתנועת המזון היהודית, ניכרת בכל צעד שהם עושים כחקלאים, גם אם הם אינם נותנים לחוות שלהם שמות עבריים או מסנכרנים את זמני הנטיעות עם לוח השנה היהודי. החקלאות שלהם היא יהודית, לשיטתם, בגלל שהם עובדים את האדמה באופן שמכבד את כדור הארץ ואת החקלאים. "הם חיים את הערכים היהודיים שקיבלו מסבא וסבתא", הסביר דייוויד פריד, שמנהל את Elmore Roots, משתלה לעצי פרי ופירות יער מחוץ למונפלייה שבוורמונט. "הם לוקחים את כל האהבה שהעניקו להם סבא וסבתא, והם שופכים אותה לתוך האדמה. הם לא בהכרח מבינים שזה דבר יהודי, אבל הם משתמשים בכל הערכים היהודיים שעליהם התחנכו".

לא כולם יכולים לעזוב הכול ולעסוק בחקלאות באופן מלא. עבורם, יש לא מעט אפשרויות להתחבר לאדמה גם בעיר.

מיכה שטרית הקים בשנת 2018 את החווה שלו במתחם בית כנסת בטוסון שבאריזונה.

שטרית הוא צאצא של יהודים שעבדו את האדמה בכפר קטנטן במרוקו, ומקווה לחשוף את היהודים המקומיים לשיטות הקדומות של חקלאות יהודית — ובמיוחד לאלו שקשורות לחקלאות מדברית. החווה שלו נקראת "פרויקט מדבר". בשנה שעברה כבר החל שטרית לחפור ערוגות, ובמאי ערך את אירוע החווה הראשון שלו — חגיגת מימונה מרוקנית כהלכתה.

"כמי שחי במדבר, הרגשתי מחובר מאוד, אבל לא ממש הצלחתי להבין למה", הסביר שטרית. "וככל שלמדתי יותר ויותר על ההיסטוריה של בני משפחתי כעובדי אדמה במדבר, הצלחתי להגדיר את הרגשות האלה. פתאום זה נשמע הגיוני. זה נשמע אינהרנטי. הכול התחיל להתחבר".

החיים כחקלאי אינם קלים לאיש. אבל ליהודים שעוסקים בתחום הזה באמריקה, יש קושי נוסף – הבדידות.

החקלאות מטבעה היא עבודה שמשרה בדידות – הן בגלל הריחוק הגיאוגרפי מהזולת והן בגלל האופי הפיזי שלה. וכשדור חדש של חוואים יהודים חזר לעבוד את האדמה, מונע מאותם גורמים שהובילו מספר הולך וגדל של צעירים אמריקאים אחרים לאמץ את דרך החיים שנטשו אבותיהם, יש ביניהם לא מעטים שגילו רעב למשהו שקשה מאוד למצוא ברוב המובלעות של אמריקה הכפרית: יהודים אחרים.

"הרגשתי מנותקת לגמרי כיהודייה שעוסקת בחקלאות," סיפרה בטסי סמואלסון, מומחית לזרעים שמנהלת יחד עם בעלה חברה לייעוץ בתחום הקנביס. סמואלסון ניסתה ליצור קשר עם ארגונים וקבוצות יהודיות שסביבה, אבל חשה שהם אינם פתוחים בהכרח לבנות קהילה יחד עם חוואים יהודים, שנתפסים כשונים מהם.

כדי לענות על האתגר הזה, הוקמה ״רשת החוואים היהודים״, שהתחילה ב-2016 כדף פייסבוק והיום מונה מאות חברים. בפברואר האחרון ערכה הרשת את הכינוס הראשון שלה בהשתתפות 160 חוואים יהודים (שלושים נוספים חיכו ברשימת ההמתנה). במשך שלושה ימים, נהנו המשתתפים מארוחות צמחוניות העשויות מרכיבים מקומיים, והשתתפו בהרצאות ובפאנלים על המסורת החקלאית ביהדות, כולל מזון צדק על פי התורה, אתיקה ורווחת בעלי-החיים, וגם חשיבותם הרוחנית של עצים.

"המסר לנוכחים היה שהם חיים את היהדות שלהם באמצעות עבודת האדמה", הסבירה שרה ג׳וליה סלדין, מייסדת רשת החוואים היהודים. "מבחינתם, החקלאות הייתה דרכם לחיות את יהדותם. ומצד שני, הם הרגישו לגמרי לבד. החקלאים היהודים מרגישים שהם שקופים, ועוד פעמיים — היהודים לא מצפים מהם להיות חוואים, והחוואים לא מצפים מהם להיות יהודים. ומכאן הצורך העז שלהם להרגיש שייכים".