ממתינים בני מאמינים

המוסיקאי ערן קליין במחשבות על הזעזוע שנוצר בעולם בעקבות נגיף הקורונה ועל האמונה הגדולה

ערן קליין , ח' בניסן תש"פ

ערן קליין
ערן קליין
צילום: אלדד נחמן

זה תופס אותך בדיוק היכן שאתה.

אתה לא יכול לזייף. במיוחד לא הפעם.

אולי אתה מאלו השמחים: כן, עכשיו הוא מעניש את כולם. זה הכול גאולה. אפילו שיר כתבת:

איראן, הותיקן וכל הרשעים

הנה שתי שבתות ומיד הם נגאלים

ועוד מעט ניסן אז זה בטח מסתדר

ובכלל, בשואה היה קשה יותר…

או אולי אתה סתם מהחזקים: אנחנו מאמינים בני מאמינים, מדברים רק באמונה. תודה!

תודה אבא על הייסורים

אנחנו יודעים שהכל לטובה

פתח את עינינו ומיד נגלה

איך הכל תמיד הלך לשם. מתי כבר תתגלה?

אז זה בסדר. אני מאמין לך בלב שלם. אם זה לאן שהלב שלך והאמונה שלך לוקחים אותך - לך על זה. אפילו תלחין את זה.

אבל אני, אני עדיין תוהה אם יש גם כאלה מאמינים שלא מבינים... אם יש כאלה שלא יכולים לרוץ בקו ישר היישר לתשובות. אם יש כאלה ש"שוהים בשאלה". מתבוססים בבוץ המשבר.

אני תוהה עד כמה דיבורי השוטף ה"רגילים" יכולים להיזרק מפי ומלבי כמו בכל יום, כמו בכל תקופה. עד כמה הם מתכתבים עכשיו עם חשבון הבנק שלי, עם המחשבה על הבדידות של אמא בליל הסדר, עם השקט הזה בעולם ועם מאות אלפי המתים ועם הלא נודע.

ואולי הכי חשוב: עד כמה אני נותן לשאלות להציף אותי. עד כמה אני יכול לעמוד מולם באמת, מבלי לומר מיד, כאילו בלי מחשבה: כך היא דרכינו, או: כך דרך רבותינו. כי, אמנם גם אם כך היא הדרך, אבל האם הדרך הזאת תמיד כאילו רק מרחפת לה מעל הדברים שזזים כאן בקצב מטורף? והאם היא באמת לא צריכה איזה זמן להתארגן, איזה שעה שעתיים, שבוע או שבועיים, לתוך המצב הזה?

אז אני עומד. מביט על הדרך המפותלת. שואל את כל השאלות שהעיז דוד ב"תהילות" שלו.

עומד עדיין ומחפש השראה

מלב נשבר, מאמונה סדוקה

מאותו שנפל וקם שבע פעמים.

כן, הוא קם בסוף. עדיין מאמין.