בשש אחרי המגיפה

השבוע, בבוקר של לגימת קפה זוגית זריזה, רגע לפני שהילדים יתעוררו וההמולה העליזה שלהם תטרוף את היכולת לשוחח, תהינו בעלי ואני מה יישאר בסוף, אחרי ככלות הקורונה.

לא, לא מי יישאר, לא כמה כסף יישאר וגם לא איך תיראה הבר מצווה של הבחורצ'יק בקיץ. אלא מה מהמחשבות והערכים שהולכים ומתחדדים, זזים ומסתדרים להם בסדר חדש בימים אלה, יישאר איתנו. האם משהו מכל זה ימשיך איתנו לחיי פוסט-המגיפה? או שהתובנות החדשות ייעלמו כי שוב נצלול לשגרת עבודה וילדים ובית ושיקום כלכלי וקניות ותשלומים?

לפני כמה ימים אמר נתניהו שאנחנו נמצאים במלחמה נגד אויב בלתי נראה. מלחמות, משברים מתמשכים, ובכלל כל שינוי חד מהשגרה המבורכת, מזמנים אותנו לחשוב אחרת. הסטייה הפתאומית, הדרסטית, מכל מה שאנחנו רגילים אליו מאירה את המציאות באור חדש.

תנועת התשובה הגדולה של שנות ה-70 החלה בעקבות טראומת מלחמת יום כיפור. שמונה ימים לפני פטירתו סיפר הרב אביחי רונצקי ליהודה שלזינגר מ'ישראל היום' שהמלחמה ההיא הייתה גורם משמעותי בדרך שלו אל התורה והמצוות. "אתה מאבד את הביטחון העצמי. עם שלם מאבד אותו. המדינה כמעט נכבשה, ומתחילות מחשבות על זה שנשארת בחיים כדי לא להמשיך את החיים כפי שהיו". במלחמת יום הכיפורים נהרגו כ-2,200 איש. אבל גם מערכות אחרות, קטנות יותר, שגבו מחירים כואבים אך כבדים פחות, חוללו שינוי באנשים שהשתתפו בהן.

חבר שלנו עבד בתחום המחשבים עד היום החם ההוא בקיץ תשס"ו שבו קיבל צו 8. אחרי שבועות של לחימה בלבנון הוא חזר אחר, לא פצוע אלא חד יותר. יודע בוודאות גדולה מה הוא רוצה לעשות בחיים. חוסר המוכנות למלחמה, ההססנות, ואולי בעיקר הוודאות המבהילה שהמוות יכול לבוא פתאום, הובילו אותו לחשיבה מעמיקה. הוא החליט להקדיש את חייו לחינוך ילדים צעירים ולהוראת התורה. פחות כסף, אולי אפילו פחות יוקרה. התכווננות פשוטה לאמת שהתבהרה לו.

על זה חלמנו

לפני שבועיים תפסה מדינה שלמה את הראש כשהבינה שלא רק בתי הספר יושבתו אלא גם גני הילדים. ואז, כריבית, הוסיף ראש הממשלה אזהרה חשובה: סבא וסבתא מחוץ לעסק הפעם. הטלפונים שלנו הוצפו במאות פעילויות, חידונים, אתרים, שידורים, הכול כדי שלילדים לא יהיה משעמם חלילה. הרשת מלאה בבדיחות על הישרדות במחיצת הילדים ובזעקות הצילו. אבל אחרי ניגוב דמעות הצחוק, וההתייצבות מרעידות החרדה, נדמה שכולנו הולכים ומגלים שזה בעצם לא כל כך נורא. שלהיות עם הילדים שהבאנו לעולם באהבה רבה זה אולי מאתגר, אבל גם מעניין. הזדמנות להיות כאן בשבילם, יחד מסוג אחר.

נכון, החדשות מסביב לא משמחות. הדאגות הכלכליות, הבריאותיות והמשפחתיות לא מאפשרות נשימה משוחררת וצחוק מתגלגל, אבל אנחנו המסננת הגדולה שלהם מפני החששות. עמוד התווך היציב שבו הם אוחזים כדי לדלג מעל מהמורות החיים. אז אנחנו לובשים רוגע וחיוך ומאירים פנים, ויושבים לדבר על הגעגועים של הבת לגן ולחברים, ועל החרדות של הבן מפני המצב החדש.

האם לא על זה חלמנו פעם, מזמן, לפני שהעבודה שאבה אותנו אליה, ועייפות המרדף אחרי מעגל הכביסות-כלים-סנדוויצ'ים-ספורט הכריעה אותנו? האם ביום שאחרי, נזכור שגילינו אותם מחדש ונחולל בשגרת חיינו שינוי שיפנה מקום וזמן לכנות הזאת של מפגש עיניים בעיניים? או ששוב נחמיץ את השכבת הילדים, כי יש ישיבה בעבודה ואי אפשר לוותר עליה?

כבר שבועיים שהקבוצות המשפחתיות שלנו ערניות יותר מהרגיל. משתפים בבדיחות, בסרטונים של הילדים-בני דודים-נכדים, דורשים זה בשלומו של זה. הטלפון מחייג אוטומטית לאלה שגברת קורונה כבר דפקה אצלם בדלת, ולראשי השבט שעומדים בגבורה בריחוק המשפחתי שהגיל גזר עליהם. ממששים דופק, מפצירים בהם שידאגו לעצמם, שואלים במה אפשר לעזור.

אני מודה, בדרך כלל אני לא מצליחה להגיע לזה. טלפון בכל יום? חלום בלתי מושג. השעה שתים עשרה בלילה מגיעה מהר מדי, והנה עובר לו עוד יום שבו לא שאלתי בשלום ההורים, משני הצדדים. ופתאום, בתוך סיר הלחץ של ילדים בבית פלוס עבודה, אני מפנה את הזמן בכוח. כי זה חשוב, כי אי אפשר בלי, כי חייבים לשמור על קשר. הלוואי, הו הלוואי שלו"ז הברזל הזה יישאר איתי מעכשיו ולתמיד.

אבני דרך

גם חתונות הקורונה הדגישו לכל כך הרבה אנשים מה חשוב באמת. זוגות צעירים והוריהם חלמו ותכננו, קנו, עיצבו וסגרו תפריט, צלם ותזמורת, וחילקו ביניהם את מברכי שבע הברכות. ופתאום הגיע הברקס. הבלימה הפתאומית השירה את כל העטיפות היפות, המפנקות, החשובות. כן, הן חשובות. אבל במקומן עלתה והזדקקה לה האהבה, והחופה שוב הפכה להיות עיקר, ואיתה שמחת איחוד הלבבות ובניין הבית.

ועם החתונות מגיעה גם ההסתפקות במועט, הירידה הקטנה או הגדולה ברמת החיים. ההחלטה שלא חייבים לקנות הכול כאן ועכשיו, ולא נורא אם נגמר משהו בבית כי אי אפשר לרוץ כל רגע למכולת. חג הפסח יתקדש עלינו בשמחה גם אם לא יהיו לנו בגדים חדשים, והצרכנות הזאת היא כיפית, אבל לא את הכול אנחנו באמת צריכים. ועוד לא דיברנו על הבודדים בחברה שפתאום התחלנו לחשוב עליהם, ועל יוקר התפילה במניין, ועל הערבות ההדדית הלאומית, ועוד אינסוף תמרורים שמתחדשים לנו בכל יום של הסגר.

האם נדע לנצל את ההזדמנות האדירה לקחת את אבני הדרך החדשות האלה ולשבץ אותן בשביל מעט אחר שנסלול לעצמנו אחרי ככלות הקורונה? אינני יודעת. אני רק מבקשת מה' ששכר הלימוד לא יהיה גבוה. שלא נאבד הרבה אנשים בדרך, שלא נצטרך לכאוב, שלא יהיו בינינו אנשים שהבדידות והדיכאון יאכלו בהם לבלי יכולת להשתקם, שלא יהיו בתים שהמשבר הכלכלי יטרוף את יציבותם. שנדע לשרוד את הרע ולשמר את הטוב, יחד.