המצב החדש בו אין תפילה במניין, מצער וכואב, הן ברמת הרגש האישי המתקשה להיפרד מאורח החיים הרגיל והרצוי, הן ברמה ההלכתית – הפסקת אמירת דברים שבקדושה, והן ברמה הלאומית – מועקה גדולה על כך שדווקא בעת צרה אין מניינים בארץ הקודש! (טוב עשתה ממשלת ישראל שאישרה מניין מתפללים בכותל, בהפרדות המתאימות, כדי שלא תיבטל תפילה במניין מארצנו)
בתוך הצער, עולות מחשבות על הזדמנויות שניתן להתרומם אליהם מתוך הצרה, ואשתף אתכם באחת המחשבות שאתן לה כותרות השאולה מדברי הנביא ישעיהו: "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה".
ש בידינו הזדמנות ואתגר להפוך את ביתנו הפרטי ל"בֵּית תְּפִלָּה", בשני מובנים.
- "מרחב תפילה" – בית כנסת מעצם היותו מיועד לתפילה מאפשר את פניות הדעת, אולם בבית נמצאים כל בני המשפחה, המחשב דלוק, הניידים מצלצלים, הילדים מפטפטים בחדר הסמוך, מזווית העין רואים את הכלים שצריכים שטיפה בכיור, ויש לתכנן כיצד ליצור מרחב המאפשר תפילה שקטה, כיצד ליצור תחושת נפש של פניות מעיסוקי הבית, פניות לעבודת השם. באופן מעשי יש לשקול: מהו החדר הראוי לתפילה בבית? באלו שעות המקום מיועד לתפילה ולא לדברים אחרים? מה לא עושים במרחב זה בשעת התפילה? כיצד מאפשרים את כוונת הלב בתוך הסחות הדעת הטבעיות של הבית?
- תפילה משפחתית – בבית אין מניין אלא תפילת יחיד או תפילות של יחידים רבים. אולם יש מצב נוסף, והוא תפילה משפחתית. אמנם אין מעמד הלכתי לתפילה משפחתית, אבל ניתן לשוות לה מעמד רגשי ורוחני משמעותיים. מקור רעיוני לכך ניתן למצוא בדברי המהר"ל בפרושו "גור אריה" על רש"י בו הוא מתייחס לתפילת יצחק ורבקה המתפללים לזכות בפרי בטן, וכך הוא כותב: " 'לנוכח' משמע שהיו שניהם מתפללין זה כלפי זה" (בראשית כ"ה, כא), כלומר יצחק ורבקה לא התפללו כשני יחידים בחדר אחד, אלא כזוג השותף בתפילה אחת.
בכל משפחה יש לשקול – אלו תפילות מתאימות למשפחה ואלו ליחיד? אלו חלקים מהתפילה ניתן לתאם שכולם יתפללו יחד, ואלו חלקים יתפללו בנפרד? מי מהילדים ישתתף רק לעיתים או באופן חלקי (גיל צעיר, חוסר רצון, קשיי קשב וריכוז) ומי מהילדים ישתתף באופן מלא? איזו הכנה ניתן לעשות לתפילה בהתאם לגיל המשתתפים (שיר, סיפור או שיתוף אישי)? מהם התפקידים שניתן לתת לבני הבית בתפילה ובכך להעמיק את השותפות?
בניית המרחב הביתי ראוייה להיעשות בשיח בין כל בני הבית, בהקשבה עמוקה לרצונות לשאיפות וגם לחולשות של כל אחד ואחת מבני המשפחה.
קרבן פסח שהוקרב בסמוך ליציאת מצרים, היה קרבן משפחתי "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה", בשונה מ"פסח דורות" המוקרב בבית המקדש ברוב עם. הקרבן המשפחתי הפך את הבית למקדש מעט, וזו ההזדמנות הניצבת בפנינו במציאות החריגה בה אנו שרויים בפסח זה. ההתכנסות אל הבית פנימה, היא הכרח אבל גם הזדמנות, להעצים את ביתנו-משפחתנו כבית של עבודת השם משותפת.
אחתום בתפילה לבריאות עם ישראל והעולם כולו, ושנזכה במהרה לקיום דברי ישעיהו הנביא כפשוטם: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז).
הכותב הוא מרצה לתנ"ך ולחינוך במכללת שאנן