זמן חמלה

זה הזמן שלנו להתאחד ולהפגין את החוסן החברתי הכה מוכר של החברה הישראלית בתקופות משבר – ערבות הדדית היא צו השעה.

אבי סלמה , ה' בניסן תש"פ

צדקה, עני
צדקה, עני
צילום: ISTOCK

המשבר הכלכלי שגרם נגיף הקורונה פוגע בכל שכבות האוכלוסייה, בעתות משבר, כמו זה שפוקד אותנו בימים אלו, הכולל אי וודאות נרחבת הפוגעת בבסיס הכלכלי של משפחות רבות ובמטה לחמם של ישראלים רבים, כאשר חלק מהחברה נתונה לחסדם של הממשלה ולסולידריות החברתית.

זה הזמן שלנו להתאחד ולהפגין את החוסן החברתי הכה מוכר של החברה הישראלית בתקופות משבר – ערבות הדדית היא צו השעה.

אנושיות וחמלה, אינם עומדים בסתירה לקפיטליזם ושוק חופשי, למעשה חוסנה החברתי של ישראל תלוי בסולידריות ובחמלה ההדדית ומהווה לחם חוקה של כל חברה אנושית. בימים טרופים אלו אנו מחויבים להפגין אנושיות, כל אחד כפי יכולתו להושיט יד לכיס ולסייע ככל האפשר למי שצריך, תוך תרומה לקהילה ולאוכלוסיות חלשות ומוחלשות. אנחנו במצב שהוא סוג של מצב מלחמה, אבל בלי נשק ביד. הנשק שלנו הוא אנושיות, חמלה, אחווה וערבות הדדית. זה המבחן הגדול שלנו כבני-אדם וכחברה.

במשבר הנוכחי אחת מנקודות הסולידריות והאחריות החברתית המשמעותית ביותר נזקפת לזכותה של הסתדרות העובדים. בעוד עובדי המגזר הפרטי יצאו/הוצאו לחל"ת (חופשה ללא תשלום) עם החזר של כ- 70% מההכנסה תוך שימור ימי החופשה במקום עבודתם, הרי שבמגזר הציבורי הסכימה ההסתדרות שהמדינה לא תישא בהוצאה, אלא עובדי המגזר הציבורי הם אלו שיספגו את העלות באמצעות מימוש ימי חופשה.

לשם ההמחשה אם אדם במגזר הפרטי מרוויח 100 שקל ליום והוא צבר 20 ימי חופשה הוא יקבל מהמדינה 70 שקל ביום, וימי החופשה בשווי 2000 שקל נצברים במקום העבודה, לעומת זאת במגזר הציבורי ימי העבודה המשולמים לעובד משולמים לו, אך תוך קיזוז ימי החופשה שלו, ללא השתתפות המדינה בעלות.

כך נוהגת התאגדות עובדים שרואה במהלך המשבר את התמונה הכללית ואת העלויות המשמעותיות למשק ולחברה הישראלית, מדובר בצעד ראוי להערכה רבה.

המשק הישראלי נמצא עכשיו במיתון והוא גולש במדרון חלקלק לשפל כלכלי. לשם השוואה – בשפל הכלכלי הגדול שהיה בישראל בשנת 1966 נרשמה רמת אבטלה של 12% והיום האבטלה (נכון לזמן כתיבת שורות אלה) עומדת כבר על יותר מ-20%. אז מובטלים יצאו להפגין ברחובות, אך היום זה אסור מחשש להתפשטות נגיף הקורונה.

המחזור הכלכלי הארוך שהתחיל בסוף שנת 2008 הסתיים עם "ברבור שחור" בדמות וירוס שהגיע מסין והפך למגפה עולמית. כלכלת העולם מתמודדת בערך פעם ב-10 שנים עם משבר כלכלי גדול: האחרון היה משבר הסאב-פריים בארה"ב ולפני כן התפוצצות בועת הדוטקום.

במשבר הסאב-פריים הצליחה מדינת ישראל להיות "אי של יציבות" ברמה הגלובלית ובזמן שמחירי הדיור צללו בארה"ב ובנקים פשטו רגל, בישראל נהנו סקטורי הנדל"ן, הבנקאות והפיננסים מיציבות מרשימה ואף מצמיחה. בעוד שמשבר הסאב-פריים בשנת 2008 התמקד בדיור ובבנקאות הפעם אנחנו עומדים בפני משהו רחב הרבה יותר שמקיף כמעט את כל הענפים במשק.

המציאות קיצונית וההשלכות של המשבר צפויים להיות קיצונים. התקשורת הכלכלית אוהבת בימי משבר לכתוב כמה מיליארדים הפסיד טייקון זה או אחר. זה הפסד קיצוני, זה מעניין, אך הרבה יותר מעניין וחשוב מה קורה למשפחה שהבעל והאישה ביחד משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק ויש להם משכנתא, שלושה ילדים, ועוד הוצאות רבות. איך אפשר לגמור את החודש? איך אפשר לשרוד? ללא סולידריות, ללא אחווה המדרון יכול להיות חלקלק.

לבני-משפחתי, לחבריי ולחברה הישראלית אני קורא להביט סביב ולהבחין בחלש, במוחלש, במי שקשה לו כעת לעמוד על הרגליים, מי שלא יכול אפילו לצאת מהבית לקנות מצרכים, ולעזור לו. הגיע הזמן לגלות אנושיות, הגיע הזמן להפגין אמפתיה לאחר, הגיע זמן חמלה.

חג פסח כשר ושמח.

הכותב הוא מנכ"ל הסניף הישראלי של הבנק השוויצרי היפוסוויס