ללוש את השבת

השבת הקרובה נקראת 'שבת הגדול'. מסביר הצדיק רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א, שהאור של יציאת מצרים התחיל להאיר ולהופיע מהשבת שקדמה לה.

הרב יוסי יזדי , ח' בניסן תש"פ

שבת
שבת
צילום: איסטוק

זיכנו הקב"ה, אותי ואת רעייתי, לחבוק בת לפני כחודש. וזכורני את השבת שהיינו בבית החולים, על אף שהסיבה לכך הייתה טובה ומשמחת, עם זאת, בגלל האווירה של בית החולים והחולים שמסביב, היה קשה לשמוח ולהרגיש שמחת ורוממות השבת, בפרט שזו הייתה שבת זכור.

קיבלתי חיזוק מהמובא בספרים הקדושים על הפסוק (שמות לא, טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", שצריך להבין מה הכוונה 'לעשות את השבת'?

והתשובה היא, שעל היהודי מוטל לא רק 'לשמור את השבת' אלא גם 'לעשות את השבת'. 'לעשות' כמו 'ללוש', לראות שהשבת תהיה כמה שיותר 'שבתית'. יש שמירת שבת בהרחקה ממלאכות אסורות, שזה בוודאי ובוודאי חשוב, ובנוסף לזה, יש ליצור ולמצוא עניין באווירת ועונג השבת, להרגיש שאתה עושה את השבת. אדם צריך לשאוף לא רק לרצות 'לצאת ידי חובת השבת', אלא יש בבחירתו בכל מקום ומצב שהוא נמצא להעצים ולהתחבר לזמן הנעלה בכוונת מילות התפילה, במאכלים טובים, בשירי שבת ובלימוד תורה.

עם ישראל ניחן בחוש הומור מיוחד. בתוך כל המצב הלא פשוט שעם ישראל וכל העולם כולו עובר, עם ישראל יודע לשמח את עצמו ב'מילי דשטותא'. השבוע קיבלתי בדיחה "לא לשכוח להוציא מוקצה מהפיג'מה לפני שבת…". 

בזמן כזה שאנחנו רוב היום בבית וגם בשבת לא יוצאים לבית הכנסת, אפשר להיכנס לשבת איך שאתה עם אותם בגדים, ורק להיות 'סור מרע' - להוציא את המוקצה שעליך. אבל באמת, מצפים מיהודי ליותר מזה, לזכור שאתה 'עושה את השבת', שאתה יוצר את הקשר והחיבור שלך לשבת קודש.

הקשר של עם ישראל עם השבת הוא קשר מיוחד, כדבריו של בעל ספר 'הלקח והלבוב': "ומי שמבין כי כל מציאות של יהודי בעולם הוא רק השבת, שבני ישראל שהם בני עולם הבא, יכולים למצוא מנוחה ביום שהוא מעין עולם הבא, ומשם הוא שואב את כל חיותו לכל ימות החול וימי המעשה, הרי יהיו יקרים בעיניו הרגעים לפני כניסת השבת להוסיף מחול על הקודש, להתעלות באותן הרגעים המסוגלים להתכונן כראוי לקבל פני השבת" (עיין 'שפת אמת' ויצא, תרמ"ה). 

השבת הקרובה נקראת 'שבת הגדול'. מסביר הצדיק רבינו רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א (הגדה של פסח), שהאור של יציאת מצרים התחיל להאיר ולהופיע מהשבת שקדמה לה, וזאת מפני שרק על ידי קדושת שבת שהיא 'קביעה וקיימא' (קבועה וקיימת לנצח) היה אפשר להתגבר על טומאת מצרים, שהמצריים ניסו לשלול מעם ישראל את הנקודה הפנימית שלהם, שהיא הגזעיות הנפלאה שזורם בכל אחד ואחד מישראל ירושה מהאבות הקדושים, ואלו דבריו:

"מה שנשתהו ישראל במצרים עד שלא יכלו להתמהמה, היה לפי שכל המבוקש מאיתו יתברך לגלות את הקדושה הקבועה שבישראל. שלמרות כל המסכים והעלמות, החולדות, העבות והגסות, נשתמרה בהם הנקודה הפנימית… לכן, אף על פי שכבר היו במ"ט שערי טומאה נגאלו, וכשהם עולים, הם עולים עד לרקיע".

רוצה לומר, שלכן, קבעו חז"ל את 'ציון' לקיחת השה בשבת דווקא, ולא בי' ניסן שחל במשך השבוע, כי בימות החול אין לדברים כוח של קיום ויציבות, אבל בשבת יש כוח של נצחיות, היא נותנת לאדם את המעמד של 'משכו וקחו' בקביעות שתישאר אצלו ולא תאבד.

כותב ה'שפת אמת' זיע"א (ליקוטים לראש חודש אדר), שחודש ניסן הוא זמן של תשובה מאהבה. כדי לעשות תשובה, נדרשת מהאדם יגיעה ועבודה בהדרגה, צעד אחר צעד. אולם, 'גדול' הוא לשון 'דילוג' - 'ודילוגו עלי אהבה' (מדרש רבה שיר השירים ב, ד). ובשבת זו 'שבת הגדול' יש כוח לעשות תשובה באופן של דילוג, להגיע מ'משכו' עד 'וקחו' בלי רווח ביניהם, רק עם ו' החיבור. כשיהודי מקיים 'משכו' - שמושך ומנתק עצמו מהרע, מיד הוא מגיע ל'וקחו', נלקח והופך למהות של קניין לבורא עולם, וכלשונו של הרב חרל"פ "עולים עד לרקיע".

בשבת זו יש את היכולת לעשות ברגע אחד 'משכו' - למשוך את הידיים מכל נגיעה בדברים זרים, לטהר את המידות ולטהר את המעשים. 'משכו' כפשוטו, הוא קנין משיכה, שעל ידי הפרישה מעבודה זרה וכל דבר שהוא הפך קדושת ישראל, ממילא מיד מתקרבים אל הקב"ה בקירבה יתירה, ונקנים לו בקניין משיכה להיות לו לעבדים.

ובאמת יש לדעת, שלא רק בשבת זו יש את הכוח של 'משכו וקחו', אלא בכל שבת ושבת מיד בכניסתה, יהודי נחלץ מכל הרפש והטיט שהיה מונח בו, וברגע אחד נכנס לתוך תחום שבת. 

ראיה לכך ניתן להביא מדברי הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א בספרו 'זרע קודש' (פרשת בא), ששואל מדוע בקידוש של ליל שבת אומרים "תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים", מה הקשר בין שבת ליציאת מצרים?

והוא עונה דבר מדהים, כמו שבעת יציאת מצרים, עד לפני אותו הרגע שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, היינו משוקעים במ"ט שערי טומאה, והיינו בתוך כל הלכלוך והזוהמה של טומאת מצרים, אבל בו ברגע שהקב"ה החליט להוציאנו ממצרים, לא רק שלא ניקה אותנו מטומאתם אלא גם השפיע עלינו מ"ט שערי קדושה וקרבנו אליו. וזה לשונו: 

"וזהו שבשבת קודש שבו באים לקדושה, אף שהיו משוקעים מקודם בטומאה, אומרים אז (בקידוש) 'תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים', פירוש, שעתה נפתח לו שער ופתח והתחלה להיות מכאן ואילך נקרא קודש, אף שהיה משוקע מקודם בעבירות, והגם שלפי השכל והטבע אי אפשר זה, לזה אומרים זכר ליציאת מצרים, שהיינו גם כן משוקעים עוד במ"ט שערי טומאה וכמעט נשקענו, רק שהשי"ת עשה לנו נס, והנס הזה הוא שער שבכל עת שנצרך לזה לצאת משיקוע הטומאה לקדושה, יוציא אותנו השי"ת על ידי הזכר של יציאת מצרים".

מדבריו יש לנו עוד חיזוק עצום, שלא רק בכניסת שבת האדם מתרומם ומתעלה משפל המדרגה לרום המעלה, אלא בכל זמן ומצב שיהודי רוצה לחזור בתשובה ולהתנתק מהרע ולהיכנס להיכל הקודש, הוא יכול ברגע אחד לזכות לזה. ואם קורה שיצרו מחליש את דעתו שהוא לא ראוי לכך, אז העצה שייזכר בכניסת שבת שהיא זכר ליציאת מצרים - כמו שאז ה' יתברך ניתק אותנו מהשקר וקרבנו לעבודתו, כן עתה יש ביכולת האדם להיות 'סור מרע ועשה טוב' ולעלות עד לרקיע.

הכותב הוא מטפל ומאמן אישי