משפחה תחת משבר הקורונה

הסתרה לא מועילה, להיפך: ילדים נוטים להשלים מידע שחסר להם. הם עלולים לבנות תרחישים הרבה יותר מפחידים מאלה שצפויים במציאות.

ד"ר אבי מרדלר ואורית רוזנבוים , כ"ז באדר תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

שעת חירום, וכולנו מצפים לחזרה לשיגרה. מצבי קיצון כמו משבר הקורונה מכניסים כל אחד מאיתנו באופן אוטומטי לתודעה הישרדותית. מאפייני התודעה ההישרדותית באים לידי ביטוי בחווית נחיתות מול המצב.

תחושת חוסר האונים שלנו גוברת, ואיתה גם חווית הבדידות. כל אלה יוצרים עמדה פנימית של איום קיומי, ששואבת אותנו אל תוך עצמנו.

היכולת להתמודד בצורה מיטבית יותר היא דרך היכולת לצאת מעצמנו ולהתעניין באנשים סביבנו. כאשר אנחנו הורים לילדים – לזכור שהילדים שלנו רגישים מאוד, קולטים מה אנו חווים. הילדים זקוקים לנו בעת הזו עוד יותר! אנחנו העוגן, אנחנו החוסן.

אנחנו רוצים להתחיל מהמילה "ציפיות".

לנו, האזרחים הבוגרים, יש ציפיות ממערכת הבריאות: שינהלו את המשבר באחריות, שיתנו הנחיות ברורות ונכונות, שידעו לעצור את התפשטות הנגיף ועוד.

לילדים שלנו יש ציפיות מאיתנו: ילדים מצפים שיעמוד מולם הורה יציב, אשר משדר ביטחון. הורה שעונה על השאלות שלהם. הורה שמתעניין בתחושות שלהם. הורה אופטימי, שמסוגל לעודד אותם.

מה כדאי לעשות?

ספרו לילד בהתאם ליכולותיו, על הקורונה. הסתרה לא מועילה, להיפך: ילדים נוטים להשלים מידע שחסר להם. הם עלולים לבנות תרחישים הרבה יותר מפחידים, מאלה שצפויים במציאות.

אל תעמיסו מידע! נהגו ברגישות: הסבירו בקצרה, והזמינו את הילד לשאול שאלות.

אפשר, למשל, להגיד לילדי הגן: יש עכשיו מחלה מדבקת וקוראים לה קורונה. כדי לא להדבק אחד מהשני, אנחנו נשארים בבית. עד כאן - שיתוף. חשוב לציין כי מדובר במחלה, שרוב החולים בה מחלימים בקלות ובמהירות. ומיד - הרבה התייעצות ובקשת עזרה: מה נעשה בבוקר? מה נכין לארוחת הצהריים? אתה שוטף תפוחי אדמה או עורך שולחן?

מותר לחבק את הכלב והחתול – בעלי חיים אינם מעבירים את המחלה.

הזדמנות מצויינת לחדד את מסר שטיפת הידיים.

מתן לגיטימציה לכל רגש: מותר לכעוס על ביטול חוגים, אפשר להתגעגע כי לא פוגשים את סבתא וסבא. תנו אישור לכל רגש.

הצטרפות והובלה: הצטרפתם – נתתם לגיטימציה לרגש (באמת מעצבן שאי אפשר ללכת לחבר שנמצא בבידוד) ומיד הובלה – מה אתה מציע? מה יעזור לך להרגיש יותר טוב? (אל תמהרו להציע פתרונות. תנו לילדים להציע).

לנו, ההורים, צריכות להיות ציפיות מהילדים. ציפיות מהילד יוצרות בהירות ביחסים: ציפיות מעידות על מושקעות ריגשית של ההורה בילד, על אמונה של ההורה ביכולותיו של ילדו. ציפיות עוזרות לילד לממש פוטנציאל שגלום בו מתוך רצון להתקבל כחבר בחברת בני האדם.

חשוב כמובן שהציפיות תהיינה מותאמות לגילו של הילד וליכולות שלו. ציפיה מותאמת מאתגרת את הילד: היא מציבה רף התפתחותי מותאם. אנו רואים את חשיבותן של הציפיות המותאמות ומבחינים בינם לבין ציפיות גבוהות מידי. ציפיות גבוהות מדי הן כמובן ציפיות בלתי מותאמות, והן עלולות להביא לייאוש ולפיתוח חוסר אונים נרכש.

גם בשעת חירום ההורה צריך להפנות ציפיות מותאמות אל ילדו: הציפיות מעבירות מסר מעודד: אתה יכול, אני יודע שאתה יכול! ועכשיו – בוא, תעשה! ילד שעושה, פועל, תורם – יוכל להרגיש נחוץ וחזק. לעומת זאת, ילד שעוטפים אותו ולא מפנים כלפיו כל ציפיה, עלול להסיק שהוא חלש, קטן, תלוי באחרים.
השאיפה שלנו צריכה להיות הגברת החוסן של הילדים. ילדים בעלי חוסן צריכים ויכולים לתרום, לשתף פעולה, להתחשב.

אפשר לסדר את החדר, לאסוף את הצעצועים, להכין ארוחות, להדיח כלים, לשחק עם האחים, לצייר, לקרוא... גם בשעת חירום, ילדים לא רוצים ולא צריכים שירחמו עליהם. הם זקוקים להורים אופטימיים, שמאמינים ביכולות שלהם, מקשיבים להם ומאפשרים להם להיות יעילים, פעילים ותורמים.

לסיכום: על פי הגישה האדלריאנית לא הכל בשליטתנו , אך גם במצבים מאתגרים, אנחנו יכולים לבחור כיצד נתנהל. עלינו, ההורים, לדייק את גישתנו למצב ולפעול מתוך אתיקה של אחריות.

מהי הגישה בה אנו נוקטים מול מצבי חיים? בימים אלה, כאשר הסדר החברתי מופר, ואנחנו מתמודדים עם מציאות מפחידה ועם חוסר ודאות, נמליץ לאמץ שני עקרונות בסיסיים:

1. ריאליזציה - לפעול מתוך ניהול סיכונים מיטבי ולגלות בגרות ניהולית. להימנע ממפגשים חברתיים, להתנהל באחריות.

2. סולידריות - לנסות ולהשפיע גם על הילדים שלנו לקחת חלק במאמץ המשותף. ללמד אותם, שאנחנו נמצאים כאן עבורם, אך גם הם מצופים לתרום, להתחשב ולהועיל. ההתענינות באחר יוצרת חוויה של שותפות גורל ושותפות דרך. היא מחזקת את חוויית השייכות ומאפשרת להפעיל עמדות רגשיות של אמפתיה, יצירתיות וחשיבה משותפת במטרה למצוא פתרונות של ניהול מיטבי מול מצבי החיים הקיימים.

הימים שנהיה יחד בבית – הורים וילדים, מהווים הזדמנות להקשבה, משחקי קופסה, צפייה משותפת בסרטים, העמקת ההיכרות. נשתדל כולנו ליהנות ככל הניתן מהשהות המשותפת. מאחלים חזרה מהירה לשיגרה הברוכה, ובריאות לכולם!

ד"ר אבי מרדלר הוא פסיכולוג קליני, חבר בצוות הקליניקה במכון אדלר. אורית רוזנבוים היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "תפקיד חייך".